רי"ף על הש"ס/סוכה/דף י עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · סוכה · דף י עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ידי חובתו:

גמ' תרגמא שמואל במטה גבוהה עשרה טפחים דכיון דגבוהה עשרה שהוא שיעור סוכה נעשית כסוכה בתוך סוכה ולפיכך לא יצא ידי חובתו:

מתני' הסומך סוכתו בכרעי המט' כשרה ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה:

גמ' אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סכך על גבי המטה כשרה:

מתני' סוכה המדובללת

סומכות רשות אסור דאסורא קא עביד ובתקיעת שופר נמי איכא שבות דרבנן ובהנחת תפלין נמי איכא אסור דרבנן מפני זלזול קדושתן ומשום הכי אמרינן בפרק בתרא דעירובין (דף צו א) דמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מיחו בה חכמים למאן דאמר נשים סומכות רשות דכיון דאיכא מצוה בהנחתן שרי הא למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור ואמרינן נמי התם דאשתו של יונה היתה עולה לרגל כמאן דאמר נשים סומכות רשות הא למאן דלית ליה הכי אסור לפי שמקרבת שלמי חגיגה שלא במקום מצוה אבל בסוכה וכיוצא בה דליכא צד אסור היכי הוה סליק אדעתיה שהיה מוחה ר"ג בו ואי סליק הכי אדעתיה בלאו ההיא דתפלין הוה מצי למיפרך למה יהא מוחה בו ואפשר דהוה סליק אדעתיה שהיה מוחה בו כדי שלא יברך עליה אי נמי שלא יבא לעשות אותן מצות עשה שיש אסור בעשייתן למאן דלית ליה נשים סומכות רשות כתפילין ומש"ה פריקו שלא מיחה בו ר"ג אלא הוא עצמו היה נכנס תחת המטה שלא לדחוק את החכמים:

ולענין הלכה קי"ל כמ"ד נשים סומכות רשות אפי' במצות עשה שיש בהן צד אסור שלא במקום מצוה לעשותן שאע"פ שאין חייבות בדבר נוטלות עליו שכר ולפיכך רשאות לברך עליהן ומצו אמרי אשר קדשנו במצותיו וצונו כיון דישראל נצטוו ואינהו נמי נוטלות שכר וכבר כתבתי זה בפרק בתרא דר"ה בס"ד:

גמ' תרגמא שמואל במטה עשרה: תרגמא שמואל למתני' דקתני הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו במטה עשרה ואע"ג דבפ"ק [דף י ב] אמרי' דקנופות משום דקביעי פסלי אפי' בפחות מעשרה הנ"מ בקנופות הואיל ולתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה אי גבוהה עשרה חשובה אהל ואי לא לא וכתב הרב אלפסי ז"ל דמש"ה לא יצא ידי חובתו משום דכיון דגביהא י' טפחים דהוא שעור סוכה הוה ליה כסוכה בתוך סוכה ולפיכך לא יצא ידי חובתו והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל דמאי ענין סוכה בתוך סוכה לכאן הוה ליה למימר דמש"ה לא יצא ידי חובתו לפי שהוא יושב תחת האוהל ולא תחת הסוכה [כדפרש"י גבי נויי סוכה המופלגין] והרמב"ן ז"ל רצה לקיים דברי הרב אלפסי ז"ל דהכא לא הוי פסולה משום אהל דהא טפח על טפח הוי אהל לשבת ולענין טומאה ולא פסיל הכא אלא דמדין סוכה ילפינן דכיון דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה הכי נמי קפיד לפסול סוכה שיש תחתיה אהל שכיוצא בו פוסל מלמעלה הלכך פסול דהכא מדין סוכה שתחת סוכה נפקא ואין דבריו ז"ל ברורים אצלי דא"ה הוה לן למימר הכי דכי היכי דסוכה שתחת הסוכה לא מיפסלא בפחות מי' אע"ג דעליונה קבועה הכי נמי אהל שתחת הסוכה לא יפסל בפחות מי' אע"ג דקביעי וליתא דקנופות אפילו בפחות מי' פסלי ולא בעי י' אלא בכילה משום דלא קביעא או במטה משום דלגבה עשויה ולפיכך נראה דפסולא דהכא מפני שיושב תחת האהל ולא תחת הסוכה אלא דכל אהל [שאינו] קבוע דומיא דכילה או העשוי לגבו דומיא דמטה לא מבטל סוכה בפחות מי':

מתני' הסומך סוכתו בכרעי המטה: פרש"י ז"ל מטה שלמה:

ר' יהודה אומר כו': בגמ' מפרש לה. דגרסינן עלה דמתני' מ"ט דר' יהודה פליגי בה ר' אבא ור' זירא בר ממל חד אמר לפי שאין לה קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה ואין לה קבע פרש"י ז"ל שהסוכה סמוכה על כרעי המטה וכשהמטה מיטלטלת הסוכה מיטלטלת עמה והוי ליה עראי ור' יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן ולא נהירא דהוה ליה לתלמודא למימר בהדיא ור' יהודה לטעמיה וכו' כדאמרי' לעיל מינה בגמרא ובכל דוכתא ועוד דהא סוכה העשויה בראש הספינה ובראש העגלה שהיא מטולטלת כשרה לדברי הכל ואפשר דהתם שאני שקרקע הסוכה נשאר לעולם אחד בעצמו אבל הכא קרקעית הסוכה משתנה לפי שהוא קרקע עולם ואינו על גבי המטה דומיא על גבי העגלה ומיהו הא דאמרינן עלה לא שנו אלא סמך אבל סכך כשרה וכתבה הרב אלפסי ז"ל לא אתיא שפיר דלפי פירושו ז"ל היינו כשסככה על גבי יתדות תקועין שאינה מטולטלת וא"ה פשיטא לפיכך נראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש שלא קבעה על המטה אלא סמכה עליה ואם המטה זזה הרי סוכה נופלת והיינו דאמרינן לפי שאין לה קבע שהמטה עומדת לינטל ותפול הסוכה כיון שאינה אלא סמוכה והשתא אתי שפיר הא דאמרינן ל"ש אלא וכו' כמו שאפרשנה בס"ד היינו טעמיה דמ"ד לפי שאין לה קבע ומ"ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה היינו טעמיה דאע"ג דאמרינן [דף יב א] וכולן כשרין לדפנות ה"מ בשאין הסכך עומד עליהן אבל להעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו הסכך אסור מדרבנן שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו אע"ג דתנן לקמן [דף כב ב] העושה סוכתו בראש האילן כשרה ולא פליג ר' יהודה אע"ג דאילן פסול לסכך בו שאני אילן דלא חזו לסכך ולא שכיח דמסככי ביה מש"ה לא גזר ר' יהודה ומיהו לא נהירא דאילן שכיח לסכך בו וכדתנן [דף יא א] הדלה עליה הגפן והרמב"ן ז"ל תירץ בההוא דלקמן לאו במסכך ע"ג אילן עסקינן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדיסין בקרקע הסוכה וסכך עליהן ובכה"ג אע"פ שהמחובר סומך את המעמיד ל"ל בה דמעשה קרקע בעלמא קא עביד ובמתני' נמי דייקא דבהכי עסקינן מדקתני ואין עולין לה ביו"ט מלמד שצריך הוא לעלות שם היינו בשקרקע שלה באילן ולא בשקרקע שלה בארץ וסכך באילן והיינו דאמר אביי ל"ש אלא סמך אבל סכך על גבי המטה כשרה כלומר שאם נעץ קונדיסין במטה וסכך עליהן כשרה ואמרינן עלה בגמ' למ"ד מפני שאין לה קבע הרי יש לה קבע כלומר שאע"פ שהיא מטלטלת ע"ג המטה כיון שאינה נופלת כשמטלטלין המטה כה"ג קבע מיקרי וכשרה ולמ"ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידין בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך נסמך ממש על המטה אפילו שיתדותיו וקונדסיו סמוכות עליו ובירושלמי אמרו שהמסכך על גבי המטה כענין זה חשבינן המטה קרקע הסוכה ובעינן שיהא חלל הסוכה י' מגב המטה ועד הסכך:

ולענין הלכה כיון שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמר אביי ל"ש וכו' משמע דס"ל דקי"ל כרבי יהודה וטעמא משום דכל היכא דשקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא משמע דהלכתא כוותיה וכדאמר במסכת שבת [דף קיב ב] מדקא מתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי [יהודה] משמע דהלכתא כוותיה ולא משמע דרבי יהודה אזיל לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן מדאמרינן לפי שאין לה קבע דא"ה הוה לן למימר ורבי יהודה לטעמיה וכמו שכתבתי למעלה ועוד דהא אכתי איכא למיחש לטעמא דמ"ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה מדחייש לה אביי דודאי לדירת קבע לא הוה חייש דאיהו גופיה אוקמה בשטה [דף ז ב] הלכך נקטינן כרבי יהודה דכשם שאין מסככין בדבר המקבל טומאה כך אין מעמידין בו משום גזירה ואע"פ שעכשיו נהגו לסמוך סוכות על גבי כתלים שאין מסככים בהן לפי שאין גדולו מן הארץ היינו טעמא משום דלא שכיח לסכך בכיוצא בהן ועוד דכ"ע ידעי דכל כה"ג בית דירה מיקרי ולא סוכה הלכך ליכא למיגזר ויש שנוהגין לעשות בכותלים דפנות של קנים משום היכרא כדי שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומדת חסידות בעלמא הוא כל זה לפי שטתו של הרב אלפסי ז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל פוסק כדברי חכמים ז"ל:

מתני' סוכה המדובללת: גרסי' עלה בגמרא מאי מדובללת

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט