רבינו הלל על ספרא/מדות ר' ישמעאל

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

רבי ישמעאל אום׳ (א) משלש עשרה מדות התורה נדרשת, מק״ו. א) דיליף מקל לאחמורי עליה כדמפרש ליה לר!מן ויליף קל מחוכר לאקולי עליה כי ההיא דגרסינן בשחיטת קדשים <□ בפר׳ דאיזהו מקומן בסוף הלכת׳ דפר ושעיר של יום הכפורי׳ מלק בסכין ר׳ מאיר אמ׳ אינו מטמא בבית הבליעה ר׳ יהודה אונר מטמא א׳׳ר מאיר ומה נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא שחיטת׳ מטהרת טרפותה מטומאתה נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טרפותה מטומאתה דילפ׳ נבילת העוף דקילא דלא מטמאה במגע ובמשא ק״ו מנבלת בהמה דחמירא דמטמאה במגע ובמשא לאקולי עלה שתהא שחיטתה מטהרת טרפותה מטומאתה כי היכי דנבלת בהמה שחיטתה מטהרת טרפותה מטומאתה והאי דדרשי׳ ק׳ץ לא תימא עד דכתי׳ ביה ההיא קולא או חומרא (ב•) לא דרשי׳ ק״ו אע׳׳ג דלא כתי׳ ביה ההיא קולא או חומרא אלא יליף לה מהקש מאחרינ׳ הדר ומגנר בק״ו וה״ה אי גמר בגזרה שוה אי גמר מאחריג׳ הדר מגמר כק״ו לאחרי׳ והאי מיקרי ק״ו בן ק״ו והאי דתני ר׳ ישמעאל דהתורה נדרשת בק״ו ה״מ היכא דלא מבטל דבר מן התורה אבל היכא דאתי ק׳׳ו וקא מבטל דבר מן התורה לא דרשי׳ ק״ו כי הא דחני בפי עריות <ג) זו מדרש דרש ר׳ חנינא בן דוסא לפני חכמי׳ משום ר׳ נתן כל האסורות לו איסור ערוה וכו׳ ומסיי׳ בה אין דיין יכול לעקור אות אחת מן התורה ונדהו רבן גמליאל ותו ממאי דתניא בפססי׳(0 בפד כל שעה ר׳׳י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן וכר ומסיים בה כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וכף: מגזירה שוד* דאי איכא בקראי מופנה משני צדדין ב> לא הוה צריך למכתבה וכתבי׳ דרשי מיניה גזרה שוה ולא 0 מרבינן ואי איכא מופנה מצד אחד דרשי׳ בג״ש ופרכי׳ אבל אי לא הוה מופנה כל עיקר לא גמרי׳ מיניה בגזרה שוה כדגרסי׳ במס׳ נדה (ה) בפד המפלת חתיכה, כל ג״ש שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה מופנה מצד אחד לד ישמעאל למדין ואין משיבין לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין דברי הכל למדין ואין משיבין ואי אמרת לד ישמעאל מאי איכא למופנה מצד אחד למופנה משני צדדין, ד) איכא דהיכא דאיכא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וילפי׳ ממופנה משני צדדין ורב אחא מתני לה משמי׳ דד ליעזר לקולא כל ג״ש שאינה מופנה כל עיקר למדין ומשיבין וכו׳ כדגרסינן התם ה) ואפי׳ דבר הלמד בג״ש חוזר ומלמד בג׳׳ש ודבר הלמד בהקש חוזר

ומלמד בג׳׳ש ואפי׳ דבר הלמד בק׳׳ו חוזר ומלמד בג״ש (ו): מבנין אב מכתוב אחד. כלומר ילפינן ממין אב דאתי מענק אחד דכתיב בתורה ואפי׳ בגין 0 אב דיליף ממין אב חוזר ומלמד בנין אב וכלהו הכי מפרש להו התם (0 פד איזהו מקומן: מבנין אב משני כתובים. כלומר דבנין אב דאתי משני ענינין דכתיבי בתורה: מכלל ופרט. כלהו מפרש להו בסמוך וכחד נינהו ואם נבך נוקפך היכי תני מי״ג מדות הא כי מעיינית בהו בפרטא חמיסר נינהו דק״ו חד, מג׳׳ש תרי, בנין אב מכתוב אחד תלת, בנין אב משני כתובין ד׳, מכלל ופרט ה׳, מפרט וכלל ו׳, מכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ז׳, מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלג ח׳, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ט׳, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען א׳ שהוא כעניינו יצא להקל ולא להחמיר י׳, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר י׳׳א, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש י׳׳ב, דבר למד מעניינו י״ג, ודבר הלמד בסופו י׳׳ד, שני כתובין המכחישים זה את זה עד שיבא הכתו׳ השלישי ויכריע ביניהם הא ט״ו, הכין מגזרה פירוקא (ח) בנין אב ז> מכתוב אחד והאי בנין אב דאתי משני כתובי׳ תרוייהו כלהו בהדי מפרש להו כדמפרש להו לקמן ודבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו נמי חשיב להו חד דמה לי דלמד מענין הסמוך דידיה ומה לי דלמד מסוף הענין דידיה דתרוייהו חדא גינהו והכי דרש הלל הזקן לקמן ז׳ מדות וחדא מנייהו דבר הלמד מעניינו ולא דרש נמי דבר הלמד מסופו משוס דתרוייהו כחדא נינהו, ואית דמפקי לשני כתובי׳ המכחישים זה את זה עד שיטא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ח) ולא דרשי להו כלל בכלל י״ג מדות (ט) ולא מסתבר דהא תני בספרי רבא (י) ובבא משה אל אהל מועד א״א לומ׳ מאהל מועד שכבר נאמ׳ מעל הכפרת וא׳׳א לומר מעל הכפרת שכבר <אמ׳ מאהל מועד כיצד יתקיימו שני כתובין זו מדה בתורה שני כתובין זה כנגד זה דמשמע מהכא דמדה הויא מי״ג מדות ור׳ יצחק בר מלכי צדק פי׳ כלל ופרט ופרט וכלל חשיב להו חד דתרוייהו בתר גתרא אזיל דכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דהיינו בתר בתרא ם) ופרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט דהיינו בתר בתרא ולהכי תני י״ג מדות ותו לא, ואי קשיא לך מכדי כלל ופרט וכלל כעץ פרטא דיינינן וכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט אי הכי כללא בתרא מאי אהני הכי קא פריך במסכת נזירות (יא) גפר דג׳ מינק ומתרצא י) הכי לאוסופי כל דדמי ליה, כנוכד אי לאו כללא כתרא הוה (אמינא) ליה כלל ופרט ואין צכלל אלא מה שכפרט היינו האי פרעא דכתיג נהדיא מידי אחרינא לא אתא כנלא כפרא לרכויי כל דדמי ליה לפרטא בכל צד והיכי דמי כדגרסי׳ געירובין (יב> גפר גכל מערגין ונתת הכסף צכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין וגשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפירי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידוני קרקע ותניא אידך מה הפרט מפורש ונד ולדות הארץ אף כל ולד ו;דות הארץ, כנומר לא תימא מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע יב) אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע אלא תימא נמי ונד ולדות הארץ ואיכא בינייהו עופות דלמאן דאמ׳ גידולי קרקע קא מרבי עופות דגדולי קרקע כינהו, ולמ״ד ולד ולדות הארץ קא ממעט עופות דאע״ג דהויין פרי מפרי וגדולי קרקע כיון דלא איתנהו ולד ולדות הארץ אין נלקחות בכסף מעשר, וטעמא דמ״ד יס דאדרבה נמי עופות דקא סבר כננח בתרא מקא ולאו כללא קמא והו״ל פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבו להו כל מיני אהני כללא קמא למעוטי מאי דלא דמי ליה מב׳ צדדין כלומ׳ אהני כנלא קמא למדרשיה נמי בהדי פרטא והוה ליה כלל ופרט ואין בכנל אנס מה שבפרט הני אין מידי אסרינא לא למעוטי מהי דלא דמי ליה משני צדדין דהיינו פרי מפרי וגדולי קרקע וטעמא דמאן דממעט עופות קסבר כנלא קמא דוקא ולאו כללא בתרא והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הני חין מידי אחרינא לא אהני כללא בחרא לרבויי כל דדמי ליה בג׳ נדדין דהיינו בפרי מפרי וגדולי קרקע ו;ד ולדות הארץ וקשיא לי כי היכי דתני כלל ופרט וכלל אמאי לא תני נמי פרט וכלל ופרט דהח אשכחן דדרשי׳ נמי כה״ג דהכי גרסי׳ התם דג) 3ר״פ דג׳ מינין מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היק כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט סי אתה דן אלא כעין הפרט יס מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי ואוקי׳ מסבר׳ דכיון דחשמועק כלל ופרט וכלל אי אתה דן אנא כעין הפרט ממילא שמעי׳ נמי דפרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט משום דדרשינן דמכדי בכלל ופרט וכלל אמאי דרשינן כעין הפרט משום דדרשינן לעיל דכללא בתרא דוקא ואהני כ,לח קמא למעוטי א״נ כללא קמא דוקא ואהני כללא בחרא לרבויי ה״נ בפרט וכלל ופרט איכא למדרש הכי פרטא בתרא דוקא והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הכי אין מידי אחרינא לא אהני פרטא קמא לרבויי להו כל דדמי ליה דהיינו כעין הפרט א״ל פרטא

קמא דוקא והוה ליה פרט וכלל געשה כלל מוסף על הפרע ואתרגי להו כל מילי אהני פרטא למעוטי מאי דלא דמי ליה לפרעא ולרכויי כל דדמי ליה דהיינו כעין הפרט ואי אמרם מכדי הרי כללא ופרעא והרי פרטי וכללא כעין פרטא דיינינן מאי איכא ביני ביני איכא כדמפרש התם דג) דאלו תרי כללא ופרטי כי איכא פרטא דדמי ליה בכל צד מרבי אבל תרי פרטי וכללא אי איכא פרטא דדמי ליה אפי׳ בחד צד מרבינן: באפל׳ בשומר שכר אם לא שלח ידו. היינו [טז) דכתיב] ברישא דהך עניינא (יד) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה: ונאט׳ בשומר חנם זט לא שלח ידו. היינו דכתיב ברישא דעניינא (טס כי יתן איש אל רעהו כסף או כני׳ ואי אמרת מנ״ל דהאי בשומר שכר כתיב והאי בשומר חנם איפוך אנא הכי יז) פי׳ בגמ׳ בפר׳ השואל ומתרץ מסתברא דפר׳ שנייה גשומ׳ שכר שכן חייב בגניבה ואבידה משוס דנוטל שכר ואי נגנבה או אבדה יהא חייב דהא לא שמרה שמירה מעולה ופריך אדרבה פד ראשונה בשומ׳ שכר שכן משלם תשלומי כפצ בטעון טענת גנב דאי טען מגנב יח) הפקדון ואשתבע דכת׳ בפרשה אם לא ימצא הגנב ודרשי ליה בב׳׳ק דז) פ׳ מרובה אם לא ימצא כמו שאמ׳ אלא הוא גנבו ונקרב בעל הבית וגומ׳ ומסיים בה ישלם שנים ופריק אפי׳ הכי דקא משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב קרנא בלא שבועה עדיף מכפילא דטוען טענת גנב לא משצם תשלומי כפל אנא בשבועה דאי נשבע ש״ח מגנב הפקדון ואשתכח דשקרא קא משתבע משלם תשלומי כפל ואי גא לא כדמפרש התם ונהכי קא מוקים פד ראשונה בש״ח ושנייה בש״ש דקא משגם קרנא בלא שבועה דהיינו יש חייב בגניבה ואבידה ובמכילתא דח) בהדיא תני דפד שנייה בשומר שכר דחני התם אם גנוב יגנב וגורד זה ש״ש והעליון ש׳׳ח או זה שומר חנם והעליון שומר שכר הרי אתה דן הואל דש והשכיר חייב דכתי׳ אם שכיר הוא בא בשכרו והשומר חייב מה שכיר שהוא נהנה אף שומר שכר שהוא נהנה יצא ש״ס שאינו נהנה: מה ש״ש פטר את היורשים. דכתי׳ שבועת ה׳ תהיה בין שניהם דמשמע בין שניהם ולא בין היורשים (0, אף ש״ח וכד: לא המשכב כהרי המושב. □ פי׳ דכתי׳(כא) גבי משכב הזב ואיש אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו וכתי׳ (כס גבי כא) משכב הזב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו דאשמועי׳ דתרוייהו מטמאו אדם במגע ומטמאו נמי במשא דכתי׳(כג) גבי פרשת הזב והנושא אותם יכבס בגדיו ומרבה מהאי קרא למשכב ומושב דמטמו במשא כדמפרש לקמן (כס בהאי קרא לטמא בגדים, והכי קאמר, לכתוב רחמנא משכב דמטמו אדם לטמא בגדים ותיתי מושב מיניה במה מצינו, דמה מציגו במשכב הזג

דטמא ומטמא אדם לעמא בגדים אף אני אביא מושב הזב דטמא ומטמא אדם לטמא בגדים, א׳׳נ לכתוב רחמנא מושב ותיתי משכב מיניה במה מצינו, הדר אמר לא המשכב כהרי המושב כלומר לא דמי משכב למושב דאי כתב רחמנא משכב ולא כתב מושב לא דמי ליה משכב למושב דליתי מושב וליגמור ממשכב במה מציגו, דאיכא למיפרך מה למשכב שכן הוא דבר חשוב דהוי ד טפחים, להכי מטמא אדם לטמא בגדים תאמר במושב דלא הוי אנא טפח, וכיון דלא הוי חשוב, אי לא אשמעי׳ בהדיא דמטמא אדם לטמא בגדים, אע״ג דהוי טמא לא גמרינן ליה בב״א ממשכב לטמא בגדים: לא המושב כהרי המשכב. כלומר ואי כתב רחמנא מושב ולא כתב משכב לא אתא מיניה משום דלא דמי ליה מושב למשכב משום דאיכא למיפרך מה למושב שכן מקבל טומאה בטפח ולהכי מטמא אדם לטמא בגדים תאמר במשכב דלא מטמא אלא בד׳ טפחים וכיון דהכי הוא אי לא אשמעי׳ בהדיא דמטמא אדם לטמא בגדים, לא גמרינן משכב ממושב, להט איצטריך למיכתב משכב ומושב, דתרוייהו מטמו אדם לטמא בגדים ומתרוייהו אתינן לרבויי כל דדמי להו בצד השוה שבהן: שהן עשויין (כר.) לנחות אדם לבדו. ולא לנחות דבר אחר: הזב מטמא אותו. כד) היינו משא דרובו חב על המשכב או על המושב מטמא אדם במגע ובמשא לטמא בגדים, דכתיב גבי משכב אשר ישכב עליו הזב ומשמעו עד שינשא רובו עליו וכתיב נמי גבי מושב אשר ישב עליו, עד אשר ינשא רובו עליו והכי מפרש לקמן <כ0 בענין זב: אף נכח כל. כגון ספסל ארוך וכסא וקתדרא שהוא עשוי לנחות אדם לבדו הזג מטמא אותו: יצא המרכב. דלא הוי עשוי לנחות אדם לבדו אלא עשוי לסבלון אחר [כר.) דהיינו] להעמיס עליו משאות, וכיון דלא דמי מרכב למושב [ולמשכב] לא מטמא ליה הזב לטמא אדם ולטמא בגדים, וכה״ג קא פרשי בב״ק (מ!) מאי דתני בריש פ״ק לא הרי השור כהרי המבעה דגרסינן התם מאי קאמר א״ר זביד ה׳׳ק [כ0 ליכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה כלומ׳] לכתוב רחמנא שור ותיתי מבעה מיניה וכו׳ כדגרסינן התם ולהכי קא מרבה בצד השוה שבהן, משוס דלא דמו משכב ומושב להדדי, דאי הוו דמיין להדדי וכתבינהו לתרווייהו לא גמר מינייהו, דהוו להו ב׳ כתובין הבאין כאחד וכל ב׳ כתובין הבאין כאחד אין מלמדין מ) וכי האי סברא גרסינן בירושלמי פ״ק לא המשכב כהרי המושב כולא (כדא) [כח) ניחא] לא מושב כהרי משכב אס מושב בטפח יטמא משכב בד׳ טפחים, מפגי שטימא משכב בד׳ טפחים יטמא מושב בטפח, אלו לא נאמר מושב הייתי למד מושב ממשכב, או לא נאמר משכב הייתי למד משכב ממושב, ולמה תנינתה הכא, דאית לתנויי סיגין מילין, ניחא לא מושב כהרי המשכב וכו׳ פי׳ אי כתב רחמנא מושב, משכב לא אתי מיניה במה מצינו, דאיכא למיפרך אם מושב בטפח בחמור יטמא לטמא אדם במגע ובמשא לטמא בגדים יטמא משכב אדם בד טפחים בתמיה כלומר יטמא משכב אדם במגע ובמשא לטמא בגדים דהאי קיל הוא דלא מקבל טומאה אלא בד טפחים וכיון דלא מקבל טומאה עד ד׳ טפחים לא אתי במה מציגו משכב מושב לטמא אדם לטמא בגדים, אלא לכתוב רחמנא משכב ותיתי מושג מינייהו ומהדר גמי מושב לא אתי ממשכב מפני שיטמא משכב בד טפחים יטמא מושב במפח בתמיהה, כלומר מפני שטמא משכב לממא אדם במגע ובמשא לטמא בגדים •משום דהוי ד, טפחים והוי דבר חשוב, יטמא מושב במגע ובמשא לטמא בגדים דלא

הוי אלא טפח ולא הוי דבר חשוב בתמיה, ומהדר אלו

לא נאמר מושב וכו׳ כלומר כיון דאיכא חומרא במושב מאי דליכא במשכב ואיכא במשכב מאי דליכא במושב מצינו למגמר מושב ממשכב' א׳׳נ משכב ממ שב ולמה תניתה למושב ולמשכב דאית לתנויי סיגין מילין כגומר כיון דמציגן למגמר חד מאידך במה מצינו אמאי כתב רחמנא בתרוייהו דמטמא אדם לטמא בגדים, אלא להכי כתב בתרוייהו למיגמר מינייהו סיגין מילין במה הצד דהצד השוה שבהן שהן עשויין כס) לנחת וכו׳ ובמסכת כלים (לא) בפרק כפת חלק תני דמשכב מטמא שלשה טל שלשה דתני התם המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה ולמושב טפח ובמעילה (לב) בס״פ דקדשי מזבח נמי גרסינן קיצע מטלם ועשה מהם בגד למשכב שלשה ולמושב טפח ולאחיזה כל שהוא: מבנין אב משני כתובין. כלו׳ מבנין אב דאתי משני ענינין דהיינו משילוח טמאים דכתי׳ בטגין אחר ומפרשת נרות דכתי׳ בעגין אחר: [ל) כיצד] לא פרש׳ נרות כהרי פר׳ שלוח טמאים וכו׳. דגשלוח טמאים כתיב (לג) צו את בנ״י וישלחו מן המחנה וגו׳ ומדשלחו טמאים מן המחנה דכתי׳ (לח ויעשו כן ב״י והכי נמי עבדי לדורות דגמר לה מפרשת נרות כדתני ליה בריש ספרי דתגי התם ולדורות מניין ת״ל צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד וכתיב מחוץ לפרוכת העדות וכו׳ ומסיים בה לדורותיכם הא למדת שהציווי מיד בשעת מעשה ולדורות מן הצ׳ הזה (לא) עכ״ל) ובפר׳ גרות כתב צו את ב״י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות וגומר ובתר דהקים משה את המשכן כתיב (לה) וישם את המנורה באהל מעד דהיינו מחוץ לפרכת וכתיב (לס ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו׳ דמיד עשה וה״נ עבד לדורות דכחיב בהן חקת עולם (ל!) לדורותיכם וקאמר לכתוב רחמנא בשלוח טמאים ויעשו כן ב״י דליכתוב בה דורות ותיתי פר׳ גירות מינה במה מצינו [לב> דמה מציגו] בפרש׳ שלוח טמאים דכתיב בה צו והוי זירוז מיד ולדורות אף אני אביא פד גרות דכתיב צו דהוה זירוז מיד ולדורות לח נמי, אי נמי לכתוב רחמנא בפד נירות ותיתי שלוח טמאים מיניה במה מצינו דמה מציגו בפד נרות דכתיב בה צו והוי זירוז מיד ולדורות אף אני אביא פד שלוח טמאים דכתיב בה צו דהוי זירוז לדורות הדר אמר לא פד נרות כהרי פרש׳ שלוח טמאים דאי כתיב רחמנא פד גרות דהויא זירוז מיד ולדורות ולא כתיב 3פ׳ שלוח טמאים, פד שלוח טמאים לא אתיא מינה דאיכא למיפרך מה לפד נרות דלא סגיא בלאו הכי דהא הוקם המשכן ואיבעי ליה לאלתר לח לסדר השלחן והמנורה ומזבח הפנימי להכי הוי זרוז מיד ולדורות דהיינו בבית העולמים תאמר בשלוח טמאים דאפשר לה) דלא הוי זרוז מיד עד דאתי בבית עולמים דאימא מאי דכתיב וישלחו מן המחנה בבית עולמים ולא הוי זירוז מיד, להכי איצטריך למכתב ויעשו כן ב׳׳י ואי כתב רחמנא פד שלוח טמאים דהוי זרוז מיד ולדורות פד נרות לא אתיא מינה, דאיכא למיפרך מה