קרבן מנחה (חאגיז)/קפז

קפז.

"וגם אתה ידעת", קשה מאי וגם. אמרו ז"ל שלשה דברים נתנו על תנאי, ארץ ישראל "השמרו לכם". בית המקדש "אשר אתה בונה אם תלך" וגו'. מלכות דוד "אם ישמרו בניך". והיה דוד מזהיר לשלמה ללכת בחוקי ה' למען יקים ה' את דברו. ולזה ראה מה עשה לי יואב שהחטיאני בהריגת אוריה חינם לאבד מלכותינו, וכי יכול היה להצילני מזה ולא להחטיאני, כמו שלא החשיב אותי ושלא מרצוני הרג שני שרי צבאות ישראל. ואמרו ז"ל הם לא שמעו בקולו של שאול להרוג אנשי נוב והוא בכתב ועשה. ומסתמא נתפרסם דבר בת שבע והיה יכול למנוע את דוד מחטוא באוריה.

אמר שלמה "פגע בו וקברתו והסירות דמי חינם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי" אי אפשר שיאמר זה על אבנר ועמשא, שדמים הללו לא היו מוטלים לא עליו ולא על בית אביו. אלא דמי אוריה שהיו לו לפוקה והיה לו ליואב למחות, שכל שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש. אבל על אבנר ועמשא אמר "והשיב ה' את דמיו על ראשו אשר פגע בשני אנשים טובים ממנו ויהרגם ודוד אבי לא ידע". והלא דברים ק"ו, לפגוע ולעשות מעשה בהריגת שני גדולי הדור עשה מדעתו, כ"ש אם בשב וא"ת היה מקיים נפש אחת.

ג' אויבים נשארו לו לשלמה, שהיה בספק שימלוך על כל ישראל. אבל על שבט יהודה היה בטוח. ולפיכך כשמת דוד אומר: "ותכון מלכותו" - היינו המיוחד לו, מלכות דוד על יהודה. אבל שמעי ויואב אם היו מתקוממים אפשר היה עדיין להמליך את אדוניהו או לבלבל, לפיכך אחר מיתת שלשתם כתיב: "והממלכה נכונה ביד שלמה", ר"ל מלכות כל ישראל.

להבדיל בין הטמא פירש רש"י שנשחט חציו של קנה. בפ"ב דחולין איפליגו למ"ד מחצה על מחצה סגי וה"ק רחמנא לא תשייר רובא, ורש"י ז"ל תפס שיטה זו. והקדים פי' להבדיל לא בלבד לשנות אלא להיות בקי. וכשנשחט חצי קנה בעוף, שוב אינה מטמאה משום נבלה, ואם לא תהיה בקי מסתמא תהיה טמאה לך עד שתראה רוב גמור. וליתא דטהורה היא אלא דלאכילה אסורה מדרבנן.