רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ב עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף ב עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא:

אמר רבא ואם היתה טלית מוזהבת חולקין פשיטא לא צריכא דמקרב לגבי חד מינייהו מהו דתימא א"ל פלוג לרחבה כי היכי דשקיל לכוליה דהבא קמ"ל דאמר ליה מאי חזית דפליג הכי פליג הכי והוא דתפיסי בכרכשתא אבל לא תפיסי

נימוקי יוסף

למאי איצטריך קרא למעוטה משבועה. דילפינן לה מכלל ופרט במסכת שבועות [ד' מב ב]:

דחפר בה בורות. דלאו הילך הוא שהרי קלקלה והוא תובע לו דמיה. מכאן נראה שכל תביעה שהיא באה מחמת קרקע אע"פ שעכשיו דמים הוא תובע ולא קרקע הרי הוא כתביעת קרקע ואין נשבעין עליה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות טוען ונטען [וכ"ש אם לא תבעו דמים אלא שתבעו למלאות החפירות כיון דמ"מ בדמים הוא הוא נפטר כתביעת דמים דמי] וזה שלא כדברי הראב"ד ז"ל דאמר שהכא מיירי שתבעו למלאות החפירות אבל תבעו דמים נשבע:

והודה בכלים. דלאו הילך הוא דאבדו אותן כלים שהודה ואשמועי' דאינו נשבע בכפירות הקרקעות וכתב הריא"ף ז"ל [לקמן סימן רמז] מהא שמעינן היכא דטענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהם חייב דאי לא תימא הכי אמאי איצטריך קרא למעוטי הודה בכלים וכפר בקרקעות והא חטין ושעורים נינהו אלא לאו ש"מ טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב:

תנו רבנן שטר שכתוב בו (דף ד:) סלעים דינרים. שטר שכתוב בו סתמא סלעים או דינרים ולא פירש כמה:

אינו אלא כמשיב אבדה. דהוה מצי למימר שתים והשטר מסייעו דכיון דלא פירש נכרין הדברים ששתים הם ולכך לא הוצרך לפרש דמיעוט סלעים שתים ובזה ליכא העזה דכיון דשטר מסייעו ולא דמי למודה מקצת דעלמא דאמרינן חזקה אין אדם מעיז וחייב שבועה:

ואיכא מ"ד דהאי שטרא דמסייע ליה פוטר אפילו משבועת היסת כאילו עדים מעידין כדבריו של לוה ואיכא מאן דפליג ואמר שאינו כעדות גמורה למפטריה אלא משבועה דאורייתא אבל מהיסת לא וראיה לדבר מדאמרינן פרק המקבל (דף קי.) בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים. ואסיקנא דאם קדם מלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מידו דפירות בחזקת אוכליהן הם עומדים ואם איתא דעדות מעליא היא למה אין מוציאין מידו אלא ודאי לאו עדות מעליא היא ומידי היסת לא מיפטר וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שאפשר לדחות ראיה זו דמשום מילתא דעבידא לאיגלויי היא אטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן ולא מפקינן פירי מהיכא דקיימי אבל לגבי שבועה כזו שהיא מן התקנה אפשר דהוי עדות מעליא והרנב"ר ז"ל דחה מדרך אחרת וכתב איפשר דשאני התם דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות כל שנה שלישית איתרע ליה סהדותיה דשטר:

(אימר) דה"ל שטר שעבוד קרקעות וכו'. דשטר שעבוד לקרקעות הוא ואין נשבעין על כפירות שעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירות שעבוד קרקעות (דף מ:) כך הודאתו אין מביאתו לידי שבועה דקרקע אימעיט מתורת שבועה פרק שבועת הדיינין (דף מ:) הילכך משלם שתים ומשתבע שבועת היסת ומיפטר אבל כי אמר מלוה ה' ולוה אמר ג' איכא כפירה והודאה במה שבתוך השטר [ל' רש"י במה שאין כתוב בשטר]. ומדאצטריך להך טעמא דשעבוד קרקעות למפטריה משבועה שמעינן דמודה מקצת כי האי דא"א לכפור עליו כשתים דהכא חייב שבועה הלכך היכא דטעין איניש מנה לי בידך חמשים אית לי עלייהו חתם ידך וחמשים על פה והלה מודה בחתם ידו וכופר בחמשים אחריני חייב שבועה דאורייתא ואע"ג דלא מצי כפר באותן נ' שבשטר כגון שכתוב בו נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא ולא מסייע ליה שטרא מיחייב שבועה דאוריי' ואצ"ל כשאין בו נאמנות שהרי יכול לכפור באותן נ' שבשטר זה שיכול לומר פרעתי לדעת הגאונים ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות טוען ונטען שאין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולפי דבריו ז"ל הא דאיצטריך הכא לטעמא דשעבוד קרקעות לר' חייא דאמר הילך חייב הוא [דמצטרכינן להכי] ולדידיה דבר שאינו יכול לכפור בו כהילך הוא וחייב אבל לרב ששת דקי"ל כוותיה דאמר הילך פטור ה"ה לכל דבר שאינו יכול לכפור בו דכהילך דמי ופטור ולא צריכי לטעמא דשעבוד קרקעות ואין זה מחוור בעיני האחרונים ז"ל:

(דף ה.) ההוא רעיא דכל יומא ויומא וכו'. כתב הרשב"א ז"ל דנקט [הכי] לאשמועינן דלא אמרינן דכיון דכל יומא לא מסרי אלא בסהדי השתא דטעין מפקיד דאפקיד ליה בלא סהדי ריע טענתיה דאנן סהדי דלא אפקיד גביה ואפי' אתו סהדי דאכל תרתי מינייהו דילמא אחריני הוו דדמיין להני וכי הא דאמרינן (כתובות דף טז:) הואיל וכל הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול סהדי שקרי נינהו:

אם איתא לדר' חייא קמייתא. אע"ג דהלכתא כרבי חייא כדכתבינן לעיל אמר הכי וכיוצא בזה בכתובות (דף ע:) אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה והלכתא כוותיה. והא דר' חייא קמייתא לעיל (דף ג.) הוא דאמר דעדים מחייבין אותו שבועה מק"ו:

ואם איתא משתבע. בתמיה. גזלן הוא דפקדון הוא גביה וכבר גזלן וחשוד הוא מעתה לשבועה כמו שתירץ ר"ת ז"ל [גבי האי קושיא דמקשה] הא דאמרינן בעלמא (ב"מ דף ה:) מגו דחשיד [אממונא חשיד] אשבועתא לא אמרינן עם הא דתנן פרק כל הנשבעין (דף מה.) היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוה ברבית וכו' שכנגדו נשבע ונוטל דאלמא מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ותירץ ז"ל דודאי דמי שגזל פעם אחת חשוד על השבועה מאותה גזילה ואילך לפי שמחמת שבועה זו שבאה עליו לא ישיב מה שגזל כבר דקשה להשיב גזל הנאכל וכיון דלא ישיב גזל ראשון אף מגזל זה לא ימנע ולא יעשה תשובה לחצאין אבל מי שלא גזל עדיין [אלא דעכשיו בא לגזול אפילו] דחשיד אממונא דלמא גזיל אי רמינן עליה שבועה כיון דאיכא תרי חומרי פריש דהא אפשר ליה למפרש מכולה מילתא דאיסורא ומיהו קי"ל לקמן (דף ו.) דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומי שלא גזל עדיין לאו חשוד הוא אלא אמרינן שזה שרוצה לעכב לעצמו משום ספק מלוה ישנה דאית ליה גביה הוא וכדאיתא בסמוך:

לשכנגדו. שכנגדו נשבע ונוטל כדאמר בשבועות (שם) שהחשוד על השבועה תקנו חכמים שכנגדו נשבע ונוטל:

השתא נמי כי ליתא לדרבי חייא. וליכא נמי הודאה במקצת:

ליחייביה. שבועת היסת:

מדרב נחמן. וישבע שכנגדו שבועת היסת ויטול [כיון דחשיד]:

היסת. שבועה שהסיתוהו חכמים להסיתו להודות וטעמא מפרש בשבועות [דף מ:] חזקה אין אדם טוען על חבירו אא"כ יש לו בידו. וכתב הריא"ף ז"ל [לקמן סימן רמט] דמהא שמעינן דמשביעין שבועת היסת [באומר] אין לך בידי כלום ומהכא הוא דפסקינן הכי:

התם תקנה היא. דהא מדאורייתא לא הוי שבועה עליה. ושכנגדו ישבע ויטול הויא נמי תקנתא. דמן התורה מי שעליו לשלם הוא הנשבע ויפטור מן התשלומין ולשבועת התורה עבוד רבנן תקנתא אבל תקנתא לתקנתא לא עבדינן:

ותפוק לי. דבלאו הך גזילה פסול לשבועה:

סתם רועה פסול לעדות. דסתמיה גזלן הוא שמרעה בשדות אחרים:

הא דידיה. בהמותיו הוא דמרעה [בשדה אחרים בשביל הנאת עצמו] אבל מרעה בהמות אחרים שנוטל שכר לא. אינו חוטא להרעותן [בשביל הנאת אחרים] עד שיגיעו למרעה המופקר לכל:

דאי לא תימא הכי. דלא אמרו חכמים (אלא) על רועה בהמות דעלמא [דהוי גזלן] כו':

(דף ה:) זה ישבע שאין לו בה וכו'. על דאית ליה משתבע הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע [שאין לו בה פחות מחציה] שמא אין לו בה כלום וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע שאין לו בה כלום דבשלמא אם היה לו בה שלישית או רביעית והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה נשבע לשקר שהרי יש לו בה שלישית שהוא פחות מחציה אבל כשאין לו בה כלום נשבע הוא באמת:

שבועה שיש לי בה. וא"ת שמא שלישית שמא רביעית:

שבועה שאין חלקי בה פחות מחציה:

מי יהבינן ליה כולה. הרי גם חברו תפוס בה ואם ישביעוהו על כולה הוי לעז לב"ד מאחר שכולה שלו והם אמרו יחלוקו:

מרע ליה לדבוריה. דאמר ברישא כולה שלי והשתא אמר בהדיא חציה שלי דמשמע חציה ולא יותר אבל אין לי בה פחות מחציה אינו כל כך לשון מוחלט ואפשר דאית ליה טפי:

דאמר כולה שלי. תירוצא הוא:

ולדבריכם. שאין אתם מאמינין לי בכולה שבועה שיש לי בה ואע"ג דאמר כולה שלי לא מצי למימר ולדבריכם חציה שלי דאכתי מרע ליה לדיבוריה דמשמע חציה ולא יותר כדאמרן וכתב הר"נ ב"ר ז"ל שיש לתמוה על הריא"ף ז"ל שלא כתב בהלכות שבועה שיש לי בה וכן הרמב"ם ז"ל [כתב בפ"ט] מהלכות טוען ונטען כל אחד משניהם נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו והוא מן התימה:

תקנת חכמים היא. כתב הרשב"א מיהו בכל דאלים גבר כיון דלא מזקקינן להו לדינא וחלוקה לא מזדקקינן לה לאשבועינהו:

ולימא מיגו דחשיד אממונא. לרבי יוחנן פריך דאמר חשדו רבנן שמא תקף בטליתו [של חברו] ואמר שלי הוא אם חשוד הוא בכך ליהוי חשוד נמי אשבועה ואמאי משבעינן ליה:

(דף ו.) אביי אמר. טעמא דמתניתין לאו כר' יוחנן דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטליתו של חבירו חנם הוה חשיד לן נמי אשבועה אלא חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו על זה והכיר בה ששכחה ויכפור בה והלך ותקף בטליתו של חבירו ונשבע לו שיש לו בה חציה וטלית זה שלו היא דאפילו גלימא דעל כתפיה שעבד ליה ומשום שאין זה אלא חשש בעלמא דמשום ספק מלוה ישנה הוא כופר אמרינן דאי רמינן עליה שבועה פריש א"נ אפילו נודע בעדים שכפר במלוה אימר אשתמוטי הוא דקא משתמיט עד דליהוו ליה זוזי ויפרע ולפיכך לא חשיד אממונא אבל כשהוחזק כפרן בפקדון כיון שפסולו ודאי לא תלינן בספק מלוה ישנה אלא בחזקת פסולו עד שיביא ראיה שמחמת מלוה ישנה כפר דאל"כ אין לך גזלן פסול לשבועה דכולהו איכא למיתלינהו במלוה ישנה וא"ת מאי איכא בין אביי לרבי יוחנן הא בכולהו טענתא שייך למימר בהו ספק מלוה ישנה ולא יהא חשוד לעולם אממונא יש לומר דאיכא בינייהו היכא דמחל לו על כל מלוה ישנה דלאביי חשוד משום מגו דחשיד וכו' ולר' יוחנן כשר וקי"ל כאביי דבתראה הוא וכן פסק הריא"ף ז"ל ואיכא למידק אשמעתין לאביי אי משום מלוה ישנה תפיס ליטעון ולימא הכי והכי אית לי עליה דנאמן במיגו דלקוח כדאמר בהנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא בפ' חזקת (דף לו.) דמה לי אי תפשן ברשות חבירו כי הכא בטלית שתקף או תפשן ברשות עצמו כי התם בהנהו עיזי כיון דהשתא ברשותיה קיימי ואיכא מיגו דבכל ענין נאמן כמו שכתבו הראב"ד והרמב"ן ז"ל וא"כ למה לי למימר כולה שלי ואיכא למימר דדילמא נתן עיניו בטלית ורוצה לתפשו משום מלוה ישנה ולא חשיד אממונא משום הכי [סוף דף ה:] דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. והא דאמרינן הכא דכשטוען כולה שלי משום מלוה ישנה לא חשיד אממונא לאו למימר דמצי למעבד הכי לעכובי נפשיה בחוביה ושיהא שלו דמאן שם ליה כדאמרינן פרק אלמנה ניזונית (דף צח.) אלא דאיהו טעי ומורי היתר אבל ודאי מאן דאית ליה זוזי גבי חבריה ונקט מיניה משכון או פקדון יאמר לה למילתא כצורתא בבי דינא וטעין על ההוא פקדונא כל מאי דאית ליה גביה ומהימן בשבועה עד כדי דמיו [אבל במלוה ולוה יכול הוא לתפוס מה שיש לחבירו בידו כנגד חובו ולומר בב"ד שאינו חייב לו כלום דחושבנא בעלמא הוא כ"כ רב האי גאון בתשובה] וכתבו המפרשי' ז"ל דיש חילוק בין מלוה לפקדון דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס משל חבירו כנגדה ואין כן בפקדון דדלמא ההוא פקדון איתניס ולית ליה גבי חבריה ולא מידי ומיהו אי טעין נפקד להד"ם רשאי המפקיד לתפוס כנגדו ואין לחוש דדילמא איתניסא דהא אמרינן בעובדא דרעיא [דף ה.] דשכנגדו נשבע ונוטל ואמאי ניחוש דלמא נאנסו אלא ש"מ דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי דאם איתא דנאנסו הוה פטר נפשי' בקושטא דומיא דמאי דאמרינן בפרק שבועת הדיינין [דף מא:] דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט