קרבן מנחה (חאגיז)/קיז

קיז. במעשה ער ואונן [פר' וישב]

וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו [בראשית לח]

וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, נראה, שהיה להם בקבלה, שהבן אשר יצא מיהודה ראוי להשתלשל ממנו המלוכה, יבא איזה סימן בלידתו, וכמו פרץ שאמר שהתחיל לצאת זרח, פרץ ויצא, רמז למלך שפורץ לעשות לו דרך [ב"ב ק:]. וזה שאמר "וידע כי לא לו יהיה הזרע", הידוע, זרע המלוכה. ואפשר כפי הפשט, שזהו טעמו של ראשון, וגם על שלה חש פן ימות וגו', כי לחרפה יחשב להם להיותם הנולדים ראשונים ושלא ימשך המלכות מהם.

טעם לקריאת שמות ער ואונן [שם]

וקשה על מה שדרשו ז"ל ער שהוער מן העולם, אונן שהביא אנינה וכו', דאם ראו ברוח הקדש, איך אפשר שישימו השמות הכעורים על מה שעתיד לעבור עליהם, ובמה שהוא תלוי ברצונם, שבידם היה לבטל הגורם. ודוחק לומר שהיו להם שמות אחרים וקבעו להם שמות אלו לאחר מיתה על שם המאורע, דלא מצינו לקרוא שם לאחר מיתה.

והנראה, שיהודה גם כן רמז בשמות רמז ליוסף כמו שעשה בנימין. וקרא לראשון ער שהוער מן העולם היינו מארץ ישראל, שכן דרך רז"ל לקרוא א"י עולם, כמו "נזדעדע העולם ת"ק פרסה", וכן כל אותם פורעניות שבאים לעולם דתנן במס' אבות. והשני נקרא אונן, שהביא אנינה על עצמו, שלא השיב את יוסף לאביו. ואפשר שלא היה בעיר כשנולד ותקרא לו אמו כן.

ותקרא את שמו שלה [שם]

והשלישי שלה, בתרגום שני משמע משכח אותה בעלה, לשון שלו - שגגה ושכחה. אפשר, כיון שראה שלא היתה אשה זו יולדת בן שיורה בלידתו סימן מלוכה, ובתלתא הוי חזקה פירש ממנה. וכן כשנולד פרץ שהיה ממלא מקומו פסק.

מעשה בהלל וכו' [ברכות סא]

ת"ר מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, ועליו הכתוב אומר: משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. [ברכות ס.]

הלל שמע קול צעקה, ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, שאפילו שמת לו מת או נשרף ביתו, היה מלמדם לקבל הייסורין באהבה, ושלא להבהל בצעקות גדולות, אלא להצדיק דין שמים, ולקבל כל הבא עליהם.

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר [חולין סו]

בשלהי אלו טריפות [חולין סו ע"ב]: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר וכו', ומשני משום "יגדיל תורה ויאדיר". וז"ל התוס': הרבה אמר לנו טעמים לידע מהו קשקשת.

דע כי זה ד' שנים הובא לפני כמו דג מליח אורכו כאצבע גדול של אדם ואומרים שיש ממנו כזרת וצורת ראשו ופניו וגופו כאותן דגים הידועים שקורין גיפאל"ו ובערבי אלכיר"י ויש לו ידים ורגלים כמו האדם ממש עם הפקרים והצפרנים גם צורת האזרוע מן הכתף ולמטהוהשוק והירך דומה לאדם ושומרים אותו לסגולה ועיקרו נראה שבא ממצרים כפי מה שאומרים ויש טעם לדבר הוא כולו מלא קשקשים כמו הדג הנזכר לכאורה כשראיתיו חשבתי להכשירו מכח מתניתין.

שבתי וראה, שלא שלא היו לו סנפירים כלל אמרתי אני אל לבי לא כזה התירה תורה כי זהו שרץ המים ולא דג כי לכך נבראו לו ידים ורגלים שהוא מהלךבהם על הרקק כשאר שרצים ואם לפעמים ישוט במים הוא כמו האדם ששט ללא כנפים וכיון שנמסר בידינו הלמ"מ כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ואנו רואין שאין הסנפיר, על כרחנו לומר שלא בזה דבר הכתוב.

ואין לומר דידים שלו ואזרועותיו הם הסנפירים דהא התם תנן סנפיר שהוא פורח בהם צריך שיהיה דומיא דכנף דע"י ההתפשטות הולך ופורח ומנהיג את הגוף כמו הוילון של הספינה והזרוע דומה למשוט שזה מנהיג ומפריח וזה דוחה ע"י קריעת המים אין דומין.

גם אין לומר דאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, דהכנף הוא מהאברים הנולדים עם הנולד כאחד מעצמותיו, וכמו ידים ורגלים, ולא דמי לקשקשים שהם מלבוש ולשון הכתוב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם משמע דבעי' תרוייהו, אלא דמסתמא כל הבא לפנינו בקשקשת שדינן ליה בתר רובא, ד"אחרי רבים להטות" אמר רחמנא, והכי אשכחן דסמכינן ארובא, דרוב הבהמות בחזקת כשרות משנשחטו כראוי, וכן בכל התורה כולה. אבל היכא דנפיק מכלל רובא שראינוהו בעין תו לא מידי.

ויש לדקדק מיתור הפסוק דכתיב "שרץ המים", ו"נפש החיה אשר במים", דשרץ הוא כמו זה שאנו עוסקים בו שידיו ורגליו מוכיחות שהם עשויות לרחוש ולנוד בארץ, וז"ש רש"י: "שרץ בכל מקום דבר נמוך שרוחש ונד על הארץ" ע"כ. וכן תראה כל אותם שיש בים שאין להם סנפירים, עיקרן בקרקעיתו הם יושבים, וכאילו אין הקשקשת סימן טהרה כלל.

גם מיעט הכתוב מכלל דגים, אווזים קטנים ומיני עופות שכל ימיהם ע"ג המים, אע"פ שיש להם קשקשים ברגליהם, ודוק דבשרץ כתיב "אשר במים" לפי שהם גדלים שם ונתונים בתוכם כולם, אבל במיני עופות כתיב "נפש חיה אשר במים" לפי שאע"פ שיש לו קשקשים, אין לו סנפיר, שהוא הכנף של הדגים, דשל עופות כנף איקרי סנפיר לא איקרי.

ובזה יתבארו דברי התוס', שהדגים מה ענין "יגדיל תורה ויאדיר" לכתוב דבר שאינו צריך, ותקן בקיצור דבריו, לא יעלה על דעתך שנכתב בחינם, אלא הקדים ואמר לנו טעם הדבר שאין הקשקשים מתירים אלא במקום סנפיר, שזו היא הוראה שהוא דג, לפיכך הקדים סנפיר, דאי משום אגב או יגדיל תורה, היה ראוי להקדים קשקשים שהם עיקר, אלא פתח בסנפיר שהוא הסימן לכל מיני דגים, לאפוקי שרץ המים או עופות הפורחות. ובאלו הבעלי סנפיר התרתי לך הקשקשת, נמצא העיקר הוא הסנפיר.

ואם נפרש "טעמים" דתוס' דר"ל ראיות, כדאמר בכל דוכתא "מאי טעמא" והכוונה "מאי ראיה", והכתוב הרבה לומר לך ראיות שתבחין הקשקשת המטהר, הקדים סנפיר לקשקשת לומר שהוא עיקר.

וא"ת מפני שגדל עמו ואינו פורש ממנו הקדימו, אבל העיקר הוא הקשקשת ואפילו אין שם סנפיר, לפיכך האריך באיסור וכתב פעם אחרת סנפיר וקשקשת, ופרט לך הכתוב "מכל שרץ המים", ו"חיה אשר במים" להגיד שקשקשיהם של אלו לא יועיל להתיר כלל, א"כ ראיה לקשקשת המטהר הוא שיהיה דג גמור, דאז מסתמא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, אבל היכא דיש לו סימנים שהוא שרץ או נפש חיה, צריך אתה לבדוק בסנפיר.

דג הפורח מעל המים

כגון דג גדול שיש לו סנפירין ארוכין מראשו ולמטה שחופים את רובו כמו החגב [עי' חולין נט.] והם עשויים לפרוח בים, ואין בהם נוצה, ולפעמים פורח בהם גם למעלה מן המים, אם יהיה לזה קשקשת, כיון שעיקר סנפיר למים נבראו טהור. לאפוקי עופות הגדלים במים, שאין שטים אלא ברגליהם.

ויש לדקדק דתנן פי"ז דכלים [מי"ג] כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה. מיהו חילוק איכא, דכלב עולה ליבשה ומהלך כשאר בהמות וחיות, ושמעתי שעולה לכרמים ומפסיד אותם, ואני ראיתיו, והוא שחור, אורכו אמה, ושתי ידים קצרות לפניו, והשאר כדג, ולא נראה בו סנפיר ולא קשקשת. וכיון שמשמש ביבשה, יש לו דין הגדל ביבשה. אבל, מה שפורח הדג בסנפיריו באויר למעלה מן המים, לא מיקרי יבשה, שהרבה מן הדגים קופצים ויוצאים חוץ למים וחוזרים.

אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה [שבת פח]

ואריב''ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב''ה למשה החזיר להן תשובה אמר לפניו רבש''ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר'. נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. [שבת פח:]

מ' "שמא ישרפוני בהבל שבפיהם", לומר שהעולם מתקיים בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, שהוא הבל שאין בו חטא, ושלנו גדול משלהם. א"ל "אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה", שהכסא עומד לקבל את בעלי תשובה, לפיכך אנו מתחננים ואומרים "אל מלך יושב על כסא רחמים", "והוכן בחסד כסא", והם אין צריכים לתשובה, נמצא שנברא הכסא ללא צורך, שהרי נבראת לחתור לבעלי תשובה.