רבינו בחיי על במדבר ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על במדבר · ד · >>


<< · רבינו בחיי על במדבר · ד · >>

Verse 5

ובא אהרן ובניו. סדר כסוי כלי המשכן, על הארון כסו את הפרוכת, ועליו מכסה עור תחש ומלמעלה פרשו עליו בגד תכלת, והשולחן מכסין בבגד תכלת ועליו הכלים, ועליהם מכסים בבגד תולעת שני ועל בגד תולעת שני מכסין אותו בעור תחש, והמנורה מכסים אותה תחלה בבגד תכלת ועל התכלת עור תחש, ומזבח הזהב המיוחד לקטורת פורשין עליו בגד תכלת ועל הבגד עור תחש, ומזבח הנחשת שהוא מזבח העולה פורשים עליו בגד ארגמן שהוא אדום יותר מבגד שני כי שם זורקין הקרבנות, ועל הארגמן עור תחש. נמצאת למד שבכל הכלים בין שיהיה בהן תכלת או שני או ארגמן כולם מכוסין בעור תחש והוא המכסה העליון הנראה על כולן, חוץ מהארון שלא רצה הכתוב להעמידו במכסה עור תחש כשאר הכלים אלא שיהיה המכסה העליון תכלת כעצם השמים לטוהר.


Verse 16

ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים. כתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ופקודת אלעזר ולא אמר ומשא אלעזר כמו שאמר משא בני קהת, נראה מזה שלא היה אלעזר נושא אותם אבל היה פקיד עליהם, אבל מן הירושלמי מצינו שהיה אלעזר נושא אותם הוא בעצמו, ובודאי היה משא גדול, שהרי הקטרת שס"ה מנה היה ושמן המאור לשנה שלמה היה קפ"ג לוגין, והיה בלי ספק מעשה נס, עד כאן לשון הרב ז"ל.

ומצאתי בירושלמי בפרק המצניע, שמן המאור בימינו, מנחת קטורת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה בימין צלוחית קטנה תלויה לו באפונדתו.


Verse 18

אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. צוה הקב"ה לאהרן ולבניו להזהיר הלוים בני קהת ולשמור אותן שלא יבאו לידי כרת. וחס הקב"ה על שבטו של לוי שמסר עצמו על קדושת השם בעגל שנאמר (שמות לב) והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, ולכך אמר אל תכריתו.

ובמדרש אל תכריתו, כך שנו ז"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתותן שנאמר (דברים כה) והפילו השופט, כתיב ארבעים יכנו וכתיב ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ולמה ארבעים, אלא האדם נוצר לארבעים יום ועבר על התורה שנתנה לארבעים יום, אמרה תורה ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים עונשין, אדם הראשון עשרה, וחוה עשרה, והנחש עשרה, והאדמה עשרה. ולפיכך כשיעבור האדם על המצוה ילקה ארבעים. כן אתה מוצא במדבר בעונש מרגלים שלקו ארבעים שנה במדבר.

משפחות הקהתי. ולא אמר משפחת קהת, אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שעתידין קרח ועדתו לערער על משה ואהרן, אעפ"כ אמר הקב"ה אל תכריתו. נטל חצי שמו ונתן אותו על קהת ואמר הקהתי. משל למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפסו, אמר המלך בשביל בני אני פודה אותן עכשיו, ועז"א הכתוב (ישעיה מח) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך.


Verse 20

ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. לשון כבלע הסרת דבר ובטולו, וכן (שם ג) ודרך אורחותיך בלעו.

וע"ד הפשט יאמר ולא יבאו לראות כאשר יוסר בנינו ויוסר מסך הפרוכת ואז יתגלה הארון שהוא קדש, וכאלו אמר ולא יבאו לראות את הקדש כבלע.

וע"ד הקבלה ולא יבאו לראות כבלע, כשהכבוד מתבלע וחוזר אל מקומו הראשון אל הקדש למעלה.

וידוע כי כל השנה היה הכבוד נשמט מן הענן לפני ולפנים לגמרי ומתגלה על הכפורת, זהו שכתוב (ויקרא טז) כי בענן אראה על הכפורת, לא אמר כי אראה בענן אבל אמר כי בענן אראה, כלומר אני בא בעמוד ענן ואחר כך אשמע מן הענן ואראה על הכפורת, וכבר הזכתי זה במקומו, ולפיכך לא היה רשות לכהן גדול ליכנס לשם כי אם פעם אחת בשנה ביוה"כ, ואף ביוה"כ אינו רשאי ליכנס לשם כי אם בקטורת, ולא שיכניס הקטרת עשוי, אלא שיעשנו לשם ויעלה תמרת עשנו שם ויהיה הכבוד נכסה מעיניו, וכענין שכתוב (שם) וכסה ענן הקטורת את הכפרת. וזהו שהזהיר את הלוים ולא יבאו לראות כשהכבוד מתבלע אל הקדש שהוא חביון עזו, וכענין שכתוב (חבקוק ג) ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו.


Verse 22

שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (משלי כא, טו) שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כא) כי המשפט שבו קיום העולם הוא מחתה ופחד אצל הרשעים ושמחה אצל הצדיקים, וידוע כי לשון שמחה יותר גדול מן הגילה והרינה והמשוש והוא שכתוב (שם כג) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, הזכיר לשון גילה אצל הצדיק, והשמחה שהיא יותר גדולה אצל החכם אשר בו שתי המעלות חכם וצדיק, כי אין שלמה ע"ה משבח חכם רשע, וזהו שכתוב (תהלים לב) שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, צרף בכתוב הזה שלש לשונות של שמחה, והם שמחה וגילה ורינה, והזכיר תחלה השמחה שהיא גדולה ויחס אותה לשם יתעלה לרוב מעלתה, כי לא אמר שמחו וגילו בה' צדיקים, ובאור הכתוב כי הצדיק ישמח בהעשות משפט בעיר וכשאין ביניהם גזל וחמס, ואם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה ידאג ויאנח על זה כי כן מדתו של צדיק. ומחתה לפועלי און, עשות משפט הוא מחתה ויראה ופחד לפועלי און, כי יראו לנפשם כאשר יוכיחו בעיר עושי רשעה, והענין להם למחתה פן יענשו על מעשיהם הרעים. ואם כן באר לך הכתוב כי עשית המשפט שהוא מחתה לפועלי און הוא שמחה אצל הצדיק.

והנה שלמה ע"ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין וזהו שאמר עשות משפט ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, והוא שכתוב (תהלים ק) עבדו את ה' בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז"ל אי זו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה. ומן הידוע כי עקר זמנו ותקפו של אדם בתכונת כח הקול ובטורח המלאכות הוא מזמן שלשים שנה עד חמשים וכמו שאמרו בן שלשים לכח, ומן החמשים ואילך הכח תשש והקול נפסק והלוי נפסל, כי איך ישיר את שיר ה' כיון שנפסק קולו ונשתנה, וזהו ששנינו לוים במומים כשרים בשנים פסולים, ועל זה אמר הכתוב (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ומפני זה נצטוו הלוים להמנות מבן שלשים ועד בן חמשים שהוא זמן עבודתם, וזהו שכתוב.

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה. אמר גם הם כלומר כמו שנשאת בני קהת, כי כן הזכיר בפרשה של מעלה, ולפי שהיו בני קהת ראשונים במעלה שהיו נושאים כלים המקודשים לכך צוה למנותן תחלה אע"פ שגרשון היה הבכור, וכבר הזכרתי בסדר של מעלה כי כשם שהיו ישראל במדבר ארבע דגלים לארבע רוחות העולם, כן היו הלוים ארבע חלקים לארבע רוחות העולם, כי משה ואהרן ובניו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון.


Verse 25

ומכסה התחש אשר עליו. לא הזכיר ג"כ מכסה עורת אילים מאדמים, כי היו דבוקים זה עם זה, או אחז הכתוב דרך קצרה.

ופרשה זו תבאר משא הלוים ועבודתם, כי משא בני גרשון היתה קלה כי היו נושאים הבגדים, והם יריעות המשכן והמכסאות והקלעים, והוא ששנו רז"ל בני גרשון היו ממונים על כלי הארג, והנה היא עבודה קלה משל מררי, אבל בני מררי עבודתם כבדה שהיו ממונין על הנחשת ועל העצים, והן קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והיה איתמר ממונה על בני גרשון ובני מררי, כי בחנות המשכן היו מחזירין כל הכלים על ידו.


Verse 47

לעבוד עבודת עבודה. זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקרבנות, וכן הוא אומר (תהלים ק) עבדו את ה' בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב בדברי הימים (ב לה) והמשוררים בני אסף על מעמדם אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקרבן. ואמרו רז"ל כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר (תהלים טז) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד ע"ה אומר (שם קיט) שבע ביום הללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר (שם יב) למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבא עשרה שנאמר (שם לג) בנבל עשור זמרו לו, ואומר (שם צב) עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו רז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו. ובאור הענין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעוה"ב תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש ענין השיר עד שבא אדוננו דוד ע"ה.

והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלוים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף הימן ידותון איתן האזרחי הרי ארבעה, ולוי היה שם ששמו בן הרי חמשה, ועל הגתית הוא משפחת הגתית והוא משפחת עובד אדום הרי ששה, ובני קרח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפלה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים ג"כ בשמונה כלים ואלו הן, על נגינות, על מחלת, על עלמות שיר, והמשא, שנאמר (דברי הימים א טו) וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון (בראשית כט) וישא את קולו, ודרשו רז"ל במסכת ערכין אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב (מלכים א א) והעם מחללים בחלילים, ועל שושנים, על הגתית, על השמינית.


Verse 49

על פי ה' פקד אותם ביד משה. לא תמצא בפקודי בני ישראל שיזכיר בהם על פי ה', והזכיר זה בלוים לרמוז על מדתם שהיא מדת הדין, והיו ממונים להשמיע קול וכן תולדת השי"ן לשרוק, ועל זה אמרו בספר יצירה שי"ן שורקת מ"ם דוממת. ומלבד מנוי עבודת השיר היה ממונה עוד על המשפט ולשמור המקדש והיה אפשר לו לשחוט, כי הכהן לא היה שוחט, וכן כתיב (במדבר יט) ושחט אותה לפניו, ועל כן תמצא שיזכיר הכתוב תמיד בלוים על פי ה', הוא שכתוב (שם ג) ויפקוד אותם משה על פי ה' כאשר צוה.

וקרוב בעיני לומר כי לכך חייבה התורה למנותם מבן חדש ומעלה כי הוא הקף הלבנה המושלת בלילה, ומדת הלוים היא מדת לילה הנקראת אמונה, ואמר הכתוב (תהלים צב) ואמונתך בלילות.