קשטנקה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שם היצירה בעברית           קשטנקה
מחבר            אנטון צ'כוב
שפת המקור           רוסית
שם היצירה ברוסית           Каштанка
מתרגם           אמיר א׳ אהרוני
קישור למקור           {{{קישור_למקור}}}


התנהגות רעה[עריכה]

כלבה חומה צעירה – תערובת תחש בכלב־רחוב – אשר הייתה דומה מאד בפרצופה לשועל, התרוצצה הלוך וחזור על המדרכה והביטה בדאגה לצדדים. לעתים היא הייתה עוצרת ומרימה בבכי פעם רגל אחת, פעם אחרת וניסתה לתת לעצמה דין וחשבון: כיצד זה קרה שהיא הלכה לאיבוד?

היא זכרה היטב איך היא בילתה את היום ואיך הגיעה לבסוף למדרכה הלא מוכרת הזאת.

היום התחיל מזה שבעליה, נגר־הרהיטים לוּקָה אַלֶכְּסַנְדְּרוֹבִיץ' חבש כובע, לקח תחת זרועו איזה חפץ מעץ עטוף במטפחת אדומה וצעק:

"קַשְׁטָנְקָה, בואי!"

תערובת תחש בכלב־רחוב שמעה את שמה, קמה משנתה על הנסורת מתחת לשולחן הנגרים, התמתחה במתיקות ורצה אחרי בעליה. הלקוחות של לוקה אלכסנדרוביץ' גרו רחוק מאד, כך שלפני שהגיע לכל אחד מהם הנגר היה צריך להיכנס כמה פעמים למסבאה ולהתחזק. קשטנקה זכרה שבדרך היא התנהגה בחוסר־נימוס קיצוני. מתוך השמחה על כך שלקחו אותה לטיול היא קפצה, התנפלה בנביחות על קרונות רכבת־הסוסים[1] רצה לתוך חצרות ורדפה אחרי כלבים. הנגר כל הזמן איבד אותה, עצר וצעק עליה בכעס. פעם אחת, בהבעה חמדנית בפניו הוא תפס באגרוף את אוזן השועל שלה, מרט, ואמר הברה־הברה:

"ש־ת־מ־ו־ת־י, כולרה!"

אחרי ביקור אצל לקוחות לוקה אלכסנדרוביץ' נכנס לדקה לאחותו, אצלה שתה ואכל; מאחותו הלך לכורך ספרים שהכיר, מהכורך אל המסבאה, מהמסבאה אל סנדקו וכן הלאה. במילה אחת, כאשר קשטנקה הגיעה למדרכה לא מוכרת, כבר החל לרדת הערב והנגר היה שיכור כמו סנדלר. הוא נופף בידיו ובאנחות עמוקות מלמל:

"בְּחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי בְּבִטְנִי.[2] הו, חטאים, חטאים! עכשיו אנחנו צועדים כאן ברחוב ומסתכלים על הפנסים ואיך שנמות – נישרף בגיהינום..."

או שהיה עובר לדבר בנימה טובת־לב, קורא לקשטנקה לגשת אליו ואומר לה:

"את, קשטנקה, ייצור חרקי ותו לא. כנגד בן אדם את ממש כמו שנגר־בניין כנגד נגר־רהיטים."[3]

כשהוא דיבר באופן הזה פתאום רעמה מוזיקה. קשטנקה הביטה לאחור וראתה שברחוב צועדת ישר אליה חטיבת חיילים. כיוון ששנאה מוזיקה, שעלתה לה על העצבים, היא התחילה להתרוצץ וליילל. להפתעתה הרבה, הנגר, במקום להיבהל, לצרוח ולנבוח חייך חיוך רחב, נמתח לדום, והצדיע בחמש אצבעותיו. כאשר ראתה שבעליה לא מוחה, קשטנקה ייללה חזק עוד יותר, שכחה את עצמה וחצתה את הכביש למדרכה שממול.

כאשר היא חזרה לעצמה, המוזיקה כבר לא ניגנה והחטיבה לא הייתה שם. היא חצתה את הכביש אל המקום שבו השאירה את בעליה, אך אבוי! הנגר כבר לא היה שם. היא רצה קדימה, אחר־כך אחורה, שוב חצתה את הדרך, אבל מנוול כלשהו עבר שם בערדלי גומי חדשים ועתה כל הריחות התערבבו בסירחונם ואי־אפשר היה להבין כלום.

קשטנקה התרוצצה הלוך וחזור ולא מצאה את בעליה, ובינתיים ירד החושך. בשני צידי הרחוב נדלקו הפנסים ובחלונות נראו אורות. השלג ירד בפתיתים עבים ורכים וצבע את הכביש, את גבי הסוסים, את כובעי העגלונים, וככל שהלך והחשיך האוויר, כך הלכו והלבינו החפצים. על פני קשטנקה, תוך כדי הסתרת שדה ראייתה ודחיפתה ברגליהם, חלפו לקוחות לא מוכרים. (את כל האנושות קשטנקה חילקה לשתי מחלקות מאד לא שוות: לבעלים וללקוחות; בין אלו ואלו היה הבדל משמעותי מאד: לראשונים הייתה זכות להכותה, ואת השניים לה לעצמה הייתה הזכות לנשוך בקרסוליהם.) הלקוחות מיהרו לאן שהוא וכלל לא שמו לב אליה.

כאשר נהיה חשוך לגמרי, על קשטנקה השתלטו ייאוש ופחד. היא נצמדה לאיזו שהיא כניסה והחלה לבכות בכי תמרורים. הטיול עם לוקה אלכסנדרוביץ' שארך יום שלם התיש אותה, אוזניה ורגליה קפאו, וחוץ מזה היא הייתה רעבה נורא. לאורך יום שלם יצא לה ללעוס רק פעמיים: אצל הכורך היא אכלה קצת דבק ובאחת מהמסבאות היא מצאה ליד הדלפק עטיפת נקניק – וזהו. אם היא הייתה אדם, אולי הייתה חושבת:

"לא, כך אי־אפשר לחיות! צריך להתאבד בירייה!"

הזר המסתורי[עריכה]

אבל היא לא חשבה על כלום ורק בכתה. כששלג רך ופלומתי כבר כיסה לגמרי את גבה ואת ראשה והיא שקעה מתוך תשישות בשינה כבדה, פתאום דלת הכניסה השמיעה נקישה, צפצפה והכתה אותה על הצד. היא קפצה. מהדלת הפתוחה יצא איזשהו אדם, שהיה שייך למחלקת הלקוחות. כיוון שקשטנקה השמיעה צרחה קטנה ונקלעה מתחת לרגליו, הוא לא היה יכול שלא לשים לב אליה. הוא התכופף אליה ושאל:

"כלבה, מאיפה את? נתתי לך מכה? אוי, מסכנה, מסכנה... נו, אל תכעסי, אל תכעסי... אשמתי."

קשטנקה הביטה באיש הזר דרך פתיתי השלג שנתלו על ריסיה וראתה לפניה איש נמוך ושמנמן בעל פנים נפוחות ומגולחות, בכובע צילינדר ומעיל לא מכופתר.

"למה את מייללת?" המשיך האיש, תוך כדי שהוא מוריד מגבה שלג. "היכן בעלייך? ודאי הלכת לאיבוד? אך, כלב מסכן! מה נעשה עכשיו?"

כאשר קשטנקה שמעה בקולו של הזר נימה חמימה שיצאה מתוך הנשמה, היא ליקקה את ידו והחלה ליילל חזק עוד יותר.

"את טובה, מצחיקה!" אמר הזר. "ממש שועל! נו טוב, אין מה לעשות, נלך יחד! אולי תהיי שימושית לנו למשהו... נו, פיואיט!" שרק לה.

הוא עשה לה בשפתיו קול של נשיקה ובידו – סימן שפירושו היה יכול להיות רק אחד: "בואי!" קשטנקה באה.

אחרי לא יותר מחצי שעה היא כבר ישבה על הרצפה בחדר גדול ומואר, ראשה מוטה הצידה, ובהתמוגגות ובסקרנות הביטה בזר, אשר ישב אצל שולחנו וסעד. הוא אכל וזרק לה חתיכות... בתחילה הוא נתן לה לחם ועטיפה ירוקה של גבינה, אחר־כך חתיכת בשר, חצי פִּירוֹז'וֹק,[4] עצמות עוף והיא מתוך רעב חזק אכלה את הכול כה מהר שאפילו לא הצליחה להבין את הטעם. וככל שהיא אכלה יותר, כך היא הרגישה יותר רעב.

"נראה שבעלייך לא מאכילים אותך טוב!" אמר הזר, בראותו באיזו תאווה היא בלעה את החתיכות הלא־לעוסות. "ואיזו רזה את! עור ועצמות..."

קשטנקה אכלה הרבה, אבל לא שבעה, אלא רק השתכרה מהאוכל. אחרי הסעודה היא נשכבה באמצע החדר, מתחה את רגליה ובתחושת ערגה נעימה בכל גופה החלה לכשכש בזנב. בזמן שבעליה החדשים רבץ בכורסה ועישן סיגר היא כשכשה בזנב והעסיקה עצמה בפתרון השאלה: איפה יותר טוב – אצל הזר או אצל הנגר? אצל הזר הסביבה ענייה ולא יפה; חוץ מכורסאות, ספה, מנורה ושטיחים, אין לו כלום, והחדר נראה ריק; אצל הנגר כל הדירה מפוצצת בחפצים; יש לו שולחן אוכל, שולחן נגרים, ערימה של נסורת, מַקְצוּעוֹת, אִזְמֵלִים, מסורים, כלוב עם ציפור חורפי, גיגית... אצל הזר אין שום ריח, ואילו אצל הנגר תמיד יש ערפל וריח נהדר של דבק, לכה ונסורת. אבל לזר יש יתרון אחד חשוב מאוד – הוא נותן הרבה לאכול, וצריך להודות כאן בצדקתו – כאשר קשטנקה ישבה לפני שולחנו והביטה בו בהתמוגגות הוא אף פעם לא הכה אותה, לא רקע ברגליו ואף פעם לא צעק: "לכי מכאן, מקוללת!"

כשסיים לעשן את הסיגר, הבעלים החדשים יצא ואחרי דקה חזר, מחזיק בידו מזרן קטן.

"היי אתה, כלב, בוא'נה!" אמר, מניח את המזרן בפינה ליד הספה. "שכב כאן! שן!"

אחר־כך כיבה את המנורה ויצא. קשטנקה נשכבה על המזרן הקטן ועצמה את עיניה; מהרחוב היא שמעה נביחות, והיא רצתה לענות עליהן, אבל לפתע השתלט עליה עצב. היא נזכרה בלוקה אלכסנדרוביץ', בבנו פֵדְיוּשְקָה, במקום הנוח תחת שולחן הנגרים... היא נזכרה שבערבי החורף הארוכים, כשהנגר הקציע או קרא עיתון בקול רם, פדיושקה היה בדרך־כלל משחק אתה... הוא היה מוציא אותה ברגליה האחוריות מתחת שולחן הנגרים והיה עושה בה תעלולים כאלה שנהיה לה ירוק בעיניים וכאב לה בכל הפרקים. הוא הכריח אותה ללכת על הרגליים האחוריות, עשה ממנה פעמון – כלומר משך אותה בחזקה בזנב, מה שגרם לה לצרוח ולנבוח, נתן לה להריח טבק... תעלול שהיה עינוי קשה במיוחד היה כזה: פדיושקה היה קושר לחוט חתיכת בשר ונותן אותו לקשטנקה, ואחר־כך, כשהיא הייתה בולעת, הוא בצחוק גדול היה מוציא אותו חזרה מתוך הקיבה. וכמה שהזיכרונות היו בהירים יותר, כך בייתר כוח ועצב ייללה קשטנקה.

אבל אחרי זמן קצר התשישות והחום גברו על העצב... היא החלה להירדם. בדמיונה התרוצצו כלבים; רץ, בין היתר, גם הפודל הפרוע הזקן, שאותו ראתה היום ברחוב, עם תבלול על העין ופיסות של פרווה ליד האף. פדיושקה עם מַפְסֶלֶת בידו רדף אחרי הפודל, אחר־כך פתאום התכסה בעצמו בפרווה צמרירית, החל לנבוח בשמחה והופיע ליד קשטנקה. קשטנקה והוא הריחו אחד לשני את האף בלבביות ורצו אל הרחוב...

היכרות חדשה, נעימה מאד[עריכה]

כשקשטנקה התעוררה, כבר עלה האור ומהרחוב נשמע רעש שיש רק ביום. בחדר לא הייתה נפש חיה. קשטנקה התמתחה, פיהקה, והתהלכה בחדר כועסת וקודרת. היא הריחה את הפינות ואת הרהיטים, הציצה לחדר הכניסה ולא מצאה שם שום דבר מעניין. חוץ מהדלת שהובילה לחדר הכניסה, הייתה עוד דלת. קשטנקה חשבה קצת, פתחה ונכנסה לחדר הבא. כאן על המיטה, מכוסה בשמיכת פלנלית, ישן הלקוח שבו היא הכירה את הזר מאתמול.

"רררר..." רטנה, אבל נזכרה בסעודה מאתמול, כשכשה בזנבה והחלה להריח.

היא הריחה את הבגדים ואת המגפיים של הזר ומצאה שהם מדיפים ריח סוס. מחדר השינה הובילה לאן שהוא עוד דלת, סגורה גם היא. קשטנקה שרטה את הדלת הזו, נשכבה עליה בחזה, פתחה ומיד חשה בריח מוזר וחשוד מאד. בציפייה לפגישה לא נעימה, בעודה רוטנת ומביטה לצדדים, קשטנקה נכנסה לחדר קטן עם טפטים מלוכלכים ובפחד החלה לחזור על עקבותיה. היא ראתה משהו לא צפוי ומפחיד. מכופף את צווארו ואת ראשו אל האדמה, פורס לרווחה את כנפיו ומאיים בקולות נשיפה, הלך לקראתה אווז אפור. קצת הצידה ממנו, על מזרן קטן, שכב חתול לבן; בראותו את קשטנקה הוא קפץ, כופף את גבו בקשת, הרים את זנבו, סמר את פרוותו וגם החל לעשות קולות נשיפה. הכלבה נבהלה ברצינות, אבל מכיוון שלא רצתה להסגיר את פחדה, נבחה בקול רם והתנפלה אל עבר החתול... החתול כופף את גבו חזק עוד יותר, עשה קול נשיפה והכה את קשטנקה ברגלו על הראש. קשטנקה קפצה אחורה, התיישבה על ארבע רגליים, מתחה אל החתול את פניה והחלה להשמיע נביחות רמות וצווחניות; באותו הזמן האווז ניגש מאחוריה ונתן לה במקורו מכה כואבת על הגב. קשטנקה קפצה וזינקה על האווז...

"מה זה צריך להיות?" נשמע קול רם וזועף ואל החדר נכנס הזר בחלוק ועם סיגר בין השיניים. "מה זאת אומרת? הביתה!"

הוא ניגש את החתול, נקש על גבו המכופף ואמר:

"פיוֹדוֹר טִימוֹפֵיֵבִיץ', מה זה צריך להיות? התחלתם פה קטטה? אח, אשמאי זקן! אַרְצָה!"

אחר־כך פנה לאווז וצעק:

"אִיבָן אִיבָנוֹבִיץ', למקום!"

החתול שכב בכניעה על המזרן שלו ועצם את עיניו. אם לשפוט לפי ההבעה של פרצופו ושפמו, הוא עצמו לא היה מרוצה מכך שהתפרץ ונכנס לקטטה. קשטנקה החלה ליילל בעלבון והאווז מתח את צווארו והחל לדבר על משהו בצורה מהירה, חמימה ורהוטה, אך מאד לא מובנת.

"בסדר, בסדר!" אמר בעל הבית תוך כדי פיהוק. "צריך לחיות בשלום וידידות." הוא ליטף את קשטנקה והמשיך: "ואת, ג'ינג'ית, אל תפחדי... זהו קהל טוב, לא יעליבו אותך. חכי רגע, אבל איך נקרא לך? אי־אפשר בלי שם, אחי.[5]"

הזר חשב ואמר:

"טוב, ככה... את תהיי – דודה... מבינה? דודה!"

הוא חזר עוד כמה פעמים על המילה "דודה" ויצא. קשטנקה התיישבה והתחילה לצפות. החתול ישב בלי נוע על המזרן והעמיד פנים שישן. האווז מתח את צווארו ותוך כדי דריכה במקום המשיך לדבר על משהו במהירות ובחמימות. כנראה שזה היה אווז חכם מאד; אחרי כל משפט ארוך הוא בכל פעם צעד אחורה בפליאה ועשה את עצמו מתפעל מהנאום שלו עצמו... קשטנקה הקשיבה לו, ענתה לו "רררר...." והחלה לרחרח את הפינות. באחת מהפינות עמדה שוקת קטנה, שבה היא ראתה אפונים מושרות וחתיכות מורטבות של לחם שיפון קשה. היא טעמה מהאפונים – לא טעים, טעמה מהלחם – והחלה לאכול. האווז לא נעלב בכלל מכך שכלב לא מוכר אוכל את מזונו, אלא להפך, החל לדבר בעוד יותר חמימות וכדי להראות את אמונו, ניגש בעצמו אל השוקת ואכל כמה אפונים.

נסים ונפלאות[עריכה]

לאחר זמן־מה שוב נכנס הזר והביא אתו חפץ משונה, שהיה דומה לשער ולאות חי"ת. על המשקוף של החי"ת הזאת, שהייתה עשויה מעצים שמוסמרו יחד באופן גס היו תלויים פעמון ואקדח; מהענבל של הפעמון ומההדק של האקדח נמתחו חוטים. הזר הציב את החי"ת באמצע החדר, קשר והתיר משהו במשך זמן רב, אחר־כך הביט באווז ואמר:

"איבן איבנוביץ', בבקשה!"

האווז ניגש אליו ונעמד בהמתנה.

"נו," אמר הזר, "נתחיל מהתחלה. קודם כל תשתחווה וקוד קידה! מהר!"

איבן איבנוביץ' מתח את צווארו, השתחווה לכל הכיוונים ורקע ברגלו.

"יופי, כל הכבוד... עכשיו מוּת!"

האווז נשכב על גבו והרים את רגליו מעלה. אחרי שעשה עוד כמה תעלולים לא־מהממים שכאלה, הזר פתאום תפס את ראשו, הביע בפניו אימה וצעק:

"גוואלד! שריפה! אנחנו בוערים!"

איבן איבנוביץ' רץ אל החי"ת, תפס במקורו את החוט וצילצל בפעמון.

הזר היה מרוצה מאד.

הוא ליטף את האווז בצווארו ואמר:

"יופי, איבן איבנוביץ'! עכשיו דמיין שאתה צורף וסוחר בזהב ויהלומים. דמיין עכשיו שאתה מגיע לחנות שלך ומוצא בו גנבים. איך היית נוהג במקרה כזה?"

האווז תפס במקורו חוט אחר ומשך בו, וזה גרם לכך שמיד נשמעה ירייה מחרישה. קשטנקה אהבה מאד את הצלצול, והירייה כל־כך שימחה אותה, שהיא החלה להתרוצץ סביב החי"ת ולנבוח.

"דודה, למקום!" זעק לה הזר. "שקט!"

העבודה של איבן איבנוביץ' לא נגמרה בירי. במשך שעה שלמה הזר הריץ אותו סביבו קשור ברצועה, הצליף בשוט, והאווז היה צריך לקפוץ דרך חישוק, לעמוד על אחוריו, כלומר לשבת על זנבו ולנפנף ברגליו. קשטנקה לא הורידה את עיניה מאיבן איבנוביץ', ייבבה מהנאה וכמה פעמים רצה אחריו בנביחות מצלצלות. אחרי שהתיש את האווז ואת עצמו, הזר ניגב את הזיעה ממצחו וצעק:

"מריה, קראי בבקשה לחַבְרוֹנְיָה אִיבָנוֹבְנָה שתבוא הנה!"

אחרי דקה נשמעו נחירות... קשטנקה רטנה, לבשה ארשת אמיצה מאד ולכל צרה שלא תבוא התקרבה אל הזר. נפתחה דלת ואל החדר הציצה זקנה, אמרה משהו והכניסה חזירה שחורה ומכוערת מאד. בלי לשים לב לקשטנקה הרוטנת החזירה הרימה את אפה מעלה והשמיעה קולות שמחה. כנראה שהיא הייתה מאושרת מאד לראות את בעליה, את החתול ואת איבן איבנוביץ'. כאשר היא ניגשה לחתול ודחפה אותו קלות בבטן באפה ואחר־כך התחילה לדבר על משהו עם האווז, בתנועותיה, בקולה וברעידות זנבנבה אפשר היה לחוש בטוב־לב שופע. קשטנקה הבינה מיד שלרטון ולנבוח על דמויות כאלה אין שום טעם.

בעל הבית הוציא את החי"ת וצעק:

"פיודור טימופייביץ', בבקשה!"

החתול התרומם, נמתח בעצלתיים ובחוסר־רצון, כאילו עושה טובה, ניגש אל החזירה.

"נו, נתחיל מפירמידת מצרים," החל בעל הבית.

הוא הסביר משהו באריכות, אחר־כך פקד: "אחת... שתיים.. שלוש!" איבן איבנוביץ' שמע "שלוש", נופף בכנפיו וקפץ על גבה של החזירה... כאשר הוא, מאזן עצמו בכנפיו ובצווארו התייצב על הגב מלא הזיפים, פיודור טימופייביץ' באיטיות ובעצלות, בזלזול מופגן ובמראה שכל־כולו אמר שהוא בז לאמנותו ולא מעריך אותה בגרוש, טיפס על גב החזירה ואחר־כך על האווז ונעמד על רגליו האחוריות. יצא אותו הסבר שהזר קרא לו פירמידת מצרים. קשטנקה צווחה בהנאה, אבל באותו זמן החתול הזקן פיהק, איבד את האיזון ונפל מהאווז. איבן איבנוביץ' התנדנד ונפל גם הוא. הזר צעק, נפנף בידיו והחל שוב להסביר משהו. אחרי שהשקיע שעה שלמה בפירמידה, בעל הבית הבלתי נלאה החל ללמד את איבן איבנוביץ' לרכוב על החתול, אחר־כך לימד את החתול לעשן וכיוצא בזה.

האימונים נגמרו בזה שהזר ניגב את הזיעה ממצחו ויצא. פיודור טיופייביץ' הוציא צליל מזלזל, נשכב על המזרן ועצם את עיניו, איבן איבנוביץ' הלך אל השוקת, והחזירה הובלה החוצה על־ידי הזקנה. הודות לשפע ההתרשמויות החדשות היום עבר על קשטנקה בלי שהיא שמה לב בכלל ובערב היא עם מזרן משלה כבר הוכנסה אל מקומה עם הטפטים המלוכלכים ולנה בחברת פיודור טימופייביץ' והאווז.

כישרון! כישרון![עריכה]

עבר חודש.

קשטנקה כבר התרגלה לכך שבכל ערב האכילו ארוחת ערב טעימה וקראו לה דודה. היא התרגלה גם אל הזר ואל השותפים החדשים שלה. החיים התחילו לזרום בנעימים.

כל יום התחיל באותה צורה. בדרך־כלל לפני כולם היה מתעורר איבן איבנוביץ' ומיד היה ניגש לדודה או לחתול, מכופף את צווארו ומתחיל לדבר על משהו בצורה חמה ומשכנעת, אבל עדיין לא מובנת. מדי פעם הוא היה מרים את הראש כלפי מעלה ואומר מונולוגים ארוכים. בימים הראשונים להיכרותם קשטנקה חשבה שהוא מדבר הרבה מפני שהוא חכם מאד, אבל עבר זמן לא רב עד שהיא איבדה כל כבוד כלפיו; כשהוא היה ניגש אליה עם נאומיו הארוכים, היא כבר לא כשכשה בזנבה, אלא נהגה בו בזלזול, כמו בפטפטן מאוס שלא נותן לאף אחד לישון ובלי שום טקס הייתה עונה לו: "רררר"....

ואילו פיודור טימופייביץ' היה אדון מסוג אחר. זה, כשהיה מתעורר, לא היה עושה שום צליל, לא זז ואפילו לא פתח את עיניו. הוא בשמחה לא היה מתעורר בכלל, משום שהיה נראה שהוא לא כל־כך אוהב את החיים. שום דבר לא עניין אותו, לכל דבר הוא התייחס בעייפות וללא שקידה, בז לכל ואפילו כשאכל את ארוחת הצהריים הטעימה שלו, נחר בזלזול.

כשהייתה מתעוררת, קשטנקה הייתה מתחילה להתהלך בחדרים ולרחרח פינות. רק לה ולחתול הותר להתהלך בכל החדר, ואילו לאווז לא הייתה זכות לעבור את סף החדרון עם הטפטים המלוכלכים, וחברוניה איבנובנה חייתה איפה שהוא בחצר במחסן והייתה מופיעה רק בזמן האימונים. בעל הבית היה מתעורר מאוחר ואחרי שהיה שותה תה מיד היה מתחיל עם התעלולים שלו. מדי יום בחדרון הכניסו את החי"ת, את השוט ואת החישוקים ומדי יום היה נעשה כמעט אותו הדבר. האימונים נמשכו שלוש או ארבע שעות, כך שמדי פעם פיודור טימופייביץ' היה מתנדנד מעייפות, כמו שיכור, איבן איבנוביץ' היה פותח את המקור ונושם בכבדות, ובעל הבית נהיה סמוק ולא היה מצליח לנגב את הזיעה מהמצח.

האימונים וארוחת הצהריים היו הופכים את היום למעניין מאד, ואילו הערבים חלפו בשעמום. בדרך־כלל בערבים בעל הבית היה נוסע לאן שהוא והיה לוקח אתו את האווז ואת החתול. כשהייתה נשארת לבדה, דודה הייתה נשכבת על המזרן הקטן ומתחילה להיעצב... העצב היה מתגנב אליה בלי ששמה לב והשתלט עליה בהדרגה, כמו שדמדומים משתלטים על חדר. זה היה מתחיל מזה שלכלבה היה נעלם כל חשק לנבוח, לאכול, להתרוצץ בחדרים ואפילו להסתכל, אחר־כך בדמיונה היו מופיעות דמויות לא בהירות, אולי כלבים, אולי אנשים, עם פרצופים סימפתיים, נחמדים, אבל לא ברורים; בהופיעם דודה הייתה מכשכשת בזנבה ונראה לה שהיא איפה שהוא מתי שהוא ראתה ואהבה אותן... וכשהייתה נרדמת, היא חשה בכל פעם שמהדמויות האלו נודף ריח של דבק, נסורת ולכה.

כשהיא כבר לגמרי התרגלה לחייה החדשים ומכלבה מעורבת רזה וגרומה הפכה לכלב שבע ומטופח, בעל הבית ליטף אותה פעם אחת לפני האימונים ואמר:

"הגיע הזמן שאנחנו, דודה, נעשה משהו. די לך כבר להתבטל. אני רוצה להפוך אותך לאמנית... את רוצה להיות אמנית?"

והוא החל ללמד אותה מדעים שונים. בשיעור הראשון הוא למדה לעמוד וללכת על רגליה האחוריות, דבר שהיא אהבה מאד. בשיעור השני היא הייתה צריכה לקפוץ על רגליה האחוריות ולתפוס קוביות סוכר שהמורה שלה החזיק גבוה מעל ראשה. בשיעורים שאחרי זה היא ריקדה, רצה סביבו קשורה ברצועה, ייללה לצלילי מוזיקה, צילצלה וירתה ואחרי חודש כבר הצליחה להחליף את פיודור טימופייביץ' ב"פירמידת מצרים". היא למדה ברצון רב והייתה מרוצה מההישגים שלה: ריצה עם לשון בחוץ וקשורה ברצועה, קפיצה דרך חישוק ורכיבה על פיודור טימופייביץ' הזקן הסבו לה עונג רב ביותר. כל תעלול מוצלח היא ליוותה בנביחה מצטלצלת ומתפעלת והמורה התפלא, נכנס גם הוא להתפעלות וחיכך בידיו.

"כישרון! כישרון!" היה אומר. "אין ספק, כישרון! בפירוש תזכי להצלחה!"

ודודה כל־כך התרגלה למילה "כישרון", שבכל פעם שבעל הבית היה אומר אותו, היא הייתה קופצת ומביטה לצדדים, כאילו זה היה שמה.

לילה לא שקט[עריכה]

דודה חלמה חלום של כלבים – כאילו רץ אחריה מנקה עם מטאטא, והיא התעוררה בבהלה.

בחדר היה שקט, חשוך ומחניק מאד. הפרעושים עקצו. לפני־כן דודה אף־פעם לא פחדה מהדמדומים, אבל עתה משום מה היא חשה פחד ורצתה לנבוח. בחדר השכן בעל הבית נאנח בקול רם, קצת אחר־כך החזירה הוציאה קול ואז הכול שוב השתתק. כאשר אתה חושב על אוכל, לנשמה נהיה קל יותר, ודודה התחילה לחשוב על איך היא גנבה היום מפיודור טימופייביץ' רגל עוף והחביאה אותה בחדר האורחים בין הארון לבין קיר, איפה שיש הרבה מאד קורי עכביש ואבק. היה נחמד ללכת עכשיו ולראות: האם הרגל הזאת שלמה? יכול מאד להיות, שבעל הבית מצא אותה ואכל אותה. אבל לפני הבוקר אסור לצאת מהחדר – כזה היה הכלל. דודה עצמה את עיניה כדי להירדם מהר יותר כי היא ידעה מניסיונה, שככל שנרדמים מהר יותר, כך הבוקר מגיע מהר יותר. אבל לפתע לא רחוק ממנה נשמעה צווחה מוזרה, שגרמה לה לרעוד ולעמוד על ארבעת רגליה. צווח איבן איבנוביץ', וצווחתו לא הייתה פטפטנית ומשכנעת, כמו שבדרך־כלל, אלא פראית, צורמת ולא טבעית, דומה לחריקה של שער נפתח. מכיוון שדודה לא הצליחה לראות דבר ודמדומים ולא הבינה כלום, אחז בה פחד גדול עוד יותר והיא נהמה:

"ררררר..."

עבר מעט זמן, כמה שנחוץ כדי לגרום עצם טובה; הצווחה לא חזרה על עצמה. דודה לאט לאט נרגעה ונרדמה. היא חלמה על שני כלבים שחורים גדולים עם פיסות פרווה דאשתקד על הצלעות ועל הצדדים; הם אכלו שאריות מזון משוקת גדולה שיצא מהם קיטור לבן וריח נעים מאד; מדי־פעם הם היו מביטים אחורה על דודה ורוטנים: "ולך אנחנו לא ניתן!" אבל מהבית יצא גבר במעיל וגירש אותם בשוט; אזי דודה ניגשה על השוקת והחלה לאכול, אבל, ברגע שהגבר יצא מהשער, שני הכלבים השחורים התנפלו עליה בנהמה ופתאום שוב נשמעה הצווחה הצורמת.

"ק־הה! ק־הה־הה!" צעק איבן איבנוביץ'.

דודה התעוררה, קפצה, ובלי לרדת מהמזרן, פרצה בנביחות יללניות. כבר נראה לה שצועק לא איבן איבנוביץ', אלא מישהו אחר, זר. ומשום מה במחסן החזירה שוב עשתה את קולה.

אבל הנה נשמעה גרירת רגליים ואל החדר נכנס בעל הבית בחלוק ועם נר. האור המנצנץ קיפץ על הטפט המלוכלך ועל התקרה וגירש את הדמדומים. דודה ראתה שבחדר אין אף אחד זר. איבן איבנוביץ' ישב על הרצפה ולא ישן. הכנפיים שלו היו פרוסות לצדדים והמקור פתוח, ובכלל היה לו מראה כזה כאילו הוא היה עייף מאד ורצה לשתות. גם פיודור טימופייביץ' הזקן לא ישן. ככל הנראה גם הוא נעור מהצווחה.

"איבן איבנוביץ', מה אתך? שאל בעל הבית את האווז." מה אתה צועק! אתה חולה?

האווז שתק. בעל הבית נגע בצווארו, ליטף אותו בגבו ואמר:

"אתה ליצן. לא ישן ולא נותן לאחרים."

כשבעל הבית יצא ולקח אתו את האור, שוב באו הדמדומים. דודה חשה פחד. האווז לא צעק, אבל שוב היה נדמה לה שבדמדומים נמצא מישהו זר. המפחיד מכל היה שאת הזר הזה אי־אפשר היה לנשוך, משום שהוא היה בלתי נראה וחסר צורה. ומשום מה היא חשבה שבלילה הזה בהכרח צריך להתרחש משהו רע מאד. פיודור טימופייביץ' גם היה לא שקט. דודה שמעה איך הוא זז במזרן שלו, פיהק וניער בראשו.

איפה שהוא ברחוב דפקו בשער והחזירה השמיעה קול במחסן. דודה ייללה, מתחה את כפותיה הקדמיות ושמה עליהם את ראשה. בדפיקה בשער, בקולות של החזירה שמשום מה לא ישנה, בדמדומים ובשקט היא חשה בדבר מה מעורר תוגה ופחד כמו הצווחה של איבן איבנוביץ'. הכול היה שרוי באימה ובדאגה, אבל ממה? מיהו אותו הזר הבלתי נראה? הנה ליד דודה זהרו לרגע שני ניצוצות ירוקים עמומים. בפעם הראשונה בכל זמן היכרותם ניגש אליה פיודור טימופייביץ'. מה הוא היה צריך? דודה ליקקה את כפתו ובלי לשאול לְמָה הוא בא ייללה בשקט בקולות שונים.

"ק־הה!" צווח איבן איבנוביץ'. "ק־הה־הה!"

שוב נפתחה הדלת ונכנס בעל הבית עם נר. האווז ישב בתנוחה הקודמת, מקורו פתוח וכנפיו פרוסות. עיניו היו עצומות.

"איבן איבנוביץ'!" קרא בעל הבית.

האווז לא זז. בעל הבית התיישב לפניו על הרצפה, כדקה הביט בו בשתיקה ואמר:

"איבן איבנוביץ'! מה זה? האם אתה גוסס? אח, עכשיו נזכרתי, הזכרתי!" צעק ותפס את ראשו. "אני יודע ממה זה! זה מזה שהיום דרך עליך סוס! אלוהים, אלוהים!"

דודה לא זכרה מה אומר בעל הבית, אבל בפניו ראתה שגם הוא מצפה למשהו נורא. היא מתחה את פרצופה לחלון הכהה שלתוכו, כך היה נדמה מביט מישהו זר, וייללה.

"הוא גוסס, דודה!" אמר בעל הבית ומשך בידיו. "כן, כן, גוסס! אל החדר שלנו בא המוות. מה עלינו לעשות?"

בעל הבית החיוור והמודאג חזר אל חדר השינה שלו נאנח ומניד בראשו. דודה פחדה להישאר לבדה בדמדומים והיא הלכה אחריו. הוא התיישב על המיטה ואמר כמה פעמים:

"אלוהים, מה לעשות?"

דודה הלכה ליד רגלו, לא מבינה ממה יש לה תוגה כזאת וממה כולם כל־כך דואגים, ובניסיונה להבין צפתה בכל תנועה שלו. פיודור טימופייביץ', שעזב את מזרנו לעתים רחוקות גם נכנס לחדר השינה של בעל הבית והחל להתחכך ברגלו. הוא ניער את ראשו, כאילו רצה לנער מתוכו מחשבות כבדות והסתכל מתחת למיטה בחשדנות.

בעל הבית לקח צלוחית, מילא בו מים מהכיור ושוב ניגש אל האווז.

"שתה, איבן איבנוביץ'!" אמר הוא ברוך, בהעמידו לפניו את הצלוחית. "שתה, חמוד שלי."

אבל איבן איבנוביץ' לא זז ולא פתח את עיניו. בעל הבית הטה את ראשו אל הצלוחית, טבל את המקור במים, אבל האווז לא שתה, פרס את כנפיו עוד יותר, וראשו נשאר לשכב בצלוחית.

"זהו, אי־אפשר לעשות עוד שום דבר!" נאנח בעל הבית. "הכול גמור. אבד איבן איבנוביץ'!"

ועל לחייו זחלו מטה טיפות נוצצות, כמו אלה שנמצאות על החלונות בזמן גשם. בלי להבין מה קורה, דודה ופיודור טימופייביץ' נצמדו אליו והביטו באימה באווז.

"איבן איבנוביץ' המסכן!" אמר בעל הבית, נאנח בעצב. "ואני חלמתי שבאביב אקח אותך אל הדאצ'ה ואטייל אתך על הדשא הירוק. חיה חמודה, ידידי הטוב, אתה כבר אינך! ואיך אני אסתדר עכשיו בלעדיך?"

לדודה נראה שגם לה הולך לקרות אותו הדבר, זאת אומרת שגם היא מסיבה לא ידועה תעצום את עיניה, תמתח את כפותיה, תחשוף את שיניה וכולם יביטו בה באימה. כנראה מחשבות כאלה התרוצצו גם בראשו של פיודור טימופייביץ'. לפני־כן החתול הזקן לא היה אף פעם כה מדוכא אפל כמו עכשיו.

החל להאיר השחר, ובחדר כבר לא נמצא אותו הזר הבלתי נראה, שהפחיד כך את דודה. כשהאיר הבוקר, בא המנקה, לקח את האווז ברגליו ולקח לאן שהוא. ואחרי זמן־מה באה הזקנה והוציאה את השוקת.

דודה הלכה לחדר האורחים והסתכלה מאחורי הארון: בעל הבית לא אכל את רגל העוף, היא שכבה במקומה, באבק ובקורי העכביש. אבל לדודה היה משעמם ועצוב והיא רצתה לבכות. היא אפילו לא הריחה את הרגל אלא הלכה מתחת לספה, התיישבה שם והחלה ליילל בשקט ובקול דק:

"או־ו־ו־ו..."

בכורה לא מוצלחת[עריכה]

בערב יפהפה אחד בעל הבית נכנס אל החדר עם הטפטים המלוכלכים ובחיכוך ידיים אמר:

"נו..."

הוא רצה לומר עוד משהו, אבל לא אמר ויצא. דודה, שבזמן האימונים למדה היטב את פניו ונימותיו, ניחשה שהוא היה מודאג, מוטרד וכנראה גם כועס. אחרי שהוא חיכה קצת, הוא חזר ואמר:

"היום אקח אתי את דודה ואת פיודור טימופייביץ'. בפירמידת מצרים את, דודה, תחליפי היום את איבן איבנוביץ' המנוח. השד יודע מה קורה! שום דבר לא מוכן, לא נלמד, היו מעט חזרות! נעשה בושות, ניכשל!"

הוא שוב יצא ואחרי דקה חזר במעיל ובכובע צילינדר. הוא ניגש אל החתול, תפס אותו בכפותיו הקדמיות, הרים אותו והחביאו על החזה שלו מתחת למעיל, ויש לציין שפיודור טימופייביץ' נראה אדיש מאד ואפילו לא טרח לפקוח את עיניו. נראה שלא שינה לו בכלל: לשכב, להיות מורם ברגליו, לרבוץ על המזרן או על חזה בעל הבית מתחת למעיל...

"דודה, בואי", אמר בעל הבית.

לא מבינה דבר ומכשכשת בזנבה, דודה הלכה אחריו. אחרי דקה היא כבר ישבה במזחלת ליד רגלי בעל הבית והקשיבה איך הוא, מתכווץ מקור ודאגה, מלמל:

"נעשה בושות, ניכשל!"

המזחלת עצרה ליד בית גדול ומוזר שנראה כמו קערת מרק הפוכה. הכניסה הארוכה עם שלוש דלתות זכוכית הייתה מוארת בתריסר פנסים בהירים. הדלתות נפתחו בצלצול וכמו פיות בלעו את האנשים שהסתובבו ליד הכניסה. האנשים היו רבים ואל הכניסה לעתים קרובות הגיעו בריצה גם סוסים, אבל לא נראה אף כלב.

בעל הבית לקח את דודה בידיו ותחב אותה מתחת למעילו על חזהו, איפה שנמצא אז פיודור טימופייביץ'. כאן היה חשוך ומחניק, אבל חמים. לרגע נדלקו שני ניצוצות ירוקים עמומים – פקח את עיניו החתול שהוטרד על ידי הכפות הקרות והקשות של השכנה. דודה ליקקה את אוזנו וברצונה להתיישב בצורה נוחה יותר זזה בחוסר־שקט, מעכה אותו מתחתיה בידיה הקרות ובטעות הוציאה את ראשה מתחת למעיל ומיד נהמה בכעס וצללה מתחת למעיל. נראה לה שהיא ראתה חדר ענק, לא מואר טוב ומלא במפלצות; מעבר לגדרות ולרשתות שנמתחו לאורך שני צידי החדר הציצו פרצופים מפחידים: של סוסים, עם קרניים, עם אוזניים ארוכות ועוד פרצוף שמן ועצום עם זנב במקום אף ועם שתי עצמות גרומות ארוכות שבלטו מתוך הפה.

החתול השמיע "מיאו" צרוד תחת רגלי דודה, אבל באותו הזמן המעיל נפתח, בעל הבית אמר "הופ!" ופיודור טימופייביץ' יחד עם דודה קפצו אל הרצפה. הם כבר היו בחדר קטנטן עם קירות עץ אפורים; כאן, מלבד שולחן קטן עם מראה, עם כיסא ועם סמרטוטים שהיו תלויים על הקירות לא היה שום רהיט, ובמקום מנורה או נר דלק אור בהיר דמוי־מניפה, שהיה מורכב על צינור שהוצמד לקיר. פיודור טימופייביץ' ליקק את פרוותו שדודה קימטה, נכנס מתחת לכיסא ונשכב. בעל הבית, עדיין טרוד וחוכך ידיים התחיל להתפשט... הוא התפשט כמו שבדרך־כלל היה מתפשט בבית כשהתכונן לשכב מתחת לשמיכת הכותנה שלו, כלומר הוריד את הכל חוץ מהלבנים, אחר־כך התיישב על הכיסא, הביט במראה והתחיל לעשות עם עצמו דברים מפליאים. קודם כל הוא שם על ראשו פאה עם שביל באמצע ושתי בלוריות שדמו לקרניים, אחר־כך מרח את פניו במשהו לבן ומעל הצבע הלבן צייר גם גבות, שפם ולחיים סמוקות. הרעיונות שלו לא תמו. לאחר שלכלך את הפנים ואת הצוואר, הוא התחיל להתלבש באיזו שהיא חליפה לא רגילה, שכמוהו דודה לא ראתה מעולם לא בבתים ולא ברחוב. דמיינו לעצמכם מכנסיים רחבים ביותר מבד כותנה עם פרחים גדולים, כזה שמשתמשים בו בבתים של עירוניים[6] לווילונות וריפוד הרהיטים, מכנסיים שנסגרים מתחת לבית השחי; מכנס אחד מבד כותנה חום, אחר צהוב בהיר. לאחר שטבע בהם, בעל הבית לבש גם עליונית קטנה עם צווארון משונן גדול וכוכב זהוב על הגב, גרביונים צבעוניים ונעליים ירוקות...

לדודה נהיה צבעוני בעיניים ובנשמה. מהדמות הסמרטוטית לבנת הפנים נדף ריחו של בעל הבית, קולה היה מוכר, אבל היו רגעים, שבהם דודה הייתה שרויה בהתחבטויות, ואז היא הייתה מוכנה לרוץ מהדמות הצבעונית ולנבוח. המקום החדש, האור דמוי המניפה, הריח, ההשתנות שהתרחשה עם בעל הבית – כל זה הכניס בה פחד לא מוגדר ותחושה שהיא הולכת בוודאות להיפגש עם איזו שהיא מפלצת כמו הפרצוף השמן עם זנב במקום אף. ובנוסף לכל, איפה שהוא מעבר לקיר התנגנה מוזיקה שנואה ומדי פעם נשמעה נהמה לא ברורה. רק דבר אחד הרגיע אותה – הרוגע של פיודור טימופייביץ'. הוא נימנם בשקט מוחלט מתחת לכיסא ולא פקח את העיניים אפילו כשהכיסא זז.

איזה שהוא איש בפראק ובעליונית לבנה הסתכל אל תוך החדרון ואמר:

"עכשיו יוצאת מִיס אַרַבֵּלָה. אחריה – אתה."

בעל הבית לא ענה. הוא הוציא מתחת לשולחן מזוודה לא גדולה התיישב והתחיל לחכות. בשפתיים ובידיים שלו אפשר היה לראות שהוא דואג ודודה שמעה איך רועדת נשימתו.

"מְסְיֵה ז'וֹרְז', בבקשה!" צעק מישהו מעבר לדלת.

בעל הבית קם והצטלב שלוש פעמים, אחר־כך הוציא מתחת לכיסא את החתול והכניס אותו אל תוך המזוודה.

"בואי, דודה!" אמר בשקט.

דודה, בלי להבין כלום, ניגשה אל ידיו; הוא נישק אותה בראשה והניחה ליד פיודור טימופייביץ'. אחר־כך נהיו דמדומים... דודה דרכה על החתול, שרטה את דפנות המזוודה ומהאימה לא הייתה מסוגלת להוציא הגה והמזוודה התנדנדה כמו על גלים ורעדה...

"הנני כאן!" צעק בקול רם בעל הבית. "הנני כאן!"

דודה הרגישה שאחרי הצעקה הזאת קיבלה מכה ממשהו קשה והפסיקה להתנדנד. נשמעה נהמה דחוסה ורמה: נשמע כאילו חבטו על מישהו והמישהו הזה, כנראה הפרצוף עם הזנב במקום האף, נהם וצחק כה חזק שרעדו מנעולי המזוודה. בתגובה לנהמה בעל הבית צחק בצחוק צווחני וצורם, כמו שהוא אף פעם לא צחק בבית.

"אה!" צעק, מנסה לגבור בצעקתו על הנהמה. "קהל נכבד ביותר! בדיוק עכשיו הגעתי מתחנת הרכבת! מתה לי הסבתא והשאירה לי ירושה! במזוודה יש משהו כבד מאד – כנראה זהב... אה־ה! ואולי לפתע אגלה כאן מיליון! עכשיו נפתח ונראה..."

במזוודה נקש המנעול. אור בהיר הכה את דודה בעיניה; היא קפצה מתוך המזוודה ובהלם מהנהמות החלה במהירות בכל כוחה לרוץ סביב בעליה ולנבוח בקול.

"אה!" צעק בעל הבית. "הדוד פיודור טימופייביץ'! דודתי היקרה! קרובים אהובים, שייקח אתכם השד!"

הוא נפל על בטנו על החול, תפס את החתול ואת דודה, והחל לחבק אותם. דודה, בזמן שהוא מעך אותה בחיבוקיו, הציצה על העולם שאליו הביא אותה הגורל ונדהמת מגדולתו עצרה לרגע בפליאה והתפעלות, אחר־כך ברחה מחיבוקי בעליה ומתוך התרגשות החלה להסתובב במקום אחד כמו סביבון. העולם החדש היה ענק ומלא באור בהיר; לאן שלא תביט, בכל מקום מהרצפה על התקרה נראו רק פנים, פנים, פנים ושום דבר אחר.

"דודה, אבקש ממך לשבת!" צעק בעל הבית.

דודה זכרה מה זה אומר, קפצה על הכיסא והתיישבה. היא הסתכלה על בעל הבית. עיניו היו, כרגיל, רציניות ועדינות, אבל את הפנים, במיוחד את הפה ואת השיניים, כיער חיוך רחב שלא זז. הוא עצמו צחק, קיפץ, הרעיד את כתפיו ועשה רושם שהוא שמח מאד בנוכחות אלפי פנים. דודה האמינה לשמחתו, פתאום הרגישה שאלפי הפנים האלה מביטים בה, הרימה כלפי מעלה את פרצוף השועל שלה וייללה באושר.

"את, דודה, שבי," אמר לה בעל הבית, "ואני והדוד נרקוד ריקוד קמרינסקי."

פיודור טימופייביץ' עמד והביט לצדדים באדישות בזמן שהמתין לכך שיכריחו אותו לעשות שטויות. הוא רקד בעצלתיים, בלי חן מיוחד, בדיכאון ואפשר היה לראות בתנועותיו, בזנבו ובשפמו שהוא בז עד עמקי נשמתו לקהל, לאור הבהיר, לבעל הבית ולעצמו... אחרי שרקד את שלו הוא פיהק והתיישב.

"נו, דודה," אמר בעל הבית, "קודם אנחנו נשיר ואחר־כך נרקוד. טוב?"

הוא הוציא מהכיס חלילית והתחיל לנגן. דודה, שלא סבלה מוזיקה, זזה בדאגה על הכיסא והתחילה ליילל. מכל כיוון נשמעו נהמות ומחיאות כפיים. בעל הבית קד קידה וכשהכול השתתק המשיך לנגן... בזמן שהוא ניגן תו גבוה מאד איפה שהוא למעלה מישהו למעלה בקהל השמיע פליאה.

"אבא!" צעק קול של ילד. "הרי זו קשטנקה!"

"אכן קשטנקה!" אישר קול טנור קצת שיכור וחורק. "קשטנקה! פדיושקה, זוהי, שאלוהים יעניש אותי, קשטנקה! פיואיט!"

מישהו במרפסת שרק ושני קולות, אחד של ילד, השני של גבר, קראו בקול רם:

"קשטנקה! קשטנקה!"

דודה רעדה והביטה למקום שבו צעקו. שני פרצופים: אחד שעיר, שיכור ומגחך, השני – שמנמן, סמוק לחיים ומבוהל – הכו אותה בעיניה כמו שהכה מקודם האור הבהיר... היא נזכרה, נפלה מהכיסא, נאבקה בחול כמה רגעים ואחר־כך קפצה למעלה ובצווחת שמחה רצה אל הפרצופים האלה. נשמעה נהמה מחרישה, מלא בשריקות וצעקה של ילד:

"קשטנקה! קשטנקה!"

דודה קפצה מעל המעקה, אחר־כך על כתף של מישהו, הגיעה אל השורות הרחוקות; כדי להגיע למפלס הבא היא הייתה צריכה לקפוץ מעל קיר גבוה; דודה קפצה, אבל לא הגיעה למעלה וזחלה מטה על הקיר. היא עברה מזוג ידיים אחד למשנהו, ליקקה את הידיים ואת הפנים של מישהו, עברה מעלה ומעלה וסוף־סוף הגיעה אל המרפסת...

אחרי חצי שעה קשטנקה כבר הלכה ברחוב אחרי אנשים שהדיפו ריח של דבק ולכה. לוקה אלכסנדרוביץ' התנדנד ומתוך הרגל, למוד ניסיון, השתדל להתרחק מהתעלה בצד הדרך.

"בתהום החטאים רובץ בבטני..."[7] מלמל. "ואת, קשטנקה – אי־הבנה. כנגד בן אדם את ממש כמו שנגר־בניין כנגד נגר־רהיטים."

לידו צעד פדיושקה בכובע המצחייה של אביו. קשטנקה הביטה לשניהם בגב והיה נדמה לה שהיא הולכת אחריהם כבר זמן רב ושמחה שחייה לא נעצרו לרגע.

היא הייתה נזכרת בחדרון עם הטפט המלוכלך, באווז, בפיודור טימופייביץ', בארוחות הטעימות, באימונים, בקרקס אבל כל זה נראה לה עתה כמו חלום ארוך, מסובך וכבד...

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ רכבת־סוסים – רכבת עירונית מסילתית קלה מונעת בסוסים, לפני שהוסבה לרכבת חשמלית.
  2. ^ לוקה השיכור קורא מזיכרונו את תהלים נ"א ז' – "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי". המילה "בְּבִטְנִי" לא מופיעה בפסוק המקורי.
  3. ^ ברוסית יש הבדל ברור בין נגר־בניין (פּלוֹטְנִיק) לבין נגר־רהיטים (סְטוֹלְיָאר). נגר־הרהיטים משתמש בדרך־כלל בדבק ולא במסמרים ואומנות זו נחשבת למורכבת יותר.
  4. ^ פִּירוֹז'וֹק, ר' פִּירוֹזְ'קִי – מאפה רוסי עשוי בצק שמרים וממולא בבשר, ריבה, או ירקות.
  5. ^ כך במקור – "אח" בזכר (брат).
  6. ^ עירוניים (מְיֶשְצָ'אנְיֵה, мещане) – המעמד הנמוך של תושבי העיר, בורגנות זעירה.
  7. ^ לוקה שוב מצטט מהזיכרון ובצורה שגויה פסוק, הפעם מתפילה נוצרית רוסית: "ברבצי תהום החטאים, קורא אני שתהום הלא נודעת של רחמיך: שמור אותי מכלייה" (גלאס 2, שיר 6).