רי"ף על הש"ס/כתובות/דף א עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · כתובות · דף א עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

בתי דינין קבועין אבל שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום והוא דטריח ליה:

תניא הרי שהיתה פתו אפויה או טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסים המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא איניש דטריח להו אבל איפכא אמו של חתן ואביה של כלה לא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר אבל לא נתן מים על גבי בשר מזדבן אמר רבא ובכרך אפי' נתן מים על גבי בשר מזדבן אמר רב פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן והא דרב חסדא משכחת לה בדוכתא דמפקא מכרך ומפקא מכפר ושמעינן מהא דהיכא דאפשר לזבוני וליכא פסידא דאינו נוהג ימי המשתה ברישא אמר מר הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו שאשתו ישנה בין הנשים והוא בין האנשים אלא כשלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו בבית אחד ודוקא חתן שפירסה אשתו נדה אבל חתן שמת חמיו או חמותו בין בעל בין

רבנו ניסים (הר"ן)

ר' אמי אי הות כתיבה כתובה כי שרא למבעל בתחלה בשבת:

מקום שבתי דינים קבועין בכל יום: כלומר מקום שקביעות כל הימים שוה בו כמו שאנו נוהגין עכשיו:

אשה נשאת בכל יום: בכל יום לאו דוקא אלא בכל יום שמחרתו ב"ד יושבים קאמר לאפוקי ע"ש דלא שאפילו יבעול בו ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב"ד יושבים אלא עד חצות ולבעול בלילי שבת דמליל שבת עד אחד בשבת איכא משום איקרורי דעתיה דאי לא תימא הכי בתולה תנשא בשלישי ותבעל בלילה שמחרתו רביעי ואנן לקמן בגמ' לא איבעי לן אלא אי נשאת בד' ונבעלת ברביעי משום דליכא אלא מקצת יום ד' ולילו אבל לינשא בג' ולבעול בלילה שאחריו פשיטא לן דאסור וה"נ לישא בששי ולבעול ליל שבת ודאי איכא למיחש ואע"ג דאמרינן לקמן [דף ז א] דר' אמי שרי למבעל בתחלה בשבת היינו בשכבר כנסה מזמן מרובה שלא חשו חכמים אלא לזמן הנישואין מפני שדרכן היה לבעול לאלתר בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה לא הטריחו עליו לבעול ביום סמוך לב"ד ולישא בחמישי איכא למימר דשרי דאף על גב דאמרינן בירושלמי בפרקין רב חזקיה בר אחא בשם רבי אבהו אסור לדון דיני ממונות בע"ש איכא למימר שלא אסרו אלא למקבע זמנא וכדאמרינן בפרק הגוזל (דף קיג א) לא קבעינן זימנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא אבל אי אתו מנפשייהו צייתינן להו ומקבלין טענותיהם וטעמא דמילתא משום דלמקבע זימנא ולדון בלחוד אסרו לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאימנועי מצרכי שבת ויו"ט אבל לקבל טענותיהן אי אתו מנפשייהו שרי הילכך אפילו בששי מכנפי ב"ד ויתבי לקבל טענותם הלכך אם יש לו טענת בתולים יכול הוא להשכים לב"ד אבל בששי לא ישא מטעמי דכתיבנא:

ולפיכך יש לתמוה על מה סמכו עכשיו לישא בששי אע"פ שקביעות ב"ד שוה בכל הימים אלא שיש לומר דכיון דחזו דתקנת רביעי אינה קבועה דהא אמרי' דאי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אלמא כל היכא דליכא למיחש לטענת בתולים לא איכפת לן אף עכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו לקדש אלא עד זמן נשואים ליכא למיחש דלדידהו שהיו מקדשים קודם זמן נשואין איכא למיחש שמא תחתיו זינתה אבל במקומות הללו שרובן מקדשין וכונסין לאלתר ליכא למיחש להכי דאם זינתה ודאי קודם לכן זינתה אלא שעדיין ראוי למיחש משום טעמא דשמא ישחוט בן עוף כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

והוא דטריח ליה: שטרח כבר ותקן צרכי סעודה וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דהיכא דאמר חתן לא טרחנא וכניסנא לה בלא סעודה וקרובי כלה אמרי בסעודה כייפינן ליה עד דטרח ועביד סעודה לפי כבודו וכבודה דקי"ל [דף סא א] דעולה עמו ואינה יורדת עמו וכתב שכן היה דן רבו הרי"ף ז"ל:

ומת אביו של חתן או אמה של כלה: אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפיכך אם יעבירו המועד שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דא"כ חלה אבלות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל:

ופורש: ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבלות וחיילא וא"ת והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילות דאורייתא כפי סברת הגאונים ז"ל [כ"כ הרי"ף בפ"ב דברכות סי' נ] וכיון שכן היכי אתיא שמחת ימי המשתה שאינה אלא מדרבנן ודחיא אבלות דאורייתא לאו קושיא היא דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבלות והיינו שב ואל תעשה וא"ת והרי הגאונים ז"ל אמרו [כן פסק הרי"ף בפ"ג דמו"ק סי' אלף קצז] דכי הוי יום מיתה וקבורה ביו"ט שני ינהוג בו אבלות וכיון שכן למה התנו יותר לעקרו הכא טפי מיו"ט שני יש לומר דהיינו טעמא דאפילו אמרינן שינהוג אבלות ביום א' דהוי מדאורייתא אפ"ה בשאר הימים דאבלות שלהם מדרבנן לא ינהוג וא"כ לא הוי רצופין:

ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות: הקשה הרמב"ן ז"ל לדעת הגאון ז"ל שאומר שהקובר את מתו ברגל שאע"פ שאינו נוהג אבלות ביו"ט אחרון [כ"כ הרי"ף שם במו"ק] עולה הוא למנין ז' כיון שהוא מדרבנן א"כ ימי המשתה יעלו ותירץ דבשלמא התם הרי הוא מקיים אבלות בשאר ימים אבל הכא אם אתה אומר יעלו נמצא שלא קיים מצות אבלות כלל וליכא למימר דיום אחרון יעלה לו דמאי שנא יום אחרון משאר ימים עוד תירץ דשאני יו"ט שני דהוא ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא כדקי"ל [מו"ק דף יח א] הלכה כדברי המיקל באבל וכיון שאפשר שהוא חול אע"פ שאינו נוהג בו אבלות עולה אבל ימי המשתה שהם ודאי דדבריהם ועוד שהם זמן שמחה אין עולין לו כלל:

וכל אותן הימים: של ימי המשתה ושל אבילות הוא ישן וכו'. ואין מתייחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין [דף טו ב] ואף בשבעת ימי המשתה שהם כרגל נוהג בו אבלות של דבר צנעה דהיינו איסור תשמיש כדלקמן:

ואין מונעין כו': בשביל האבלות אין אוסרין עליה תכשיטין שלא תתגנה על בעלה:

כל ל' יום: ואע"פ שהם ימי אבלות לשאר בני אדם וכ"ש מל' ואילך כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דאם איתא משמע דבשאר נשים מונעין מהן תכשיטין כל שלשים יום וליתא אלא ז' דוקא דהא אמרינן באבל רבתי שהאשה מותרת לספר ולכבס לאחר ז' מיד ואפילו על אבל אביה ומשמע ודאי דה"ה שאין מונעין ממנה תכשיטין מן הכלה בשום אבל שאירע לה תוך ל' יום מחופתה ואפילו תוך ז' נמי ל"ש באבל זה ול"ש בשאר אבילות לפי שכל ל' יום ראשונים הם עיקר שמחת חתן וכלה ולפיכך צריך שלא תנוול עצמה:

ודוקא אביו של חתן כו' דליכא אינש דטרח: אם יפסיד מה שהכינו וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם שהכינה לה תנשא לאחר ז' ימי אבלות ולא צריכה לה אמה למטרח עלה:

אבל איפכא לא: כלומר דאי הוי איפכא נוהג ז' ימי אבלות ואח"כ ז' ימי המשתה שאסור לישא אשה אפי' למי שאין לו בנים בתוך ז' ימי אבלות דאע"ג דתניא התם בפרק ואלו מגלחין (דף כג א) ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לא בתוך שבעה קאמר אלא לאחר ז' קרי לאלתר ולומר שאינו צריך להמתין ל' כמו שצריך להמתין מי שיש לו בנים גדולים וכדתניא התם כל ל' יום לנישואין ומיהו במסכת שמחות [בפרק ז] משמע דכל ל' יום לאבלות אשתו אסור לישא אשה דתניא התם מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים בד"א כו' אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת אפילו לאחר ל' יום אלמא בתוך ל' אסור ואפשר דבאבלות אשתו החמירו לענין שלא ישא אחרת כשם שהחמירו בשיש לו בנים לשהות ג' רגלים אבל באבלות אחר נושא מיד לאחר ז':

לא שאנו אלא שנתן מים ע"ג בשר: ששוב אין ראוי למוכרו במקולין:

בכרך: שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה:

דמפקא מכרך ומפקא מכפר: מוצאה מכלל כרך ומכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך:

מסייע ליה: הא דקתני אסור בתשמיש המטה בז' ימי המשתה שהם לו כרגל:

דברים שבצנעה: שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך:

אבל בעל: כיון דלא תקיף יצריה אשתו ישנה עמו בבית אחד:

אבל חתן שמת אביו או חמותו בין בעל בין

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט