רוטנברג על משלי כט ח

הטקסט המקראי

אנשי לצון יפיחו קריה, וחכמים ישיבו אף: איש חכם נשפט את איש אויל, וְרֹגֶז[1] וּשְׂחֹק[1] ואין נחת.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "וְרָגַז וְשָֹחַק".

הטקסט הפשוט

אנשי ה[2]לצון יפיחו את[3] ה[2]קריה, וה[2]חכמים ישיבו את[3] ה[2]אף: עשיר[4] חכם נשפט את עשיר[4] אויל, וְרֹגֶז וּשְׂחֹק ב[3]קריה[5] ואין נחת.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] ראה הע' 9.

[5] לפי השמטת נשנה

הפירוש

אנשי הלצון שבקריה מסעירים[6] אותה והחכמים שבקריה משככים[7] את הכעס[8]: עשיר[9] חכם מתדיין עם עשיר[9] אוויל, ויש רוגז, ר"ל התרגזות, בקריה, ויש גם צחוק[10] בה ואין נחת. כלומר, עשיר חכם בקריה[10] מתדיין עם עשיר אוויל, ויש אנשים, המתרגזים על מעשיו של העשיר האוויל, ויש גם צחוק על הדברים, שהעשיר האוויל משמיע במשפט; ויש לדברים הד רב בקריה: אנשי הלצון מסעירים את הקריה בכך שהם חוזרים על הדברים הטיפשיים, שהעשיר האוויל השמיע בבית הדין: והחכמים, שהכעס, אשר דברי העשיר והאוויל מעוררים, הוא למרות רוחם, משככים את הכעס הזה ככל שהדבר עולה בידם, ובסך הכול אותה התדיינות שוללת את הנחת מאנשי הקריה, שלאמיתו של דבר אין הדבר נוגע להם כלל וכלל[12].

[6] "יפיחו" – יעיפו באוויר, כפי שמעיפים באוויר פיח, כלו' יסעירו את הקריה.

[7] "ישיבו" – ישככו; השוה "והרבה להשיב אפו", תהלים עח38.

[8] "ורגז" – וכעס; השוה "ברגז רחם תזכור" (*נראה שהושמט כאן פסיק) חבקוק ג2.

[9] "איש חכם" – עשיר חכם, "איש אויל" – עשיר אוויל (ראה הע' 6 ליב3).

[10] "ושחוק" – וצחוק; השוה "אז ימלא שחוק פינו", תהלים קכו2; ועוד.

[11] לפי סדר המאורעות היה מחבר הפתגם צריך להקדים למלים "אנשי לצון.. ישיבו אף" את המלים "איש חכם נשפט את איש אויל" – אך הוא העדיף להתחיל הפתגם בתוצאה של אותה התדיינות שהתבטאה בהפחת הקריה בליצנותם של אנשי הלצון ובמאמצי החכמים לשכך את הכעס, שעוררה אותה התדיינות אצל יושבי הקריה, שלמעשה כל אותה התדיינות לא נגעה להם כלל.

[12] מחבר הפתגם שלפנינו הוקיע בו את ההרגל הרע של אנשי החברה להתערב בעניין, שאינו נוגע להם, ואף להתרגז ולעשותו חומר לבדיחות.