רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף לט עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · עבודה זרה · דף לט עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

במה מנגבן רב אמר במים ובאפר רבה בר בר חנה אמר באפר ובמים ולא פליגי הא ברטיבתא והא ביבישתא איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרתי ותלת ושמואל אמר תלת וארבע בסורא מתנו הכי (ס"א בפומדית') בנהרדעא מתנו בי רב משמיה דרב אמרי תלת וארבע ושמואל אמר ארבע וחמש ולא פליגי מר חשיב מיא בתראה ומר לא חשיב מיא בתראה אמר רב יהודה הני רוקי דארמאי דמזיא מדיחן דעמרא מנגבן דכיתנא מישנן י"ב חדש ואי אית בהו קיטרי שרי להו והני דיקולי וחלתא דארמאי דצרי בחבלי מדיחן ובצבתא מנגבן בכיתנא מישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו:

מתני' הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלה

רבנו ניסים (הר"ן)

זה אינו אלא חותם אחד אלא שכיון שיש בכלי זה שני פתחים צריך חותם בכל אחד מהם ודאמרינן כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ה"ה בדבר שמכניסו לקיום ואין מכניסו כגון הגת וכליו דאפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן וצריך נגוב וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פ' ר' ישמעאל [דף ס ב] גבי ההוא עובד כוכבים דאשתכח בי מעצרתא דאי איכא טופח ע"מ להטפיח בעי הדחה ובעי נגוב וכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן היינו לחוש לכתחלה וכן אם בידוע שנתן לתוכו יין אפילו לפי שעה אבל היכא שעבר ומסרה ביד עובד כוכבים בלא חותם ולא עמדה בידו אלא לפי שעה כיון דלא ידעינן בודאי דרמא ביה חמרא ואפילו אם איתא דרמא ביה חמרא לא מיתסר אלא משום גזרה בעלמא מקילין בספיקא דסגי ליה בהדחה:

במה מנגבן רב אמר במים ואפר וכו':

הא ברטיבתא הא ביבישתא: ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה ומשפשף ואח"כ מים:

ביבישתא: מים תחלה ואח"כ אפר ומשפשף:

תרתי תלת: ברטיבתא תרי אפר ומים ביבישתא תלת דהיינו מים ואפר ומים:

ושמואל אמר תלת וארבע: ברטיבתא תלת אפר ומים ואפר ואע"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא חשיב דלאו לשום נגובו אתו אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבישתא מים ואפר ומים ואפר ומיא בתראי לא קא חשיב ורב ושמואל בהא פליגי דרב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרתי זימני בין ברטיבתא בין ביבישתא:

בפומבדיתא מתנו בי רב משמיה דרב אמר תלת וארבע כדפרישנן ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבישתא דקא חשיב מיא בתראי ולא פליגי רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא דרב לא חשיב [מיא] בתראי ושמואל חשיב להו וקי"ל כלישנא בתרא הלכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבישתא מים ואפר ומים ואפר ומים:

וגרסינן בגמ' [דף עה א] הני גורני דארמאי מאי: כלומר רדורטא"ש בלע"ז וכורכין אותן סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה והיינו עקלים דבסמוך מאי. כלומר כיצד מכשירן:

אמר להו ר' אבא תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה הדפין: כלומר עשוין הן כמין דלת ונותנן על התפוח:

ולולבין: טוטיתא אישקוב"א שמכבד בה את הענבים המתפזרים לאוספן:

והעדשים: פירש רש"י ז"ל דהיינו גת עצמה ואפ"ה קתני מדיחן במים וכתב ז"ל שעל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן ליה זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני ניגוב וש"מ דקמו בה רבנן בתראי ופשוט דהכי הלכתא ואין זו מחוור דאי הכי לא הוי משתמיט תלמודא מלאקשויינהו אלא ודאי עדשים היינו הרחיים התחתונה שבבית הבד ויש לה בית קבול משקה ונקראת עדשה מפני שהיא עגולה כעדשה ומפני ששתיהן בכלל זה העליונה ותחתונה אמרו עדשים וראיה לדבר דעדשים אינו גת עצמו מדאמרינן בפ' המוכר את הבית (דף סז ב) המוכר את הבד מכר את [הים ופירשו בגמרא טלפחא דהיינו] עדשים ואי עדשים היינו בד היכי קתני המוכר את הבד מכר את עדשים הא לאו לישנא דתנאי הוא ולא קתני הכי בשארא דהתם אלא ש"מ שאינה גת עצמה אלא רחיים שפרשנו ומתוך שאין היין שוהה בהן [כמו] בגת ובד עצמן הקלו בהכשרן וקתני תו העקלים. דהיינו גורני שפרשתי למעלה:

של נצרים: דהיינו שבטים:

ושל בצבוץ דהיינו קנבוס:

מנגבן: משום דבלעי טפי:

ושל שיפה ושל גמי מיישנן: משום דבלעי טפי טובא: וכמה מיישנן שנים עשר חדש רשב"ג אומר מניחם מגת לגת ומבד לבד:

היינו ת"ק איכא בינייהו חרפי ואפלי: כלומר דמגת לגת פעמים שהם יותר משנים עשר חדש [ולת"ק י"ב חדש] שלמים בעינן ובהכי סגי דלית הלכתא כרשב"ג אלא במשנתינו אבל בברייתא לא הלכך הלוקח גיגיות של עובד כוכבים צריך לנגבם אלא אם כן הוא יודע בבירור שעברו שנים עשר חדש משכלו ימי הבציר של אשתקד ועד אותו זמן שהוא משתמש בה ור"ת ז"ל אומר שאם שכח ולא עשה נגוב ואינו יודע אם עברו שנים עשר חדש מסוף הגת של אשתקד ועד שדרך בה יש להתיר משום דסתם גיתיות של עובד כוכבים אינן בנות שנתן ולא עוד אלא אפילו דרך בה העובד כוכבים עכשיו ודרך אחריו ישראל לאלתר בלא נגוב התיר הרב ז"ל משום הפסד ונתן טעם לדבר משום דעכשיו שדורכין ברגל אין היין נבלע בו כל כך כמו שהיה נבלע בגתות הראשונים שהיו דורכין לפעמים בקורה ומחמת כובד הקורה היה נבלע היין ועוד מאותו [טעם] שאמר הוא ז"ל דסתם יינן בטל בס' כמו שכתבנו למעלה ומה שיוצא ע"י נגוב אינו אלא מעט ועוד דהוה ליה כחמרא חדתי בענבי ושרי כרבא [דף סו א] דאמר בתר שמא אזלינן דה"ל מין בשאינו מינו ובנותן טעם אפילו היו הענבים דרוכות קצת מותר דאמרינן [דף עג א] סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וקתני תו [דף עה א] ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד חולטן במי זיתים. כלומר חולטן אישקלאד"ר בלע"ז מלשון חלוט ואשישה ומי זיתים היינו שדרך לבשל את הזיתים להיותן רכין לצאת שמנן ואין זו הגעלה גמורה דבתר הכי קתני או מגעיל ברותחין רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך ובתר הכי בעי תלמודא [שם] וכמה עונה אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן או יום או לילה ואמרי לה חצי יום וחצי לילה ולא פליגי כאן בתקופת ניסן ותשרי כאן בתקופת תמוז וטבת: כלומר דבתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה ובתקופת תמוז וטבת שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה דשנים עשר שעות שלמות בעינן וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן סגי בצנור שמימיו מקלחין אבל נודות וקנקנין וכן שאר כלים האסורים לא סגי להו בהכי שהרי כיון שיש להם בית קבול כשהמים נכנסין לתוכן אינן מקלחין ולא רודפין:

הני רוקי דארמאי: משמרת כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציא את יינן:

דמזיא: של שער אדם דלא בלעי כדאמרינן בפרק מפנין (דף קכח ב) אין סחיטה בשער:

דעמרא: מנגבן שדינן ככלי עץ.

כיתנא: בלע טפי מעמרא ומשום הכי מיישנן שדינן ככלי חרס:

הני דיקולא סלים:

וחלאתא דארמאי: כורת ומסננין בהן היין:

דציירי בחבלי: שהן עשויות בחבלים:

דצבאתא: של מיני קש דקים:

ואי אית ביה קטרי שרי להו: פירש רש"י ז"ל מתירן ואחר כך מנגבן נראה מדבריו דדוקא בנגוב צריך היתר קשרים אבל ביישון והדחה לא ואין משמע של דבר כן דכיון דאמרינן סתמא אי אית ביה קיטרי שרי להו משמע דאיישון דסמיך ליה נמי קאי ולפיכך היה נראה שיישון ונגוב צריכין היתר קשרים והוא הדין דצריכין קלוף זפת בכלים מזופתין אבל במלוי ועירוי א"צ לקלוף את הזפת כמו שכתבנו למעלה וה"ה שאינו צריך היתר קשרים אבל דעת הר"מ במז"ל כדברי רש"י ז"ל שלא הוצרך לקלוף את הזפת לא ביישון ולא בעירוי אלא בנגוב לבדו והראב"ד ז"ל מצריך קליפת זפת והיתר קשרים בכולן חוץ מן ההדחה:

גרסינן בגמרא [דף עה ב] עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכלות אשכול וכל סביבותיו טמאין וכל הגת כלה טהורה: ומוכח בגמרא אע"פ [שיין] מהלך בגת טהורות וכתב רבינו שמואל ז"ל שכן הדין לענין יין נסך שאם נגע עובד כוכבים באשכול לח אשכול אסור וכל הגת כולה מותרת ונראה שטעמו ז"ל שאע"פ שמשקה טופח על מנת להטפיח חבור לטומאה ולטהרה [דף עב א] וכל שכן ליין נסך ה"מ בשהיה כאן וכאן משקה טופח על מנת להטפיח מחברה אבל כאן בטל הוא על גבי אשכול ואינו חבור ליין שבגת:

מתני' הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל: כלי הראוי לטהר בטבילה ואינו צריך יתרון הכשר אחר כגון כלי שתשמיש על ידי צונן:

יטביל: ותו לא צריך ומאי יטביל ידיח:

להגעיל במים רותחין: כגון כלי שתשמישו בכך דהיינו יורות וקדרות של מתכות יגעיל ובגמרא תניא שכלן צריכין טבילה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט