קרבן מנחה (חאגיז)/קנה

קנה. כללי התרגום

דע, כשהתרגום עושה מן השי"ן תי"ו היא שי"ן ימין, כעין "שמנה" – "תמניא". וכשעושה סמ"ך או שי"ן שמאל, אז הוא שמאל, כעין "בשר" - "ביסרא", "עשרים" – "עסרין", זולת פעם או פעמים שאיני זכור. מן הזי"ן עושה דל"ת, "זהב" – "דהב". מצד"י עי"ן, "צמר" – "עמרא".

ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני [בראשית כב א] ויקרא אליו מלאך ה' וגו' ויאמר הנני [שם]

ובתרגום ירושלמי, כשאומר "הנני" מתרגם "הא אנא". וכשמדבר עם מלאך אומר "הנני" – "בלשון קודשא ואמר הנני"[1], לפי שאין המלאך נזקק ללשון ארמי[2].

אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק: [תהלים קלט]

עוד אמרו בתוס' [שבת יב:] שהמלאך יודע מה שבלב אדם, לפי שהמחשבה שבלב הגיון לב נקראת. ואיכא למ"ד הרהור כדיבור דמי. והקב"ה יודע המחשבה בעודה בכליות יועצות עד שלא יוצאה בליבו של אדם. והכי איתא במדרש: עד שלא נוצרה מחשבה בלבו של אדם הקב"ה יודע אותה.

וז"ש [תהלים קלט] "בנת לרעי מרחוק", היינו מחשבתי אפילו היא עדיין רחוקה שלא הגיעה ללב בעוד שהכליות יועצות. ועיין בסימן ש"ל.

---

[1] ז"ל תרגום ירושלמי ואמר אברהם אברהם עני אברהם בלשן בית קודשא ואמר הנני.

[2] וכ"כ המפרש על תרגום ירושלמי וז"ל: פליג איונתן ותרגום אונקלוס שתרגמו "הא אנא", וסברתו מדאמר אברהם למלאכים, והמלאכים אינם מבינים ארמי אלא לשון הקודש עכ"ל.

ובספר אהל מועד [ביק, ירושלים תרס"א], חלק שמיני, [בתוספת האהל סימן נז] כתב וז"ל: מיהו יש לומר דאינהו ס"ל כהרא"ש דיודעים ומאוס בעיניהם, וזה שייך רק שלא להיזקק לתפילה להעלותה, אבל הכא היה קורא שלא ישלח ידו, ומוכרח לשמוע לקולו בכל לשון. והרי לפניך שהמתרגמים חולקים בזה, והוא פלא. ועי' ג"כ בפרשת ויצא [לא יא] בתשובת יעקב למלאך "הנני" אשר אונקלוס ויונתן תרגמו "הא אנא", וירושלמי תירגם "בלשון בית קודשא הנני", והמבאר לא העיר מאומה. עכ"ל.