רי"ף על הש"ס/כתובות/דף כג עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · כתובות · דף כג עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

אבל חכמים אומרים משהה אדם עם אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה ואינו חושש אמר ליה אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו אמר ליה אי הכי זיל כתוב לה:

מתני' נותנין לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה רבי עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה:

גמ' מנה"מ אמר רב חסדא דאמר קרא (בראשית, כד) תשב הנערה אתנו ימים או עשור מאי ימים אילימא ימים תרי יומי משתעי איניש הכי דאמרי ליה תרי יומי ואמר להו לאו אמרי ליה עשרה יומי אלא מאי ימים שנה שנאמר (ויקרא, כה) ימים תהיה גאולתו אמר רבי זירא תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב בשלמא איהי מציא מעכבא דאמרה לא יכילנא בבעל אלא אביה אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה סבר השתא לא ידעה ולמחר מימרדא ואתיא ונפלה עילואי אמר רבא בר ליואי אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה ולא חיישינן דילמא עייל בה פחדא מהשתא וחלשה:

ת"ר המארס את הבתולה בין שתבע הבעל והיא מעכבת ובין שתבעה היא ובעל מעכב נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה אבל לא משעת אירוסין בגרה הרי היא כתביעה כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש ולארוסה ל' יום מאי ולארוסה ל' יום א"ר פפא הכי קאמר ארוסה בוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה:

מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כלם בפני הבעל חסר יום א' לפני היבם אינה אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה וב"ד של אחריהם אמרו אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה :

רבנו ניסים (הר"ן)

דעתה וה"נ לר"מ הוא דאסור לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה ואפי' אית להן דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב"ד מיהו לא סמכה דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הילכך בעילת זנות היא:

אבל חכמים אומרים כו': דלית לן משום מסמך דעתא דלהוי בעילת זנות:

בגזרותיו: בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם:

אי הכי זיל כתוב לה: כתובה אחרת ומשמע דכי קי"ל כר"מ ה"מ במאי דקאמר דהויא בעילתו בעילת זנות אבל במאי דקאמר תנאו בטל לא קי"ל כוותיה דע"כ לא קאמר ר"מ תנאו בטל אלא משום דסבירא ליה כתובה דאורייתא ומתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אבל לדידן דאית לן דכתובה דרבנן ואפילו בשל תורה נמי בדבר של ממון תנאו קיים הכא ודאי תנאו קיים אלא שאינו רשאי לקיימה בלא כתובה [הילכך אם עבר וקיימה תנאו קיים] דאף על גב דסבר ר' יהודה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ותנאו בטל כדאיתא בגמ' [דף נו א] הא איכא רבי יוסי דפליג עליה ורבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות אישות דתנאו בטל ואפי' כתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל משמע דס"ל ז"ל דהלכתא כוותיה ולאו מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפ"ה הויא בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים דהא שקלינן וטרינן לעיל [דף נג א] מוחלת כתובתה לבעלה אם יש לה תנאי דכתובת בנין דכרין אלמא בשלא רצה לקיימה יכולה למחול:

מתני' נותנין לבתולה: זמן להכניסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

ולאלמנה שלשים יום: שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה ומיהו דוקא באלמנה בעולה אבל באלמנה מן האירוסין דינה כבתולה שנתנו לכל בתולה דין שנה והכי איתא בירושלמי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות:

ולא נישאו: שהבעלים מעכבין [דף ב ב] ואיידי דתני רישא בדידה תנא סיפא נמי בדידה:

ואוכלות בתרומה: אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקדשה אוכלת בתרומה מדאורייתא כדמפרש בגמרא [דף נז ב] ורבנן גזור עד השתא:

נותנין לה הכל תרומה: אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

מחצה חולין: לאכול בימי טומאתה: ודאמרינן כך נותנין לאיש היינו לומר דלבחור שנים עשר חדש אפילו נשא אלמנה ולאלמון שלשים יום אפילו נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכן נראה מן הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהל' אישות שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שנותנין לה שאם נושא נערה בתולה נותנין לו י"ב חדש ואם נושא אלמנה אפילו הוא בחור אין נותנין לו אלא ל' יום וכדבריו נ"ל מדמקשינן בגמרא [שם] לרב הונא דאמר בגרה [יום אחד] ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה מדתניא בוגרת ששהתה י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואם איתא דלבחור אפילו נשא אלמנה נותנין לו י"ב חדש אם נשא בוגרת נמי הכי דיניה ואי הכי מאי קושיא לישני ליה דכי בעי י"ב חדש משום דידיה אלא ודאי משמע דאיהו בתרה גריר ועוד מדתניא לקמן המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבעה הבעל והיא מעכבת נותנין לה י"ב חדש ומדלא מפליג בתבעה היא והבעל מעכב בין בחור לאלמון ש"מ דאפילו אלמון שנשא בתולה נותנין לה י"ב חדש:

גמ' יכולין לעכב: מלינשא עד שתגדיל:

ממירדא ונפקא: תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותבא אלי עד שתגדיל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים והיינו לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי אינו חייב לזונה דלעולם אינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב ואיכא מ"ד דמחייב לזונה משום דתקנתא דידיה נמי היא כי היכי דלא תמרוד עליה ותיפוק וליתא דאם איתא דמשום תקנתא דידיה נמי היה חייב לזונה כ"ש היכא דמשום תקנתא דידיה בלחוד מעכב דמחייב ואם איתא כי נותנין לאיש לפרנס את עצמו ליחייב לזונה אלא ודאי לעולם לא מיחייב אלא היכא שראוי לישא אותה ואינו נושאה ועוד דאם איתא דמשום תקנתא דידיה נמי אמרינן הכי כי היכי דאמרינן דבין היא בין אביה יכולין לעכב הכי נמי הוה לן למימר דאיהו נמי מצי מעכב ולא אמרינן אלא בין היא בין אביה:

אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה: שטורח הוא לה:

אבל פוסקין וכו': ודוקא בלא קדושין אבל קדושין [קדושין דף מא א] בקטנות לא עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כ"כ רש"י ז"ל והקשו עליו מהא דאמרינן אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה נימא נמי דאין פוסקין על הקטנה אפילו לקדשה כשהיא קטנה ול"נ משום סוף מילתא נקט הכי דפוסקין על הקטנה אפילו להשיאה כשהיא גדולה ולא חיישינן דילמא עייל בה פחדא מהשתא ואילו לקדשה בלבד פשיטא דלית לה פחדא בהכי כלל דאדרבה ניחא לה:

בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש: לפי שמיד שהיא מתחלת להכין תכשיטיה בלא תביעה:

בוגרת שעברו עליה כו' נותנין לה שלשים יום כאלמנה: ומסתברא שאם בגרה חדש אחד או יותר ונתקדשה שאין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חדש משעה שבגרה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות ומיהו אין פוחתין לה לעולם משלשים יום:

מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה: בעודה שומרת יבם ומפרשינן טעמא בגמרא [דף נח א] משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אלא דאחיו הוא:

עשתה ששה חדשים בפני הבעל: מהנך י"ב חדש הקבועין לה משתבעה הבעל:

או אפילו כולן בפני הבעל ואחד בפני היבם: אע"ג דרובם בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והה"נ אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקנין כספו פקע ליה אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו כך פרש"י ז"ל והקשה עליו ר"ת ז"ל דא"כ דאפילו אכלה כולם בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם היכי קתני חסר יום אחד בפני היבם ועוד דלישנא דהיבם אינו מאכיל דייק דה"ק היבם אינו מאכיל היכא דמעיקרא לא אכלה דאם איתא דכי אכלה נמי מעיקרא לא אכלה כשהיא שומרת יבם לא ה"ל למתני היבם אינו מאכיל אלא היבמה אינה אוכלת ותו קשיא דאמרינן בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואם איתא דמשום אחיו לא אכלה כלל אלא בחייו הוה לן למימר והא לאו קנין כספו הוא לפיכך פי' ר"ת דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה לפני היבם דהיבם אינו מאכיל אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם וטעמא דמילתא משום דיבם אינו חייב במזונותיה [יבמות דף מא ב] אא"כ עמד בדין וברח הלכך איכא משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה כדאמרינן בגמרא דלא מייחד לה דוכתא ומשום סמפון בטענת מומין נמי איכא דכיון דלא מיחייב לזונה לא בדיק לה אבל בשעשתה י"ב חדש בפני הבעל כיון שנתחייב לזונה יחד לה מקום וכי מאית נמי דוכתא קביעא לה וליכא למיחש שמא תשקה לאחיה ולאחותיה דליתנהו גבה ומשום סמפון נמי ליכא דהא בדקה בעל ודאמרינן בגמרא מ"ט קנין כספו (הוא) אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אסמכתא בעלמא הוא ודאמרינן אלא דאחיו הוא ה"ק דכיון דלא אכלה בחיי ראשון אין היבם מאכילה אבל אכלה בחיי ראשון השתא נמי אוכלת:

זו משנה ראשונה: דמשהגיע זמן אכלה בתרומה:

אין האשה אוכלת כו': טעמא מפרש בגמרא והוא הדין שאין היבמה אוכלת עם היבם עד שתבעל ואפי' אכלה בחיי ראשון והכי איתא בהדיא בתוספתא זו משנה ראשונה ב"ד של

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט