רוטנברג על משלי כט כז

הטקסט המקראי

תועבת צדיקים איש עול ותועבת רשע ישר דרך.

הטקסט הפשוט

תועבת ה[1]צדיקים הוא[2] איש עול, ותועבת ה[1]רשעים (*נראה שהושמטו כאן ציון והערה על השינוי ללשון רבים) הוא[2] אדם[3] ישר דרך.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי השמטת מוגדר

הפירוש

תועבת הצדיקים הוא איש, שעושה עוול, ותועבת הרשע הוא אדם ישר דרך. כלומר, הצדיקים נמנעים מלעשות עוול, לא רק מפני שהתורה אוסרת עשיית עוול, אלא גם מפני שהם מתעבים עושה עוול, והם היו נמנעים מלעשות עוול גם אם התורה לא היתה אוסרת זאת; והוא הדבר ברשע: לכאורה ניתן לחשוב, שרק מחמת תאוותו הרשע עושה את מעשי העוול שלו, ובליבו הוא יודע, כי דרכו הישרה של הצדיק היא הדרך הנכונה – ואולם האמת היא, כי הרשע מתעב את מי שהולך בדרך הישרה לא פחות משהצדיק מתעב את מי שעושה מעשי עוול.