רמב"ם על עדיות ו
עדיות פרק ו[עריכה]
- ראו גם: נוסח המשנה עדיות ו רמבם
משנה א[עריכה]
אלו העדיות כולם מבוארים ועושים כהם.
ואמרו בירושלמי (ברכות פרק ד), בימי מלכות יון היו משלשלים להם שתי קופות של זהב, והעלו להם שני כבשים. פעם אחת שלשלו להם שתי קופות של זהב, והעלו להם שני גדיים. באותה שעה האיר להם הקב"ה עיניהם, ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים. ועל אותה [שעה] העיד רבי יהודה בן בבא:
משנה ב[עריכה]
כבר ידעת, שהמקראות הכתובים בתורה בזב שהוא מטמא משכב ומושב, ומשכב הזב ומושבו יטמא אדם ויטמא בגדים, והוא שנאמר "והאיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"(ויקרא טו, ה) וגו'.
אמנם כל מה שיהיה על הזב מן הבגדים והכלים, ואפילו היו בינו וביניהם אלף חוצצין, אותן המאכלים והמשקים נטמאים טומאה קלה, והיא שנקראה "טומאת מדף" לפי שהיא מעליו, מן "עלה נדף"(ויקרא כו, לו), ואותן בגדים או כלים אין מטמאין לא אדם ולא בגדים, אבל מטמאין אוכלין ומשקין בלבד. והביאו ראיה על טומאת מדף ממה שנאמר בזב "וכל כלי עץ ישטף במים"(ויקרא טו, יב), אמרו מה בא זה ללמדנו, אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע, והלא כבר נאמר "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו"(ויקרא טו, ז), אם הנוגע בכלי שטף מטמא במגע הוא בעצמו לא יטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר "וכל כלי עץ", אלא אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב. ואמרו עוד, "וכל כלי עץ ישטף במים"(ויקרא טו, יב) מלמד שהוא עושה על גביו מדף.
כל זה המיוחד בזב מאותן שדיניהם ודינו אחד, רצונו לומר זבה ויולדת ונדה.
ונאמר "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב"(ויקרא טו, ד), לא המת, לפי שלא היה צריך להחזיר לו זכרון זב, לפי שמת לא יטמא משכב כגון הזב. ואם הצענו על דרך משל מאה בגדים זה למעלה מזה מחברו, וישב זב על הבגד העליון, כל המאה בגדים טמאים משכב, ואין הפרש בין הבגד שהוא דבוק בגופו כשישב עליו או הבגד שסמוך לארץ, וזה עניין טומאת משכב. אבל אם שמנו המת למעלה ממאה בגדים, השלשה בגדים מהם בלבד טמאים, והם אותו שנגע במת, [והשני] לפי שנגע בראשון, והשלישי לפי שנגע בשני, וכל מה שאחר השלישי טהור, כמו שיתבאר בראש אהלות. ואין מטמא אותן מדרך משכב. אלא בדרך נגיעה בלבד. וכן אילו השלכנו על הזב מאה כסוין זה על זה, הכסוי העליון טמא מדף ומטמא האוכלין ומשקין, וכן כל מה שלמעלה מן הבגד הדבוק בגופו הוא מטמא אוכלין ומשקין, והוא טמא מדף. אבל אם השלכנו על המת ,אין מטמא מהם זולתי השלושה הסמוכין בלבד כמו שזכרנו. ועוד תראה זה העניין בסדר טהרות במקומות, ועיקרו ברביעי מזבים.
והביא ראיה רבי אליעזר בזה העיקר, וסבר סברתו שאמר אבר מן המת [טמא], לפי שטומאת החיים גדולה מטומאת המתים.
וממה שראוי שלא תשכח שמחלוקתם אינו באבר מן המת שיש בו כזית, לפי שכזית מן המת אין הפרש בינו ובין המת כולו, והכל מודים בזה ואין חולק, אבל מחלוקתם באבר קטן, לפי שהעיקר אצלנו אברים אין להם שיעור.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
משנה ג[עריכה]
זה הדבר כולו מבואר.
אבל צריך לידע העיקרים המקובלים, אשר כפי אותם העיקרים היה משא ומתן זה והראיה. וזה:
- כי העיקרים שהכל מודים בהם, שאבר מן החי דינו בטומאה כדין המת, כמו שנאמר "ובחלל חרב או במת"(במדבר יט, טז), ולמדנו מפי הקבלה שהכוונה בכאן באמרו "חלל חרב" שהמקום שהפריד החרב מן האברים כמו המת עצמו, לפי שאין הפרש בין חלל חרב או החנוק או הנסקל וזולתם, מת נקראים הכל.
- ועיקר שני, שעצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל, והוא מה שנאמר "וכל הנוגע בעצם או בחלל"(במדבר יט, יח), ובאה הקבלה הלכה למשה מסיני שאותו העצם כשעורה.
- והעיקר השלישי, שעצמות הנבלה והשרץ אינם מטמאין, אבל מטמא בשרם, שנאמר "והנוגע בנבלתם"(ויקרא יא, לט), ולמדנו מפי הקבלה בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, ואל זה רמז בכאן באמרו שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים, מה שאין כן בעצמות.
- והעיקר הרביעי, שאבר מן החי או מן המת כשסר ממנו העצם אינו מטמא משום אבר, וזה באומרו "בעצם אדם"(במדבר יט, טז), רוצה לומר עצם שהוא כאדם, מה אדם בשר וגידים ועצמות אף כאן בשר וגידים ועצמות, ואם הוא מבלי עצם הוא כבשר מן המת, בין שהוא מן המת או מן החי, וזה אמרו בכאן חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר.
- והעיקר החמישי, שפחות מכזית בשר מן המת טהור, ואין טומאה בו כלל. והעצם אפילו בכשעורה מטמא במגע ובמשא, כמו שבארנו.
- והעיקר הששי, שרוב בניינו או רוב מניינו של מת מטמא באוהל, ואפילו שאין באותן עצמות רובע הקב. וכן רובע עצמות יטמא באוהל, ואף על פי שאין באותה הרובע לא רוב בניינו ולא רוב מניינו. וזהו עניין אמרו רוב ורובע.
- אמנם רקב הוא אפר מן המת, הנשאר ממנו אחרי שנאבד לחותו ונדוקו עצמותיו.
- ומתנאיו, שיהיה המת כולו לא חסר ממנו אבר, ונקבר ערום בארון מאבן גלל או עופרת וכיוצא בהם, ממה שאינו כלה שיתערב מה שנדוק ממנו עם המת.
- וכשיקח מאותו האפר המצוי באותו ארון מלא תרווד רקב, ושיעורו מלא שתי הידים כאחת, זה השיעור מטמא באוהל.
וכבר קדם זכר קצת אלה העיקרים בפרק שביעי מנזירות, ועוד יתבארו אלה העניינים כולם בתכלית הביאור בפרק שני מאהלות. וכשתדע אלה העיקרים כולם יתבארו לך כל המאמרים הקודמים.
והלכה כרבי יהושע:
משנה עדיות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב