רי"ף על הש"ס/שבת/דף מו עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
ליה מעשיו וכל זה אינו מחוור כלל:
הלכך משמע דמתניתין דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמות מצויים שם ישראלים ונכרים אבל אה"נ דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מ"מ אהנו ליה מעשיו שע"י מלאכתו של נכרי הוא יכול לשתות מהם במקום זה:
עשה כבש לירד בו ירד ישראל אחריו: כבש עושין בספינה גדולה לירד מן הספינה ליבשה וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא ירד אחריו שאינו מטלטלו אלא שיורד בו ואינו אלא כיושב על האבן אבל לטלטלו אסור אא"כ היו העצים תלושין מע"ש דבכה"ג ליכא משום מוקצה לפי שאין הנכרי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירושלמי [בפ"ק דמכילתין הל"ז ופ"ג דביצה הל"ב] דאין הכן לנכרי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו ומכאן אתה דן לדברים התלושין שאפאן או צלאן או בשלן הנכרי לצרכו בדברים שאין בהם משום בשולי נכרים שמותרין לישראל ואין בהם משום מוקצה והוא שראוין מתחלתן לכוס הא אם אינן ראוין מוקצין הן ואסורין לפי שיש לו איסור מוקצה בשבת משום דלא חזי והיינו דאמרינן בפ"ק דחולין [דף טו ב] השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס:
גמ' אבל מכירו אסור גזירה שמא ירבה בשבילו: מיהו בגמ' מוכח דשלא בפניו שרי הלכך נקטינן דבשאינו מכירו אפילו בפניו אפי' במידי דאיכא לאפושי בשביל ישראל שרי והיינו ברייתא דנכרי שליקט עשבים לבהמתו ומכירו ושלא בפניו נמי שרי ואי מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל הוא כנר וכבש אפילו מכירו ואפי' בפניו שרי:
אבל אוקומי עלייהו אסור דהו"ל כמוקצה: פי' ואמרי' בגמ' מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים מחוברין בשבת כדי שתרעה דליכא למיגזר שמא יתלוש בידו ויאכילנה אבל אינו מעמידה על גבי מוקצה שמא יטול בידו ויאכיל והני נמי מוקצין הן גבי טלטול דאתמול מחוברין הוי ואיכא למיגזר שמא יטול בידו ויאכיל הלכך דוקא למיקם באפה שלא תפנה למקום אחר והוא אינו עומד סמוך לעשבים הוא דשרי אבל להעמידה ממש על גבי עשבים אסור שמא יטול ויאכיל:
ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין: כדי שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן כל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו וכן מחצה על מחצה כרוב משום דליכא למיקם עלה דמילתא דאיכא למימר דעתיה דמדליק אדעתא דישראל ואיכא למימר דעיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרים:
גרסי' בע"ז וכו' דאמרי אריסא הוא ואריסותי' קא עביד: כלומר אינו טורח אלא בשביל עצמו:
אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי: לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט ויודעים הכל שבשביל ישראל הוא עושה אבל בשדה אמרינן אריסותיה קעביד ופי' רש"י ז"ל דאמרינן שקבלה למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת עבודת ישראל לעשות:
ומהא שמעינן דכיון שיש לנכרי חלק בפירות השדה אע"פ שישראל נהנה במלאכת שבת מותר דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הלכך שרי ולא דמי לישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות כדלקמן דהתם עבודת השדה אישראל נמי רמיא אבל הכא כולה אנכרי רמיא ולא אישראל כלל וכ"ש שמותר להשכיר שדהו לנכרי כגון שהנכרי שוכרו בסך ידוע דכה"ג נכרי כי קא עביד בדנפשיה קא עביד וישראל לא מתהני כלל ותלמודא דנקט טעמא דאריסותיה קעביד לרבותא נקיט דאפילו בכה"ג שרי ועוד שאילו היה האריסות אסור אף השכירות היה אסור דארעא לאריסי קיימא ובאריסות תלו ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כ"ש דשכירות כי האי גונא שרי:
ולענין קבלנות כגון שקבל עליו הנכרי לעשות כל מלאכת שדהו של ישראל בדבר ידוע אם מותר לישראל שיניחנו לעשות מלאכה בשבת וימים טובים איכא מאן דשרי דכיון דאמרינן באריסות דשרי משום דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד כ"ש בקבלנות דלא מתהני ישראל במלאכת שבת כלל ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפ' מי שהפך (דף יא א) האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו כלומר דאע"ג דאבל אסור בעשיית מלאכה קבלנין שלו עושין דמלאכה דידהו חשיבא אבל יש מי שאומר דקבולת כי האי גונא אסור דלא דמי לאריס דכיון דאריס חולק בפירות לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא אבל כה"ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום והיינו דאמרי' התם בפ' מי שהפך [ד' יב א] מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואע"פ שיש מי שפירש באבל עיקר פירושה בשבת קאי אלמא קבלנות אסור בשבת וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות שבת לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו וכו' אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור להניחם לעשות בשבת וההיא דהאריסין והחכירין והקבלנין לא קשיא דהתם כיון שהקבלנין לא היה להם לחוש שיארע לו אבל משום פסידא דידהו שרו רבנן מה שאין כן בשבת אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמרינן מקבלי קבולת בתוך התחום אסור התם בקבולת בנין לפי שדרכן של בני אדם לעשות בשכירות יום אבל בשדה דרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות ועוד שהרואין יתלו באריסות ודברי הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל נראין לי עיקר ומיהו קבולת כלים שהיא נעשית בצנעא בתוך הבית שרי דליכא משום מראית העין והיינו דתנן לעיל בפרק קמא גבי עורות לעבדן וכלים לכובס [דף יז ב] וכולן ב"ה מתירין עם השמש וכתבתיה שם בס"ד:
ולענין פורני וריחים אי הוו כשדה ושרו או כמרחץ ואסירי הרב בעל המתיבות ז"ל כתב דכשדה נינהו ובשם רבינו האי גאון ז"ל כתבו מכיון שהשכירם שנים הרבה ונתפרסם מותר וכן נהגו היתר בבבל ונראה שבכיוצא בזה הכל כמנהג המדינה:
וישראל ונכרי שלקחו מרחץ בשותפות ונכרי מחממו בשבת בשביל חלקו ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימי החול שניהם מחממין אותו נראה לי דשרי לישראל ליקח מה שנשתכר המרחץ בשבת בהבלעת שאר הימים והארכתי בדבר זה וביארתי אותו בפרק קמא דע"ז בס"ד:
הנהו מוריקי: זורעי גנות ופרדסים:
נקיט בשבתא: לחרוש ולזרוע ולקצור:
שקבלו שדה:
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)