רוטנברג על משלי כט כה

רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 25

הטקסט המקראי

חרדת אדם יתן מוקש, ובטח בה' ישגב.

הטקסט הפשוט

את[1] חרדתו[2] אדם יעשה[3] מוקש, ואולם[4] מי אשר[5] בוטח בה' ישגב.

[1] לפי השמטת יחס

[2] לפי נסמך במקום כינוי (בשם)

[3] ראה הע' 7.

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

הפירוש

את חרדתו[6] יעשה[7] הבוּר[8] מוקש; אבל מי שבוטח בה' יתגבר[9] על חרדתו. כלומר, הבוּר חרד כל הזמן ומפני כל דבר, ואת פחדו זה הוא עושה מוקש[5] (*נראה שהציון בטעות ונראה שהמחבר רצה למחקו) לעצמו, המפריעהו בכל דבר, שהוא רוצה לעשות ובכל צעד שברצונו לצעוד. מה שאין כן במי שבוטח בה': בטחונו זה עוזר לו להתגבר על פחדו, ומאפשר לו לבצע מה שהוא מתכנן.

[6] "חרדת אדם יתן מוקש", לפי נסמך במקום כינוי (בשם) פירושו: חרדתו אדם יתן מוקש – בדומה ל"בצלם אלהים עשה את האדם", בראשית ט4, שפירושו: בצלמו אלהים עשה את האדם; ו"יתן מוקש" פירושו: יעשה (ראה הע' 7) מוקש.

[7] משפט, שמצוי בו הפועל "נתן", ואחרי המושא הישיר של הפועל הזה נמצאו בו שם עצם או שם תואר – הוראת הפועל "נתן" היא שם: עשה והנה שלושה מקראות כאלה: בויקרא כו31 תרגמו לותר ויהואש את הכתוב "ונתתי את עריכם חרבה" – אעשהאת עריכם חורבה; בירמיה מט15 הם תרגמו את הכתוב "קטן נתתיך בגוים" – קטן עשיתיךבגויים; במלאכי י9 (*צ"ל ב9) הם תרגמו את הכתוב "נתתי אתכם נבזים" – עשיתיאתכם נבזים. וגם הפירוש של "חרדת אדם יתן מוקש" שלפנינו פירושו: את חרדתו אדם יעשהמוקש, כלו' הוא יעשה חרדה זו שלו מוקש לעצמו, ואמנם מוקש זה עלול ללכוד אותו.

[8] "אדם" הוראתו כאן: בוּר (ראה הע' 5 לכא8).

[9] כל פועל "שִׂגֵּב" הוראתו: עזר למושא הישיר להתגבר על מישהו או משהו. והנה שלוש דוגמאות: "ואני עני וכואב ישועתך אלהים תשגבני", תהלים סט30 – ישועתך תעזור לי להתגבר על העוני והכאב; "על שחל ופתן תדרך.. אשגבהו כי ידע שמי", שם צא13-14 – אעזור לו להתגבר על השחל והפתן ועוד, כי ידע שמי; "וישגב ה' את צרי רצין עליו", ישעיה ט10 – ה' עזר לצרי רצין, שיתגברו עליו. מכאן, שהוראת "יְשֻׂגָּב" בב' פוּעל היא: ייעזֵר שיוכל להתגבר.