רמב"ן על ויקרא ב יא
| רמב"ן על ויקרא • פרק ב' • פסוק י"א |
• א • ב • יא • יג • יד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כׇּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהֹוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כׇל־שְׂאֹר֙ וְכׇל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃
"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" - אסר להביא המנחה חמץ, ואחר כך אמר "לא תקטירו ממנו" - לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו. ויכנס בכלל "לא תקטירו ממנו אשה" כל הקטרה, לשון קטרת הסמים, שהפטמין אומרים "יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה" (תורת כהנים פרשה יב ד). ואמר "ממנו" לאסור מקצתו, כלומר חצי קומץ. וכן על עירובו לוקה מריבוי הכתוב, שאמר "כי כל שאור וכל דבש", כמו שמפורש במנחות (נח) ובפסחים (מג).
וטעם הכתוב שיזכיר "מנחה היא" (פסוק ו טו) ויכתוב הוא, וכן בכל מקום מפרשת (שמות כג כ): "הנה אנכי שולח מלאך", וכן האשה ההוא (במדבר ה לא דברים יז ה) - בעבור שהנקבה בכלל הזכר בכח.
וטעם השאור והדבש, יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו), אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי עבודה זרה להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה. וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה, שהיתה נבחרת בימי האבות, ואחר כך שנאה השם, מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שאמר (דברים טז כב): "אשר שנא ה' אלהיך".
ובטעם המלח אמר גם כן, בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל. ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח, כטעם (מלאכי א ח): "הקריבהו נא לפחתך", ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונים מלח (מנחות כ). או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו.
ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים, כי עם אהרן ובניו ידבר. וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, כי יחזור אל מביא המנחה, שאמר בו בתחלת הפרשה (פסוק ז) "ואם מנחת מרחשת קרבנך". והטעם, כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה.
וטעם "על כל קרבנך" - על כל קרבנותיך, שכל הקרבנות טעונין מלח כמו המנחה.