רי"ף על הש"ס/כתובות/דף כב עמוד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

כך אינה נפרעת תוספת אלא בשבועה:

לשביעית שאם פגמה וזקפה משמטת הכל כתובה ותוספת:

לכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ותוספת. לגבות מן הקרקע כשם שאין אשה גובה עיקר כתובה אלא מן הקרקע כך אינה גובה תוספת אלא מן הקרקע. לגבות מן הזבורית בין הכתובה בין התוספת גובה מן הזבורית. וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם בין כתובה ותוספת:

הגה"ה לדברי רבי מאיר (דף קד.) אבל לדברי חכמים אינה גובה אלא עד כ"ה שנים וכן פסקינן פרק הנושא דהלכה כדברי חכמים ע"כ:

ולכתובת בנין דכרין שיורשין בין הכתובה בין התוספת:

איתמר כתובת בנין דכרין פומבריתאי אמרי לא טרפה ממשעבדי ירתון תנן בני מתא מחסיא אמרי טרפה ממשעבדי יסבון תנן והלכתא לא טרפה ממשעבדי ירתון תנן מטלטלי ואיתנהו בעיניהו בלא שבועה ליתנהו בעיניהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה

 

רבנו ניסים (הר"ן)

והקשו על זה דודאי כל מי שבא לגבות בשבועה צריך שיברר בשבועתו כדי שלא יהא מורה לעצמו וי"ל לכתחלה ה"נ ומיהו נפקא מינה למי שנשבעה סתם ומתה דאילו אמרינן דאין תוספת בכלל שבועתה הפסידתו לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בפרק כל הנשבעין (דף מח א) והשתא דאמרינן שהתוספת במשמע יורשים גובין אותו. עוד פירשו שאם פטרה משבועת כתובתה אמרינן דמן הכל פטרה ואפילו מן התוספת. א"נ שאין משביעין אותה על התוספת אלא חוץ לב"ד כדרך שעושין בעיקר כתובה וכדאיתא בפרק השולח (דף לה א) ולא אמרינן דלהוי תוספת כחוב דעלמא:

לשביעית:    כתב הרי"ף ז"ל שאם פגמה וזקפה משמטת הכל בין הכתובה בין התוספת כלומר דבפרק המביא תניין (דף יח א) אמרינן כתובה מאימתי משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ולרב אם פגמה [וזקפה] כתובתה בלבד הכל [נשמט] אף התוספת שהרי הוא כאילו נפגם ולשמואל בפגימת כתובה בלבד נשמט הכל ורש"י ז"ל פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר כתובה מפני שהוא תנאי ב"ד אא"כ פגמה וזקפה דה"ה נמי לתוספת ולא נהירא דלמאי אמרינן דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחבירו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה שאין שביעית משמטתו דתנן התם בשביעית [פרק י] דהקפת החנות אינה משמטת לרבנן וקי"ל כוותייהו ותנן נמי התם האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמיטין ותנן נמי שכר שכיר אינו משמט אלמא דבמלוה הדבר תלוי וכדכתיב כל בעל משה ידו והא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמטת דמשמע דאע"ג דלאו מלוה משמט הא אוקימנא בירושלמי כר"י דאמר התם דהקפת החנות משמטת אבל לת"ק דקי"ל כוותיה אינו משמט אלא עיקר הדבר כדברי הרי"ף ז"ל:

לכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה בהנהו גווני דאמרינן התם בפרק יש נוחלין (דף קלב א):

כך אינה גובה תוספת אלא מן הקרקע:    כלומר אפי' מיניה דידיה דאי מיתמי לא צריכי לדמויי תוספת לכתובה דהא כל חוב דעלמא נמי הכי דיניה דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אלא מיניה דידיה קאמר דכתובה אפילו מיניה דידיה אינה נגבית אלא מן הקרקע וכדמוכח בפרק האומר דקדושין [דף סה ב] דאמרינן אם נתנו ב' גטין מעצמן גובה כתובתה מן החבילה ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכלל דלרבנן אפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי והכי מוכח בנדרים בפרק פותחין (דף סה ב):

לגבות מן הזיבורית:    דכתובה אינה נגבית אלא מן הזיבורית כדאיתא בפרק הניזקין (דף מח ב):

כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם:    בין הכתובה בין התוספת כך כתב הרי"ף ז"ל ואינו מדוקדק להלכתא דפלוגתא היא דר"מ ורבנן לקמן בפרק הנושא (דף קד א) ור"מ הוא דקאמר הכי דבבית אביה גובה כתובתה לעולם ובבית בעלה אינה גובה כתובתה [אלא] עד כ"ה שנה לפי שיש בכ"ה שנה שתעשה טובה לשכיניה מנכסי היתומים כנגד כתובתה וחכמים פליגי עליה ואמרי דכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם לפי שאין שתיקתה מחילה אלא מחמת שהיא בושה מהם אינה תובעת וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנה בלבד דהואיל דשתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה ואיפסיקא הלכתא התם כחכמים ודאמרינן הכא כל זמן שהיא בבית אביה רישא דמתני' נקטינן כלומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואליבא דהלכתא כי אמרינן דלדין זה תנאי כתובה ככתובה היינו לומר כי היכי דהפסידה כתובתה אחר כ"ה שנה כל זמן שהיא בבית אביה כך הפסידה תוספת ולא אמרינן דלהוי תוספת כחוב דעלמא שהוא נגבה לעולם כדאיתא התם בפרק הנושא [דף קד ב] רבי אבהו אמר אפילו תוספת אין לה דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי זו היא גירסת רש"י ז"ל וכן עיקר והכי איתא בירושלמי אע"פ שהרי"ף ז"ל אינו גורס כן ושם אאריך בס"ד:

ולכתובת בנין דכרין:    כשם שנוטלין נדוניית אבי אמם ומנה ומאתים כך נוטלין תוספת. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי היינו דוקא לענין תוספת ושאר תנאים דכתובה אבל נדוניא אין דינה ככתובה והרמב"ם ז"ל כתב דליתא דנדוניא בכל דוכתא כתובה איקרי כדאמרינן בפרקין דלעיל [דף מח ב] אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ואמרינן נמי [דף מז ב] וקבורתה תחת כתובתה ותחת נדוניא קאמר והכי מוכח עובדא דההוא גברא דשכיבא ארוסתו דאיתא בפרק נערה שנתפתתה (דף נג א) ואמרינן נמי התם הבו ד' מאה זוזי לכתובה דברתה אלמא נדוניא כתובה איקרי ולפיכך כתב ז"ל דכל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צאן ברזל ומיהו דוקא בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו בשעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צאן ברזל ע"כ. והראיות שכתב אינן מספיקות אלא לומר שנדוניא היא בכלל לשון כתובה לפיכך מוכרת או מוחלת סתם ודאי הפסידה הכל שזה מחמת הלשון הוא אבל מה שהוא מחמת הדין אין לנו ראיה שיהא דין הנדוניא כדין הכתובה שאם הקלו בכתובה כדאמרינן בדוכתי טובא [דף קי: וב"ב דף קלב: ובבכורות דף לב א] מקולי כתובה שנו כאן משמע דהיינו טעמא מפני שהיא לא הוציאה כלום אבל בנדוניא אפשר דלא מקילינן ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזיבורית נדוניא הרי היא כחוב וכי אמר דתנאי כתובה ככתובה דמי אין הכוונה בנדוניא כלל ומיהו למוכרת ולמוחלת כיון שמצד הלשון הוא נדוניא ככתובה ולכתובת בנין דכרין נמי ליכא לספוקי דודאי ככתובה הוא ואדרבה עיקרה משום נדוניא נפקא ומורדת נמי מוכח לקמן [דף סג ב] דמפסדא נדוניא ועוברת על דת נמי אפשר דמפסדא נדוניא כל שאינה בעין אבל כל שיש ממנה בעין לא דהא אפילו זינתה לא הפסידה כדאמרינן התם בפרק אלמנה ניזונית (דף קא ב) אם היא זנתה כליה מי זנו ומצינו ג"כ שהזכירו חכמים ז"ל כתובה ואין נדוניא בכלל כדאמרינן בפרק הניזקין (דף נ א) גבי ערב דכתובה דלא משתעבד מ"ט מצוה עבד ולאו מידי חסרה ונראה שאינו (כן) אלא בעיקר כתובה דבנדוניא הא חסרה אא"כ נדחוק ונאמר דכיון דבעיקר כתובה לא חסרה נדוניא כעיקר כתובה דמיא ואינו נראה כן וכתב ר"ח ז"ל מדקא מני כל הני דאזיל ש"מ דלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד דהא פי' ולא שייר דאשכחן בפרק אלמנה ניזונת [דף קא א] דתניא בהדיא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה הממאנת וחברותיה אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת כ"ש מנה מאתים וגרסינן ביבמות בפרק יש מותרות (דף פה א) ת"ר אלמנה לכ"ג יש להן כתובה שניות מדברי סופרים אין להן כתובה [ויש להן תוספת] מכלל דאיכא אחרניתא דאית לה כתובה ולא תוספת עד כאן:

איתמר כו' ירתון תנן:    אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא טרפה לקוחות:

יסבון תנן:    לשון בעל חוב:

מטלטלי ואיתנהו בעינייהו:    המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן שלא בשבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דילמא צררי אתפסה והכא היינו צררי דאתפסה:

ליתנהו בעינייהו:    כגון שאבדו:

בלא שבועה:    דכיון דאבוד הני לא אתפיסה אחריני וכל נכסיו אחראין לכתובתה