רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ה עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף ה עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב דברים כד וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ותניא אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום וילפינן מציאה מגט וכשם שחצרה כידה לענין גט כך חצרה בידה לענין מציאה אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ארבע אמות דלא ילפינן קטן מקטנה:

ראה אותן רצין אחר המציאה וכו':

אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר רבה בר בר חנה (בגמ' ליתא אר"י) א"ר יוחנן והוא שעומד בצד שדהו והא דא"ר יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא:

ודוקא לענין מציאה אבל לענין גט כגון שזרק גט לחצרה אפי' חצר המשתמרת אי עומדת בתוך חצרה הוי גט ואי לא לא הוי גט דהאי חצר אתרבאי משום יד ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לו לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו:

אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו אמר ר' ירמיה (בגמ' אי' א"ר ירמיה אר"י והוא) והוא שרץ אחריהן ומגיען:

בעי ר' ירמיה במתנה היאך קיבלה מיני' ר' אבא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען כיון דמתגלגלין כמונחין דמי ומאי שנא גבי ראה דלא קני וגבי מתנה דקני גבי מתנה דעת אחרת מקנה אותן וגבי מציאה לא:

מתני' מציאת בנו ובתו הקטנים ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שגרשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן:

גמ' א"ר חייא בר אבא אמר רבי

נימוקי יוסף

דכתיב וכתב לה. ומדלא כתיב [ובידה יתנהו דריש ביה הכי וכתב] לה ונתן ספר כריתות בידה משמע ונתן מ"מ לרבות חצרה כדתניא אם כן למה נאמר ידה מה ידה ברשותה אף כל ברשותה וע"כ משום יד איתרבאי ולא משום שליחות כדי דנימא שלא תזכה לה חצרה דאין שליחות לקטנה דהא נפקא לן שליחות מקרא אחרינא דכתיב ושלחה מלמד שהאשה (קדושין דף מא.) עושה שליח ואע"ג דרבי רחמנא חצר [לשליחות] מאם המצא תמצא בידו אע"ג דנפקא לן שליחות מושלח התם הוא דאיצטריך לחייב המשלח אם עשה שליח לדבר עבירה כדלקמן אבל שלא לדבר עבירה לא איצטריך רבויא דלא גרע משאר שליחות והא דאמרי' דקטנה אית לה יד הני מילי דלית לה אב אי נמי יש לה אלא שכבר נשאת דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה אבל אית לה אב ולא נשאת אין לה יד כלל דתנן בפ' המקבל (דף סד:) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גטה וע"כ לא אמרן היא ואביה אלא בנערה אבל בקטנה אביה ולא היא דאין לה יד בפני עצמה וכן דעת הרי"ף ז"ל:

וקטן (אין) [הואיל ואין] לו שליחות. דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין:

גרסי' בגמרא (דף י:) אמר רבינא כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו רב סמא בר רקתא קמיה דרבינא משמיה דרב חייא בריה דרב אויא אמר כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחה מותיב בה מיחייב שולחה:

אין שליח לדבר עבירה. משום שאף הוא מוזהר על הדבר ואמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

אי בעי עביד. שיש לו דעת לעשות ואע"ג דלאו בר חיובא הוא כגון אשה בהקפת קטן דכיון שאינה בהשחתת זקן אינה בהקפת הראש אבל איש הוא בהזהרת הקפה ואם הקיף את הקטן חייב ולרבינא חייב המשלח לאשה אבל לרב סמא פטור המשלח כיון דאי בעי עביד שיש לה דעת לעשות או שלא לעשות. ולענין הלכה כתב הרמ"ה ז"ל דהלכתא כלישניה דרב סמא בר רקתא דכיון דאמרה קמיה דרבינא משמיה דרב אויא ושתיק רבינא וקבלה אלמא דהדר ביה ממאי דהוה אמר איהו הילכך לא משכחת שליח לדבר עבירה דהיינו לחייב שולחו אלא בחצר וכן כתב הרנב"ר ז"ל:

אמר המחבר ונראה דקטן שאין לו יד כלל כגון שאין מבחין בין צרור לאגוז הוי כחצר לחייב שולחו דהא לא שייך למימר ביה אי בעי לא עביד עד כאן:

ראה אותם רצים וכו' כי עומד בצד שדהו אין. דעכשיו היא משתמרת על ידו:

וחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצד שדהו צריכא טעמא דהא לאו משום יד הוא דמהני כמו בגט דהתם בעי' עומדת בצד חצרה כדלקמן וגם לא מטעם שליחות כדפי' הר"נ ב"ר ז"ל שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון שיהא זה שלוחו ולא שייך למימר בחצר כדאמרינן גבי מגביה מציאה לחבירו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכתב הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו היא שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דליקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכתא היא מה שאין כן לענין גטין דכיון דלא ניחא לה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא חובה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאו ממנה:

א"ר ירמיה א"ר יוחנן מתני' והוא שרץ אחריהם ומגיען בעי ר' ירמיה במתנה היאך קבלה מיניה ר' אבא בר כהנא ואמר במתנה אע"פ שרץ אחריהם ואין מגיען מ"ט דדעת אחרת מקנה אותם אמר עולא בגט צריכה שתהא עומדת בצד ביתה ובצד חצרה דאמר רב אשי האי חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות וגבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו וגבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו:

והוא שרץ אחריהם. אחר הצבי המהלך והגוזלין מדדין דמתני' דזכתה לו שדהו הכי מיירי כגון שהוא יכול לרוץ אחריהם ומגיען קודם שיצאו משדהו:

בעי ר' ירמיה במתנה היאך. אם היו גוזלות וצבי של אדם אחד בצד שדה של זה ונתנום בעליהם לבעל השדה במתנה היאך הדין כיון שהוא עומד בצד שדהו מי בעינן נמי שיהא רץ אחריהם ומגיען ואי לא לא קני ומצי נותן למהדר ביה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות זכיה ומתנה דאפילו במתנה בשדה שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצדה [באשר"י לא כתב כן ע"ש גם בתוס' ומרדכי]:

קבלה מיניה. ר' אבא להך בעיא מר' ירמיה דשפיר היה דן שיש חלוק בין מתנה להפקר:

דעת אחרת וכו'. מהני שאע"פ שרץ אחריהם ואין מגיען קנאה שדהו כיון שהוא עומד בצדו:

בגט צריכה וכו' ואפילו בחצר המשתמרת. משום דבגט חצר אתרבאי משום יד הלכך בעינן סמוכה לה דומיא דיד:

ולא גרעה משליחות. [ודוקא] בחצר המשתמרת דזכי במתנה מדין שליח אפילו אינו עומד בצדה דאילו אינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אלא אם היה עומד בצדה וכדפירשנו:

גרסינן בגמרא (דף יב.) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין [סופו] לנוח כמונח דמי או לא [א"ל רב פפא לאו היינו מתני' וכו' ובעא רב ירמיה במתנה היאך וכו' קבלה ר' אבא בר כהנא וכו' אע"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען וכו']:

זרק ארנקי. פירש רש"י ז"ל והפקירו לכל הקודם וכן נמצא כתוב במקצת ספרים נוסחת מר יהודאי גאון ז"ל:

אויר שאין סופו לנוח. בתוך האויר:

כמונח דמי. וקנאו בעה"ב ראשון או לא ולהכי בעי באויר שאין סופו לנוח דאילו [אויר שהוא] סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאם קדם איש אחר וקלטו בתוך הבית דלא קנה דמשנכנס לאויר הבית קנאו בעה"ב דתנן במס' גיטין (דף עט.) היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת:

במתנה היאך וכו' ואינו מגיען. אלמא דבמתגלגלין ויוצאין שאין סופו לנוח קאמר דקנה לו שדהו וכתבו האחרונים ז"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה איפכא דלא קנה דהא כתבנו לעיל דבעינן רץ אחריהם ומגיען שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי ואע"פ שרץ אחריהם ואינו מגיען קנה כדאמרינן במתני' [במתנה]. אבל לענין בעיין לא איפשטא אם נחלק בין מתגלגל לדבר שעובר דרך אויר לבד או לא והוי ספק ממון ויש לחלק בין מתנה להפקר דמתנה לעולם לא נפקא מרשות נותן עד דאתיא לרשות מקבל בודאי ומפקינן מכל אדם להחזירו לנותן דאוקי ממונא בחזקת מריה דהיינו הנותן אבל הפקר מעידן דאפקריה נפקא ליה מרשותיה כדאיתא בנדרים שלהי אין בין המודר [דף מג:] הלכך כל הקודם זכה בו [הרא"ש לא כתב כן] כיון דליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה וכן דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט [בעיא זו משמע] דס"ל דבעיין לא איפשיט והוי ככל תיקו דממונא וכן כתב הר"נ ב"ר ז"ל:

מתני' מציאת בנו ובתו הקטנים. בנו קטן בגמרא מפרש טעמא. בתו קטנה מדינא מציאתה שלה דבנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאמרינן פ"ק דקדושין (דף ג:) וכסף קדושיה דאביה ממדרש דאין כסף לאדון זה אבל מציאתה של אביה מתקנת חכמים משום איבה שבידו למסרה למנוול ולמוכה שחין ומוכח לקמן בגמ' דאפי' כשאינה סמוכה על שולחנו מציאתה שלו:

הכנענים. שהרי גופן קנוי לו עולמית כדכתיב והתנחלתם וכו':

מציאת אשתו. רבנן תקינו שתהא שלו כדאיתא בכתובות (דף צו.):

העברים. בגמרא (דף יב:) פריך לא יהא אלא פועל הא אמרן לעיל מציאתו לבעל הבית ואוקימנא דההוא דפועל מיירי בששכרו ללקוט מציאות א"נ דמתני' מיירי בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו שיגביה לו מציאה משום דמציאה אינה מעולה בדמים כשכר בטול מלאכתו דלא שכיחא הלכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא והוא ישלם לרבו שכר בטלתו:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט