רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף טז עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף טז עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

כלי כסף וכלי נחשת ישתמש בהן לצורכן אבל לא לכבודו כלי כסף וכלי נחשת ישתמש בהן לצורכן אבל לא לשוחקן כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול הרי זה לא יטול:

גמ' אמר שמואל מצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר דמילתא דשביחא דבי בר חבו:

ת"ר השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר ופותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמד בו לכתחלה:

וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש ופותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור מאי קאמר הכי קאמר כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר ואם בשבילו פותחו אסור:

אמר מר השואל ספר תורה מחבירו לא ישאילנו לאחר מאי איריא ספר תורה אפילו כל מילי נמי דאמר ר' שמעון בן לקיש (עי' לקמן סימן שכד) כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר ספר תורה איצטריכא ליה ס"ד אמינא ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה כממוניה קמ"ל דאפילו הכי לא ישאיל:

אבל לא ילמד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו:

ת"ר מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יהו שלשה קורין בכרך אחד הא שנים קורין ואי קשיא לך הא דתנן ולא יקרא אחר עמו התם בשני ענינים הכא בענין אחד:

מצא כסות מנערה אחת לל' יום ה"מ בדעמרא אבל בדכיתנא לא דניעור קשה לה ודעמרא נמי לא אמרן אלא בחד גברא ובידא אבל בתרי גברי או בחוטרא לא.

תניא לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא ע"ג מגוד לצרכו אבל שוטחה על גבי מטה וע"ג מגוד לצרכה נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא ע"ג מטה ולא ע"ג מגוד בין לצרכו בין לצרכה דחיישינן לה משום עינא בישא א"נ משום גנבי ת"ר המוצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא ע"י האור מפני שמשחיקן כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן מגריפות וקרדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב חמא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים:

מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול ה"ז לא יטול מנא ה"מ דת"ר דברים כב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם (ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד כו' כ"ה בגמ'.) כיצד היה כהן והיא בבית הקברות זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת קרא למאי אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא השבת אבדה עשה דכתיב שם השב תשיבם לאחיך וטומאת כהן עשה ולא תעשה עשה דכתיב ויקרא כא וקדשתו ל"ת דכתיב שם לנפש לא יטמא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ואלא לשלו מרובה משל חבירו מדרב יהודה

נימוקי יוסף

לצרכן. שמתעפשים בקרקע שצריך לתתם בקרקע כדאמרינן לקמן דזו היא שמירתן לפיכך משתמש בהם לפרקים:

אבל לא לשחקן. לא ישתמש בהם שימוש ארוך שישחקם אונשא"ר בלע"ז:

לא יגע. זהב אינו מתעפש בקרקע וזכוכית שמא ישבר:

שאין דרכו ליטול. כגון אדם חשוב שאין דרכו ליטול קופה שלו ולהכניס מן החוץ לבית שמור:

לא יטול. ופטור מהשבת אבידה כדילפינן מוהתעלמת:

גמ' בי בר חבו. בבית פלוני העושה תפילין מצויין הם שם לימכר ויחזור ויקנה מן הדמים שקבל מהם ולא דמי לשאר דברים שאין יכול לשום דמיהן לאלתר משום דלא שכיחי:

ת"ר השואל ס"ת מחבירו:

מאי קאמר. והאמרת פותחו וקורא בו ואי משום שינערנו דרך גלילתו ליתני גוללו כל שנים עשר חדש לחוד אי נמי קורא בו כדקתני במתני':

כשהוא גוללו. להנאת ס"ת:

מאי איריא ס"ת. שהוא נוח להתקלקל בטשטוש ועשן וקריעה:

כאן שנה רבי. במס' גיטין (דף כט.) השולח גט בארץ ישראל הרי זה ישלחנו ביד אחר ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמר ר"ל כאן שנה ר' במשנה זו למדנו רבי שסתם המשניות אין השואל רשאי וכו' דהא בכולהו שייך למימר אין רצוני שיהא וכו':

אבל לא ילמד בהן לכתחלה :

הא שנים קורין. והא אנן תנן לא יקרא אחר עמו:

בענין אחד. (עמו) בפרשה אחת אין קורין:

בשני ענינים. זה בדף זה וזה בדף זה דלא אתו לשמוטי אהדדי:

מצא כסות מנערה . מגוד. קבילא בלע"ז:

נזדמנו לו אורחים וכו'. אי משום עינא שתשלוט בה עין הרע של אורחים:

אי משום גנבי. שיגנבוה האורחים:

ת"ר המוצא כלי עץ שמפחיתן. שפוגמן:

כך אמרו בפקדון. לענין שלא ישתמש בו אלא לצרכו של כלי:

מאי עבידתיה גביה. יבא בעליו וינערנו או ישטחנו כדי שלא יפסיד:

למדינת הים. אבל אם היה עמו באותו הארץ הרי זה לא יגע בו אע"פ שאבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

מצא שק או קופה והתעלמת. וכתיב לא תוכל להתעלם בא ללמדך פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם:

והיא בבית הקברות. האבדה בבית הקברות:

ואינה לפי כבודו. שישיבנה:

או שהיתה שלו. שהיה בטול מלאכה שלו אם יבטל בהשבתה מרובה על דמי האבדה:

האי עשה. השב תשיבם ואע"ג דלא תעשה נמי איכא לא תוכל להתעלם אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות (דף ג:) הלכך לגבי הדוחה לא מחשב לאו כלל אבל לגבי הנדחין חשיב להו:

לא תעשה. לנפש לא יטמא:

עשה. קדושים יהיו לאלהיהם ואיכא דמקשו היכי אמרינן הכא דהשבת אבדה עשה והא כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות לא עבר אעשה כלל אלא אלאו דלא תוכל להתעלם כדאמרינן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם דאלמא דעשה דהשב תשיבם לא חייל אלא על מי שנטלה שיחזירנה אבל מי שלא נטלה אינו עובר על עשה כלל ותירץ הרנב"ר ז"ל דכל הרואה אבדה והולך לו עובר בעשה ולא תעשה וכי אמרינן לעיל בהמתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבדתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה דודאי הרואה אבדה ולא נטלה מיד כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והלך לו וכשנתיאשו הבעלים ממנה מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זו ולא מחמתו של מוצא זה והרי הוא לענין זה כאילו נטלה להחזירה ואמרו בעלים אי אפשי בה שאע"פ שלא נתקיים עשה שבה מ"מ לא נתבטל. ונטלה ע"מ לגוזלה דעבר משום השב תשיבם טעמא נמי כדאמרן שהניחה באבדתה ולא עוד אלא שהפקיעה מבעליה לגמרי נמצאת אתה למד שכל הרואה אבדה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ולא תעשה כך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות גזלה ואבדה שכן כתב הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עבר בלא תעשה שנאמר וכו' ובטל מצות עשה שנאמר וכו' ומ"ש בחידושי הרמב"ן ז"ל בתירוץ קושיא זו הוא רחוק בעיני אע"פ שגדולי האחרונים ז"ל סמכו עליו:

ועל הא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק לי דאפילו ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבדה דהא קיי"ל (שבת דף קלב:) דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל הכא אפילו עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה ותירצו דלרווחא דמילתא אקשו הכי והרנב"ר ז"ל תירץ דהכא נמי בשעה דעבר אלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן פרק ר"א דמילה (דף קלב:) ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם הוא מכוין לגזלה או לילך לו מיד עבר העשה כמו שכתב ז"ל אבל הרב רבי יהוסף ז"ל כתב בלשונו בנמוקיו דשאר המפרשים ז"ל לא סברי הכי דיכולים לומר דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו וכן בתקיעת שופר אם לא השלים התקיעות אבל גבי השבת אבדה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו עיקר גוף כוונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה דודאי אע"פ שצריך להשבת אבדה הנטילה וההבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו ודמי למכשירי שאר מצות שאע"פ שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל מ"מ העיקר הוא הנטילה ואע"פ שבתחלה מתעסק הוא לקיום המצוה גבי השבה נמי מתחלה אינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו [הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמילתא אקשי הכי]:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט