רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף טו עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף טו עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה השמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעין חייב להכריז:

גמ' בכלל מאי בכלל דברים כב כל אבדת אחיך:

שיש לה תובעין:

לאפוקי לאחר יאוש דלית לה תובעין.

ת"ר שם אשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה שאינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה:

סימנין וסימנין יניח ולא יתן לא לזה ולא לזה.

סימנין ועדים ינתן לבעל עדים.

סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח.

עדי אריגה ועדי נפילה ינתן לבעל עדי נפילה דאמרינן זבוני זבנה ומטיא לידיה דהאי ונפלה מיניה מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת רחבו דאיכא למימר האי שעורי קא משער לה כד מכסי בה מרה וקאי אבל מדת ארכו לא משתער מדת ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה ודוקא בנקב יש בו בצד אות פלונית הוא אומר סימני החוט שקשור בו הגט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה ודוקא במדת ארכו אבל בחיורא וסומקא לא הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו מידע ידעה דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה:

מתני' עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו דברי ר"מ ר' יהודה אומר שלשה רגלים ולאחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד:

גמ' תנא שכני אבדה. מאי שכני אבדה מקום שנמצאת בו אבדה:

ת"ר בראשונה כל מי שמוצא אבדה היה מכריז עליה ג' רגלים ואחר הרגל האחרון ז' ימים כדי שילך לביתו ג' ויחזור שלשה ויכריז יום אחד משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו:

מתני' אמר את האבדה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו.

והרמאי אע"פ שאמר את סימניה הרי זה לא יתן לו שנאמר דברים כ עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי:

גמ' איתמר רב יהודה אמר אבידה מכריז דחיישינן לרמאי ור"נ אמר גלימא מכריז דלא חיישינן לרמאי דא"כ אין לדבר סוף ומאי אמר את האבדה ולא אמר את סימניה דקתני במתניתין דלא אמר סימנין מובהקין דידה והלכתא כר"נ:

והרמאי אע"ג שאמר את סימניה וכו':

ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה היה נותן את סימניה ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול:

אבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי סהדי דלאו דמאי את אזל אייתי סהדי אמר להו ידעיתו ביה דרמאי הוא אמרו ליה אין אמר להו אנא רמאה אנא אמרו ליה אנן לאו רמאה את קאמרינן אמר רבה בר רב הונא מיסתברא דלא מייתי איניש חובתא לנפשי' והני ודאי מיטעא קא טעו ולא אמרינן בכי הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל וכל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנאמר שם כב והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו.

מה יהא בדמים רבי טרפון אומר

נימוקי יוסף

מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו. בגמרא מפרש:

ויש לה תובעין. יש לה בעלים תובעין שלא נעשו אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעין. למעוטי מידי דיודעין ביה דמיאש:

גמ' בכלל מאי:

בסימני אוכף. אם אין סימן בחמור ויש סימן באוכף שלו כתב רחמנא חמור קרא יתירא לדרשא:

לגיזת זנבו. שאפי' שער שבסוף זנבו יחזיר ואע"פ שאין בה שוה פרוטה וממעטינן לקמן אבדה שאין בה שוה פרוטה היינו כשאין שוה פרוטה בכולה אבל יש שוה פרוטה בכולה כיון שיש שוה פרוטה בעיקרה מחייב לאהדורה כן כתב הרנב"ר ז"ל ובתוס' דייקי מהכא דמדאיצטריך קרא לגיזת זנבו אע"פ שאין בה שוה פרוטה שמעינן שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו לכשיגיע לידי גיזה כדי שיגדל ויחזור ויגוז דאי לאו הכי פחות משוה פרוטה לאו בר השבה הוא ולשוה פרוטה נמי לא צריך דהא פשיטא כדלקמן אע"כ צ"ל דלהכי הוא דאתא וכן כתב הרשב"א ז"ל:

תנו רבנן אשר תאבד ממנו ומצאתה פרט לאבדה וכו'. אשר תאבד משמע שתהא קרויה אבדה:

ומצאתה. שתהא קרויה מציאה ופחות משוה פרוטה לאו כלום הוא:

סימנין וסימנין. באו שנים ונתנו סימנים:

יניח. עד שיבוא אליהו:

ינתן לבעל העדים. דעדים עדיפי:

אמר המחבר עד אחד כמאן דליתיה ואינו מחייב שבועה לומר שהכלי שלו אע"פ שזה מעיד כנגדו משום דאפילו ישבע להכחישו לא נעמיד הכלי בידו ואמאי ישבע אלא [כמאן] דליתיה הוא כן נראה לי עד כאן :

הוא אומר סימני הגט. וממני נפל שנמלכתי שלא ליתנו והיא אומרת הימני נפל שנתנו לי וגרשני:

ינתן לה. שהוא כתבו ויודע בסימניו אבל היא אם לא נתנו לה מהיכן ידעה סימנין ומיהו דוקא בסימנין שהם מובהקין כגון נקב יש בצד אות פלונית או מדת ארכו של חוט וכדאיתא בהדיא בגמ':

וכתב הרנב"ר ז"ל דאי אמר הוא סימנין ולא אמרה היא לא יחזיר לא לזה ולא לזה דהא סימנין לדידיה לאו ראיה הוא כלל שהוא כתבו אלא לא אתא לאשמועינן אלא שאם אמרה היא ינתן לה ומיהו ה"מ בסימני גופו ומטעם דאמרן אבל בסימנין שהם חוץ לגופו מהדרינן ליה לפי שהן מוכיחין דאכתי גביה הוי קאי והיינו הוא אומר בחפיסה כדלקמיה בחפיסה מנח ליה אבל אתתא לאו אורחה לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירותא מעליא מינה קא מינטרא ליה דבעי לאינסובי ביה ולפיכך הוי סימן לדידיה ולא לדידה:

מתני' עד מתי חייב להכריז:

שכניו. מפרש בגמ':

כדי שילך. כל אחד לביתו שלשה. ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד כלום ואם יבין שאבד יחזור ג' ויכריז יום אחד אני אבדתי ואלו סימניה:

גמ' תנא שכיני אבדה. שכיני מקום [שנמצאת בו אבדה] שמא שלהן היא:

מתני' אמר את האבדה ולא אמר סימניה. ולא אמר סימניה מפרש בגמ' שלא אמר סימנין מובהקין :

גמ' דחיישי' לרמאי. שמא שמע האובד מתאונן בתוך שכניו טליתי אבדה וזה יודע סימניה וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקדים ויתן סימניה הלכך אבידה מכריז סתמא וזה אינו נותן לב לומר טליתי הוא ואלו סימניה:

אין לדבר סוף. דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואם טלית מצאה אלו סימניה:

ומאי אמר את האבידה. הא קאמרת שהמכריז נמי מכריז גלימא:

ולא אמר סימנים מובהקין. ואמר את האבדה דנקט לא נקט אלא משום לא אמר סימניה ולא אמר סימניה לא בעי למימר שלא אמר סימנין כלל דאם כן לא אמר כלום שהמכריז הא אמר גלימא אלא ודאי אמר סימנין אלא שלא אמר סימנין מובהקין וכבר אמרנו לעיל דמנין ומשקל הוו סימנין מובהקין ופסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרב נחמן:

והרמאי אע"פ וכו'. תנו רבנן בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה כו':

אמרו ליה אין. דסבורים שאמר להם ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשאלם:

מסתברא. שזה היה דעתן מתחלה:

לא מייתי איניש חובה לנפשיה. וכשהביאם זה לב"ד בטוח היה שלא יעידו חובתו:

מתני' כל דבר שעושה ואוכל. אם אבידה זו דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור:

יעשה ויאכל. ולא ימכרנו המוצאו אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה כבר ולמדה כרצונו:

ראה היאך וכו'. שלא תאכילנו חצי דמיו שאם כן אין זה השבה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט