רוטנברג על משלי כח כה

הטקסט המקראי

רחב נפש יגרה מדון, ובטח על ה' – ידשן;[1] בוטח בלבו הוא כסיל, והלך בחכמה – הוא ימלט.

[1] בס' משלי שבידנו המלה "ידשן" היא סוף פסוק 25.

הטקסט הפשוט

אדם, אשר הוא[2] רחב אות[3] נפש, יגרה מדון, ואם[4] הוא[5] בטח על ה' – ידשן; ואולם[4] אם[4] הוא[5] רק בוטח בלבו – הוא כסיל, אבל[4] אם[4] הוא[5] גם[4] הלך בדרך[3] ה[2]חכמה – הוא ימלט.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת נסמך

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת נשנה (תחליף)

הפירוש

מי שאוות נפשו, (*נראה שצריך למחוק הפסיק) רחבה היא, ר"ל צורכי פרנסתו[6] מרובים הם – מגרה ריב; ואם הוא בוטח על ה' – ידושן, ר"ל יתן לו ה' את פרנסתו ברווחה. ואולם אם הוא רק בוטח בה' בליבו – הוא כסיל, אבל אם הוא גם הולך בדרך החוכמה – הוא יימלט. כלומר, מי שצורכי פרנסתו מרובים הם, ודרוש לו כסף רב למילוי צרכים אלה, דוחק את רגלי אנשים אחרים בהרחבת מישלח ידו, ובכך הוא מעורר ריב; ואם הוא בוטח על ה' ואינו דוחק את רגלי הבריות בהרחבת מישלח ידו – נותן לו ה' את פרנסתו בריווח. ואולם אם בטחונו על ה' מצטמצם בכך, שהוא בוטח בו בליבו, ואינו עושה שום דבר, כדי להשתכר לפרנסתו – הוא כסיל; ורק אם, נוסף לביטחונו בליבו על ה', הוא גם הולך בדרך החוכמה, ר"ל הוא עוסק במישלח ידו ומקווה, כי ימציא לה' (*נדצ"ל 'לו ה) את פרנסתו מאותו משלח יד – הוא יימלט מצרתו.

[6] בששת הכתובים, שמצוי בהם הצירוף "אות נפש", כגון "בכל אות נפשך תאכל בשר", דברים יב20, הוראת הצירוף הזה היא: שאיפת אדם למלא צורך מסוים שלו.