רי"ף על הש"ס/שבועות/דף כג עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה הלכך אמר רחמנא רמו שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה ר"א בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז הלכך לאו משיב אבידה הוא ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוי והלכה כר' אליעזר בן יעקב כדאמרינן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ועוד דסוגיין כוותיה דאמרינן בפירקא דלקמן תני ר' אמי (שמות כב) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי אילימא דאמר לו מנה לאבא ביד אבוך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה כלומר מאי שנא הוא ומאי שנא אבוה כשם שאם אמר מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב שבועה כך אם א"ל מנה לאבא ביד אבוך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב והאי סברא לא מסתגי אלא אליבא דר' אליעזר בן יעקב דאמר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז וכדאוקימנא אליבא דרב בדאמר ברי לי הלכך לאו משיב אבדה הוא ושמעינן מהא דהלכתא כרבי אליעזר בן יעקב דהא סוגיין כוותיה כדאמרינן התם (סנהדרין לז.) היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו טעה בשיקול הדעת והאי פלוגתא דהכא בשיקול הדעת ניהו דכל חד מינייהו סברא דידיה קאמרי הלכך אי אמר ברי לי שיש לאבא בידך מנה וא"ל אידך חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב אבל אי לא אמר ברי לי פטור והיינו דתנן מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשין דינר פטור ואוקמה רב להאי מתני' בדלא אמר ברי לי ואע"ג דחזינן לקמאי דפסקו הלכתא כרבנן דאמרי משיב אבדה הוי אנן כתבינן מאי דסבירא לן בהני טעמא דפרשינן וטעמי
וממילא שמעינן דה"ה למודה מקצת דאי לא אתי לאערומי וכדאמרינן בריש מציעא בפלוגתא דר"ע ורשב"א גבי סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש שר"ע פוטר ומסקינן דלר"ע אפילו בשתים נמי פטור ואמרינן הכי נמי מסתברא דאי ס"ד שתים חייב בשלש היכי פטר ר"ע הא איערומי קא מערים סבר אי אמינא שתים בעינן אשתבועי אימא שלש ואהוי כמשיב אבידה ואיפטר והכי נמי דכוותה הלכך מדחייב רחמנא מודה מקצת ש"מ דכופר בכל פטור ועדיין אין זה מחוור בעיני דכי היכי דאמרת דאי כתב רחמנא כופר בכל אתי מיניה מודה מקצת הכי נמי כי כתב רחמנה מודה מקצת אתי נמי כופר בכל דאי כופר בכל פטור היאך חייבה תורה מודה מקצת והא משיב אבידה הוא וכיון דכל חד וחד מחבריה גמר מאי אולמיה דהאי מהאי ואכתי מנא ליה לרבה דכופר בכל פטור ולי נראה כך ראוי לומר שאפילו נאמר דכופר בכל חייב אין לנו לחייבו בפחות משתי כסף דמנא תיתי ואלו שתרצו דאם איתא דכופר בכל חייב וממילא ידעינן דהוא הדין למודה מקצת ודאי כך רוצים לומר שאם לא כן הא איצטריך מודה מקצת שלא לחייב בפחות משתי כסף ומעתה אם אית אדכופר בכל ומודה מקצת שוים היה ראוי לכתוב חיוב שבועה סתם כי היכי דלישתמע בין בכופר בכל בין במודה מקצת ולא היה ראוי לכתוב הודאה כלל מאחר שאינה מעלה ולא מורדת ולשון אחר כתבתי בחדושי:
ומהדרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. כלומר ליכא להימניה בלא שבועה משום מגו דהשתא אינו מעיז ובהאי מגו דבעי להימניה היה צריך להעיז וחזקה אין אדם מעיז ואם תאמר הא אמרינן מגו בכה"ג דבהנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא אמרינן בפרק חזקת הבתים דיכול לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי ואע"ג דהשתא דטען דאכלן חושלא אע"ג דמשקר אינו מעיז דמרייהו דהני עזי לא ידעי ולא מידי ואילו אמר לקוחות הן בידי היה צריך להעיז אלמא אמרינן מגו כה"ג יש לומר דודאי מגו כי האי גוונא כרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה כדאשכחן במודה מקצת שלא פטרתו תורה מן השבועה ואע"ג דאיכא למימר כי האי מגו הלכך אי אמרינן בהנהו עזי דנאמן נאמן בשבועה קאמרינן וכן כתבו הגאונים ז"ל ומיהו אע"ג דמגו גרוע הוא מהני לאוקומי הני עזי ברשותא דמאן דתפיס ועוד אכתוב מזה בפרק כל הנשבעין בסייעתא דשמיא ודאמרינן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פרש"י ז"ל בפרק הגוזל דהיינו טעמא מפני שגמלו חסד ולפי פירושו ז"ל בפקדון שלא גמלו חסד אפילו כופר בכל חייב וכן כתב הרב אלפס ז"ל שם ודאמרינן התם עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה במלוה הוא דכתיב פירש הרב ז"ל פסוק מפרשה אחרת נתערב כאן שאינו מקומו דכי הוא זה באם כסף תלוה ה"ל למכתב דאילו בפקדון אפילו כופר בכל חייב ולא נהירא דלעולם לא עקרינן ליה לקרא ממקומו לגמרי דאם כן למה לי דכתביה רחמנא בפרשת השומרים ליכתביה באם כסף תלוה ועוד דאפילו בפקדון כופר בכל פטור בטוען לא היו דברים מעולם וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בריש פרק הנשבעין אם כן שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר נאנסו אלמא דיכול לומר בפקדון לא היו דברים מעולם ועוד מדאמרינן בריש מציעא ההוא רעיא דכל יומא מסרי ליה חיותא בסהדי ההוא יומא מסרי ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרי מינייהו אמר רבי זירא אם איתא לדר"ח קמייתא לשתבע אשארא אלמא כופר הכל בפקדון פטור דאי ליתא [לדר' חייא] אינו נשבע כיון שכפר בכל ועוד דתנן בפירקין סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור אלמא כופר בכל בפקדון פטור דהא מלוה זה נפקד הוא ועוד איכא דכוותיייהו טובא אלא ודאי הכי פירושה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח מפני שיודע האמת כמוהו והוא הדין לפקדון בטוענו כך וכךם מסרתי לך והלה [אומר לא מסרת אי נמי] בטוענו החזרתיו לך אבל בטוען בפקדון נאנס או נגנב או נאבד אפילו טוען כן בכוליה חייב לפי שזה מעיז ומעיז לפי שאין חבירו יודע במה שהוא טוען וטעין נמי בדדמי כסבור שהוא אונס ואינו אונס וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים ידעת ביה בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא ודאמרינן בפרק הגוזל עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב לאו אמלוה ולא אפקדון כלל קאמר אלא הכי קאמר בטענת מלוה הוא דכתיב כלומר בטענה דשייכי במלוה דהיינו לא היו דברים מעולם א"נ החזרתיו והוא הדין לפקדון בטענות הללו ולא בא אלא למעט שהטוען נאנסו בפקדון ואפילו בכל חייב: ובכוליה בעי דלודי ליה. פרש"י ז"ל בפ"ק דמציעא דה"ק וכ"ת מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא [ולא נירמי עליה שבועתא ומשני] אשבועתא לא חשיד דאשתמוטי קא משתמיט ולא מיחוור דהא מסקינן התם מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא לא אמרינן לפיכך נראה דהכי פירושא וכי תימא כיון דאמר דאין אדם מעיז ומש"ה לא מהימנת ליה מגו דאי בעי כפר בכוליה אף בשכפר במקצת להמניה דקושטא קאמר דאי לא לא היה יכול להעיז ומשני אשתמוטי קא מישתמיט ואין זו העזה אבל אי כפר בכוליה היתה העזה גמור הומכל מקום שמעינן משמעתא דרבה דאמרינן מגו לפטור משבועה ואכתוב עוד בזה בפרק כל הנשבעים בס"ד: ולענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל פסק כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי ועוד מדאמרינן בפרק כל הנשבעין תני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם וכמו שכתב בהלכות והא כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי ועוד מדאמרינן בפרק כל הנשבעין תני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם וכמו שכתב בהלכות והא כר"א בן יעקב אזלא דאי לרבנן היכי אמרינן מה לי הוא מה לי אבוה דהא אמרינן בבנו מעיז וכיון דסוגיין בעלמא כראב"י נקטינן כוותיה דהכי אמרינן בפ"א דיני ממונות דטועה בשקול הדעת היינו כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל חד ועבד כאידך היינו שקול הדעת אע"פ שיש בהלכות שזה נוסחאות מתחלפות היה כן מפני שהרב ז"ל בתחלה פסק כדברי חכמים ז"ל ובזקנותו חזר בו ופסק כר"א בן יעקב ונסחא ראשונה ממקצת ההלכות לא זזה ממקומה אבל הראב"ד ז"ל דחה ראיה זו שהביא הרי"ף ז"ל מההוא דפרק כל הנשבעין ואמר דההיא בטענת ברי גמור כגון שאמר אני הייתי עמך בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה והלה אומר לא הודיתי אלא חמשין דבכה"ג אפילו לרבנן נשבע ואע"ג דאוקי פלוגתא דרבנן ור"א בן יעקב בברי ואפ"ה פליגי רבנן בשמעתין לאו בברי גמור עסקינן אלא באומר כך פקדני אבא וכה"ג ברי קרי ליה ר"א והרמב"ן ז"ל דחה זה ואומר דודאי טוען מפי אחר לא ברי מקרי מדתנן בפרק יש נוחלין זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואוקימנא דקא אמרי [שאר אחין] אין אנו יודעין ואסיקנא דכמנה לאחר בידך דאמי כלומר שזה אינו יודע שהוא אחיהם אלא מפי אחיו ואין טענתו טענת ברי אלמא הטוען מפי אחרים טעאנת שמא היא ולי אין זו תשוב על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמילתא דבא בטענת אחרים אין טענתו טענת ברי ומש"ה אמרו דבבנו מעיז ומעיז וכן דעת ר"ח ז"ל והגאונים ז"ל לפסוק הלכה כדברי חכמים ודחו ראיית הרי"ף ז"ל בטענה אחרת שאמרו דרבנן לא פליגי אלא בבנו קטן אבל בבנו גדול מודו והא דתני רבי אמי בבנו גדול ודברי הכל ואע"פ שאמרו משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ה"מ היכא דיחיד פליגי עליה אבל היכא דרבים פליגי עליה יחיד ורבים הלכה כרבים והא דרבי אמי
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)