קרבן מנחה (חאגיז)/קטו

קטו. וילך ראובן וישכב וגו' [וישלח]

איתא במדרש [וזאת הברכה], דליעקב ניתנה תורה, וזה ע"ד קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שכיון שהשיגו במראות הנבואה כל התורה כלה, מה שהיה אפשר בידם היו מקיימים שלא כמצווים ועושין. והזכיר יעקב, לפי שבו התחילה מצות "גיד הנשה" שהיא פרטית לישראל, מה שאין כן שאר מצות בני נח ואפילו מילה, דחייבין בה בני קטורה.

ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר: [בראשית לה]

וכיון שהיו האבות מתעסקים בתורה, נבין בזה הא דכתיב "וילך ראובן וישכב את פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר", שהדין נותן, דבן נח הבא על פלגש אביו חייב מיתה, אבל ישראל פטור. וז"ש כששכב ראובן וגו' "וישמע ישראל" ר"ל שנידון בדין ישראל ופטרוהו, ובזה היו בני יעקב י"ב, שאלו נידון בדין בני נח, היה נהרג, ולא היו י"ב אלא י"א.

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב: ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל: יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר: [דברים לג]

ובזה יאמר "תורה ציוה לנו משה" כבר היתה "מורשה" או "מאורסה" לבני יעקב, אלא שהוצרך ליעשות ע"י חופה, בהיות "בישורון מלך" זה משה, "בהתאסף ראשי עם" ברוב עם הדרת מלך.

וזה היה סיבה ל"יחי ראובן" - דין ישראל, שאם לא היה כן, היה מת בדין בני נח. וז"ש "ואל ימות".

ומדרש "כל האומר ראובן חטא" וכו' הוא דעת יחיד רשב"ן, אבל רוב התנאים נראה מדבריהם שחטא בפועל. ואין זה תימא, כמ"ש במעשה דוד שהגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וחוטא, ומיד שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו, והקב"ה מקבלו.

ביאורי מקראות בפרשת וישב

אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים: [בראשית לז]

עם זה נבאר "וישראל אהב את יוסף", פתח "אלה תולדות יעקב יוסף", ר"ל ביוסף תמו התולדות של יעקב, שמשנולד נקרא ישראל, ואין ספק שמעלת שינוי השם הו"ל כאלו נהפך לאיש אחר בחשיבות ופאר הנפש, ויוסף היה נוטה אחר "ישראל" להתנהג בתורת ישראל, לפיכך "וישראל אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו" – "בר חכים"[1], והיה מביא דבת אחיו שלא היו מתנהגים כראוי עם בני השפחות, ותולין עיניהם בבנות הארץ, כמ"ד כנעניות נשאו השבטים, והיו אוכלין אבר מן החי.

איתא בתרגום שני "אדניא ודנביא", וטעם לזה, דישראל מוזהר על אבר מן החי ועל בשר מן החי, ובן נח אינו מצווה אלא על אבר מן החי, ולא על בשר מן החי. ואבר, צריך שיהיו בו בשר גידים ועצמות, ובאזנים אין שם עצם, גם לא בזנבות הטלאים הגדולים בא"י, שיש בהם כמו רוטיל אחד כולו שומן האליה בלא עצם, והוא תשע מאות דרהם מצריות.

ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה: [בראשית שם]

ולכך ששלחו יעקב ליוסף, א"ל "לך נא ראה את שלום אחיך" כנגד בני השפחות, "ואת שלום הצאן" - אם שלימות באזנם וזנבות[תיהם], "והשביני דבר" דהתם יליף דבר מדבר בדבר ערוה, כנגד שלשתם.

שם בנימן צעיר רדם שרי יהודה רגמתם שרי זבלון שרי נפתלי: [תהלים סח]

ובזה שכתבתי, יתבאר "שם בנימין צעיר רודם" - רד ים [גמ' סוטה], לפי ששמעו "דבר אל בני ישראל ויסעו", סברי מימר אנן בני ישראל, אינהו בני יעקב. ראו שרי יהודה שהיה מלך על אחיו - "רגמתם", בא זבולון שהיה מעמיד את התורה הוא יששכר דכתר תורה גדולה מכתר מלכות, ושרי נפתלי שהיה "אילה שלוחה" רץ כצבי לעשות רצון א"ש, ומטעם זה הוצרך לומר במתן תורה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל".

---

[1] תרגום.