רי"ף על הש"ס/גיטין/דף לב עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · גיטין · דף לב עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מתני' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשתק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט:

גמ' מעשה בבריא כו':

מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא שאמר כו' ההוא גברא דעאל לבי כנישתא אשכחי למקרי ינוקי הוא ובריה דיתבי ויתיב אחרינא גבייהו אמר להו בי תרי מינייכו ליכתבו גט לאינתתיה לסוף שכיב מקרי דרדקי מי משוי איניש לברא שליחא במקום אבא או לא רב נחמן אמר לא משוי איניש ברא שליחא במקום אבא ורב פפא אמר משוי איניש ברא שליחא במקום אבא והילכתא משוי איניש ברא שליחא במקום אבא:

מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן בית דין דברי ר"מ וזו הלכה העלה חנניה איש אונו מבית האסורים מקובל אני באומר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויתנו מפני שעשאן ב"ד אמר ר' יוסי נומינו לשליח אף אנו מקובלין שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה:

גמ' והלכתא כרבי יוסי דאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואמרינן נמי א"ר ירמיה שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו גט ותנו לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמוהו מהו שלח להו תצא

רבנו ניסים (הר"ן)

ואמרינן ולמאן דמוקי לה בבריא מאי טעמא לא מוקי לה בשכיב מרע ומהדרינן לא מתוקמא ליה מתני' בש"מ ממאי מדקתני האומר תן גט זה לאשתי ושרט שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת הא מחיים נותנין טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ובשכיב מרע אף על גב דלא אמר תנו נותנין דתנן רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן אלמא לרבי שמעון שזורי דקיימא לן כוותיה כל שכיב מרע שהוא מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן דלא צ"ל תנו דאי לא לוקמה בשכיב מרע דלאו מסוכן:

מתני' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי וכו' ופירש שמו ושם עירו וכו':

הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש רש"י טעמא בריש פרק המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד ואם תאמר דהא תנן בפרק אין בין המודר ותורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו ופרכי' אי תורם משל בעל הכרי [ולדעתו של בעל הכרי] הא קא מהני ליה דקאט עביד שליחותיה ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותר רשות אבל לאו שליחותיה הוא וגבי תרומה אפי' גלוי דעתא נמי מהני כדאמרי' בפרק ואלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב"ן זכרונו לברכה ולפי זה בגט אי אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לא מהני ותמהני דהתם בפרק ואלו מציאות קא אמינא דההיא דכלך אצל יפות דוקא דשוויה שליח דאמרינן התם [תרגמה אביי] אליבא דרבא דשוויה שליח והכי נמי מסתברא דאי לא שוויה שליח מי הוי תרומתו תרומה אתם גם אתם לרבות שלוחכם לדעתיכם אלא כגון דשוויה שליח ואמר ליה זיל תרום ולא אמר מהני תרום וסתמיה דבעל הבית כי תרים מבינונית תרים ואזל איהו ותרים מיפות ובא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וכי איתמר התם לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משמע דאהך גוונא נמי קאי והדרא קושין לדוכתיה ולפיכך נראה כמו שתירצו בתוספות דנהי דבאומר כל הרוצה שלוחיה הוי אפילו הכי כיון שלא יחדו לא חשיב מהני ליה כדי שיהא אסור במודר הנאה וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא נמי באומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ושמעו שלשה שאחד כותב וב' חותמין ואינו צריך במעמד כולן כדאמרינן לקמן בכלכם שאף על פי שאמר כל השומע לא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב:

וגרסינן בגמרא וליחוש שמא שד הוא אמר רב יהודה אמר שמואל כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמו מדמו כלומר שלפעמים שעושין עצמן בדמות אדם ומפרקינן דחזו ליה בבואה שלו כלומר צל ופרכינן אינהו נמי אילהו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא אינהו נמי אית להו אמר רבי חנינא למדני יותנן בני דבבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו וליחוש דלמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותיאסר על בעלה תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין כלומר כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי כותבין אע"פ שאין מכירין איש זה שפירש שמו וכתב רי"ף ז"ל לזו בפרק בתרא דיבמות וכתב רבינו חננאל זכרונו לברכה לשד לא חיישינן כיון דחזו ליה לאותו המושלך בבואה דבבואה ולצרה נמי לא חיישינן כדתנא דבי רבי ישמעאל משמע דסבירא ליה ז"ל דהא דמייתי הא דתנא דבי רבי ישמעאל לאו למדחייה לדרב יהודה דלעולם לאפוקי מחששא דשד בעינן דחזו ליה בבאוה דבבואה מפני שהמזיקין מצויין בבורות אבל לחששא דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי רבי ישמעאל ומיהו דוקא בבור אי נמי בשדה הוא דחיישינן לשד כדתנן בפרק בתרא דיבמות מעשה שעמד אחד על ראש ההר וכו' ופרכינן עלה וליחוש שמא שד הוא אבל בעיר אפילו בלילה לא חיישינן לשד דגרסינן בירושלמי בפרקין תמן תנינן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול והוא שראו בוביא של אדם רבי אסא בשם רבי חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של אדם והא תנינן מי שהיה מושלך בבור ומדר' יונתן והם שראו בוביא של אדם אמר רבי אבין המזיקין מצויין בבורות כדרך שהם מצויין בשדות ומשום הכי נמי דלא חיישינן לצרה מפני שהיא שעת הסכנה חיישינן לשד אלא אם כן ראו לו בבואה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גירושין נראה דבתר דמייתין הא דתני דבי רבי ישמעאל לא צריכין בבואה כלל אלא כי היכי דלא חיישינן לצרה הכי נמי לא חיישינן לשד:

הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה הואיל ולא אמר תנו:

אם מעצמו נפל הרי זה גט לפי שבדעתו היה מתחלה לכך וסופו הוכיח והוה ליה כמפרש ומסוכן:

גמ' מעשה לסתור רישא תנא לא אמר כלום ואחר כך נתן רשב"ג חלוק בין מעצמו נפל ובין דחפו הרוח

חסורי מיחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו ואף על פי שנשנית בלשון יחיד לא פליגי רבנן עליה ויש כיוצא בזה בשבת וביצה רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ובפרק אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ובכתובות רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ורשב"ג הכא לאו לטעמיה אזיל דאמר גבי כותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף צוח דהוכיח סופו על תחלתו דהתם פליגי רבנן עליה כדאיתא בפרק יש נוחלין ובמס' חולין והכא לא פליגי כלל דשאני הכא דאמר כתבו כדאיתא בפרק השוחט וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות גירושין שאם נסתפק לנו אם מעצמו נפל או אם הרוח דחפתו [הרי זה ספק גט] עד שיודע לך שהרוח דחפתו אבל בתוספתא שנינו ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבים ונותנין אני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן אין כותבים ונותנים אני אומר הרוח דחפתו:

ההוא גברא וכו' מי משוי איניש ברא שליחא במקום אבא דלא ליקפד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שוייה שליח ועכשיו שמת האב יכתוב לה הבן זה וחבירו שהרי הלך הבעל למד"ה:

מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי אף על גב דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו יחתמו בעצמן ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום דלאו בית דין מנינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו ובגמרא בעינן על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב דנימא דמאי דאמר להו כתבו היינו חתימת ידן ומדלא פירש להו מידי בכתב הגט עצמו משמע דלא קפיד עליה כלל ונעשה כאומר אמרו לאיזה סופר שתרצו ויכתוב ולמאן דאמר דאומר אמרו כשר מצו למעבד הכי ויתבאר בגמרא בסייעתא דשמיא:

אמר לשלשה כתבו גט ותנו אע"פ שהם ראוים להיות בית דין דהא תלתא נינהו אפילו הכי כיון שאמר להם כתבו לאו בית דין שוינהו אלא עדים:

אמר לשלשה כתבו גט ותנו אף על פי שהם ראויים להיות בית דין דהא תלתא נינהו אפילו הכי כיון שאמר להם כתבו לאו ביתד ין שוינהו אלא עדים:"

אמר לשלשה תנו ולא אמר כתבו הרי אלו יאמרו לעדים אחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאם בית דין:

מביתה אסורים משמו של רבי עקיבא שנחבש בבית האסורין:

נומינו לשליח אמרנו לשליח לחנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש:

ילמדו אם אינם יודעים לכתוב ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו בעצמן:

גמ' מילי לא מימסרן לשליח שאין בדברים כח להיות חוזרין ונמסרים לאחר:

שלחו ליה מבי רב לשמואל וכו' שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד הכי איתא בגמרא ומפרשינן דמספקא ליה אי כתובו דאמר להו היינו בין כתיבת הגט בין

ל"ג עמוד אלף

חתימתו הילכך כיון ששינו ואמרו לסופר וכתב פסול או דילמא דכתבו לא משמע אלא חתימת ידן ומדלא פריש להו בכתב הגט מידי משמע דלא קפיד ביה כלל ונעשה כאילו אמר אמרו לאיזה סופר שתרצו ויכתוב וסבירא ליה לשמואל דאומר אמרו כשר ולפי שהרי"ף פוסק דאומר אמרו פסול לא כתב בהלכות והדבר צריך תלמוד דכיון דאומר אמרו פסול אין כאן ספק כלל דמה נפשך אי כתובו דאמר להו אף כתב הגט במשמע הרי שינו ופסול ואי כתב ידן בלחוד הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו הרי אומר אמרו פסול ולפיכך כתב הר"ב ז"ל שלח להו תצא וטעמא דאומר אמרו דפסול אפרש לפנינו בסייעתא דשמיא:

ואפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב מפורש בגמרא דמאן דסבירא ליה דאומר [אמרו] כשר סבירא ליה דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בעדות הגט עם עד אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מינה חורבא דזמנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתבו ולפלוני ולפלוני ויחתמו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתימו ליה שאומרים לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל למאן דסבירא ליה דאומר אמרו פסול [הלכך כיון דפסול] משום דמילי לא מימסרן לשליח אפילו באומר אמרו כמו שאפרש בסייעתא דשמיא תו ליכא למיחש להך חורבא דלעולם אין השליח רשאי לומר לעדים חתומו ולעולם אין הסופר חותם אלא אם כן שומע מפי הבעל הילך הני תרתי מילי כל חדא תליא בחברתה דאי אומר אמרו [כשר חתם סופר ועד פסול מפני חשש חורבא שכתבתי ואי אומר אמרו] פסול חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבא כלל וכמ"ש והרי"ף ז"ל פוסק דאומר אמרו פסול כמ"ש בהלכותיו וממילא חתם סופר ועד כשר ולפיכך כתב בפרק המגרש מתני' דתנן כתב סופר ועד ומאי דאיתמר עלה בגמרא אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו ואף על פי שמפורש בגמרא בהדיא הכא דשמואל סבירא ליה דאומר אמרו כשר אף על גב דלרבי יוסי אומר אמרו פסול כדמוכח בגמרא שמואל סבר לה כוותיה במאי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ופליג עליה ומכשר באומר אמרו אעפ"כ סמך הרב ז"ל על סוגיא שבפרק מי שאחזו כמו שמפורש בהלכותיו וכן כתב בעל הלכות ור"ח ז"ל וכתב בספר התרומה שר"י ז"ל חולק ואומר דמההיא דפרק מי שאחזו לא איריא דרב אשי התם לאו למפסק הלכה אתא אלא לפרושי מתני' אתא דלית ליה אוקמתא אלא כדרבי יוסי ולמימר נמי דלא מודה רבי יוסי באומר אמרו ושמואל נמי הכי סבירא ליה אלא דאיהו פליג עליה באמר אמרו וסבר דלית הלכתא כותיה ולא חזינן אמורא דפליג עליה ואפשר דכיון דאוקמה רב אשי דהא בתרא למתניתין דפ' מי שאחזו כר' יוסי הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ובחדא מס' יש סדר ופרקין דהתקבל ודאי מקמי פרקא דמי שחאזו הוא שכן הוא סדרן של פרקים הניזקין בתר השולח דתקון העולם הוא דקא מפרש ואזי וכל עצמו לא נשנה במסכתא זו אלא מפני כך ואחר כך חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתנא אמר לשנים כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך בבור ואמר כתבו תנא נמי מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו ותנו שסמכו ענין לו ואיידי דתנא התם זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תנא הזורק דתנן ביה ספק קרוב לו ספק קרוב לה מגורשת ואינה מגורשת והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכ' גירושין באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל נראה דרפויי מירפייא בידיה ז"ל ותמיהני אם כן למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד היה לו לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא ואפשר דכיון דבגמ' מוכח דלמאן דס"ל דאומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמרא דחתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבא כיון דלא תעה כל שכן לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מתפקינן בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מ ספקינן לא נפקא לן חורבא דדילמא איכא דפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורתא דפסקא למיזל הכא והכא לחומרא למפסל אומר אמרו ולמפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר"י ז"ל ולדבריו הסכים הרמב"ן זככרונו לברכה ומיהו היכא דאיכ אתרי עדים לבד מסופר כשר דהא תנן כלכם כתובו אחד כותב וכולן חותמין אלמא אף על גב דאיכ אחתם סופר ועד כיון שהוא מרבה בעדים ליכא למיחש לכיסופא דסופא דמידע ידע דבעל קפיד לרבות בעדים והקשה הרמב"ן ז"ל מ"ט דמאן דפסל באומר אמרו אי משום מילי מאי מילי קא מסר איהו לשליח הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה השליח שלא בפניו וכי אין אדם עשוי לעשות שליח שלא בפניו ואם תאמר שלא חילק רבי יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם [ולא בירר פלוני סופר ופלוני ופלוני עדים] אבל לא בעושה אותו שליח בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי דהא אמרינן בהדיא ולפלוני ולפלוני ויחתומו וכן פירש רש"י ז"ל לסופר פלוני שיכתוב ואין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתו בועוד דאי סלקא דעתך מודה רבי יוסי בממנה אותו שליח במקום שהוא נפיק מינה חורבא בכה"ג והכי נמי משמע בפרקין דלקמן דקתני בדרבי יוסי עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ותירץ דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל אין הסופר והעדים [חותמים] במקום הבעל אלא כששמעו ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דהוי להו מילי ומילי לא מימסרן לשליח אלא באומרת אמרו ומנתו היא שליח שלא בפניו דהתם טעמא אחרינא הוא כדפרישית [וכבר נזכר סוף פ' כל הגט] וההיא דאמרינן מתנה הרי היא כגט לענין מילי לא מימסרן לשליח אתמר אבל באומר אמרו לא שייך אלא בגיטי נשים תדע דהא שמואל אמרה ומודה שמואל באומר אמרו אפילו באומר אמרו סתם עד כאן לשון הרמב"ן זכרונו לברכה והרב רבינו אהרן הלוי זכרונו לברכה תלמידו הקשה עליו אם כן דסבירא [ליה] לרבי יוסי דאפילו בממנה שליח [מבורר] שלא בפניו פסול [בגט] מנא ידעי דטעמא דרבי יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח דילמא טעמא דרבי יוסי משום דבעיא שישמעו מפיו ממש לפיכך כתב דלא פליג רבי יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם אבל בממנה שליח שלא בפניו בכי הא ודאי לא פליגי וכי תימא אם כן נפיק מינה חורבא בכה"ג דזימנין דאמר לשנם אמרו לסופר שאני ממנה אותו שליח לכתוב ולפלוני ולפלוני שאני ממנה אותם שלוחים שיחתמו ומשום כיסופא דסופר מחתמו ליה ליתא דליכא למיחש לכיסופא אלא כשעושין הדברמדעת עצמן אבל כשעושים הדבר מדעת הבעל בהא לית להו כיסופא דאינהו לא עבדי מידי אלא בעל הוא דעבד ולא נ"ל כן דאי הכי מאי מקשי וליחוש דילמא אמר להו אמרו לסופר כתוב ואתם חתומו ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי ליה דהא בכה"ג ליכא [למיחש] לכיסופא כיון דבעל אמר להו אתם חתומו והיכי ליחתומו ליה הא בעל גופיה אמר להו לדידהו דליחתמו ושמא כיון דמכל מקום אינהו אמרי ליה לסופר לכתוב מכספי מיניה מיהו מאי דקשיא ליה זכרונו לברכה לא קשיא לי דאם איתא דמילי מימסרן לשליח כיוןש שלוחו של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הרי הן כאילו שומעין מפי הבעל הלכך ע"כ מאי דקא פסיל רבי יוסי באומר אמרו [בין במברר בין] מדעתכם משום דמילי לא מימסרן לשליח אבל דעתי מסכמת לדעתו שכל שהבעל ממנה סופר ועדים שלא בפניהם מהני ולא פסיל רבי יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם משום דמילי לא מיסמרן לשליח וכי תימא אם כן נפיק מינה חורבא בכה"ג ליתא דאנן לא חיישינן דמשום כיסופא דסופר יכוונו לעשות שלא כדין אלא כל שאמר להם אמרו הם סבורים שהדבר מסור להם לשנותו לכל מה שירצו ומה שאמר להם הבעל ולפלוני ולפלוני ויחתומו אינו אלא כמראה מקום להם דמימר אמרי אם לא כן [למה] אמר לנו הבעל שנמנה אנחנו שלוחים ולא מינן הוא [מדעתו] אלא ודאי לרצוננו הדבר מסור ומשום כיסופא דבעל מחתמי ליה אבל בממנה סופר ועדים מדעתו ליכא למיחש לחורבא שהרי אין להם מקום לטעות ומשום כיסופא דסופר לא יעידו שקר להרבות ממזרים בישראל זה נראה לי:

אמרו לו לבריא או לשכיב מרע [חכם]:

נכתוב גט לאשתך כדי שלא תזקק ליבום:

קולו לאפוקי מדרב כהנא וכו' קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש כדמוכח בפרק מי שאחזו ובירושלמי אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש:

חרש שיכול לדבר מתוך הכתב אף על פי שאינו מדבר ואינו שומע ומשום הכי לא קיימא לן כוותיה אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי איתמר בפרק מי שאחזו וכתבו בתוספות דדוקא חרש משום שאין כתיבתו מוציאה אותנו מידי ספק שטותו אבל

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט