קרבן מנחה (חאגיז)/צ

צ. באותו ענין

ועתה שמעתי כי גזזים לך עתה הרעים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל: שאל את נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך כי על יום טוב בנו תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד: ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו: ויען נבל את עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו: [שם]

קשה, איך היה מסכן דוד את נבל והלא דמם של כהנים לא נתנגב עדיין, ושמע שאול והרגו.

ועוד, "תנה את אשר תמצא ידך לעבדיך", והוא היה מחשיב עצמו למלך, ועבד מלך הוא מלך, ואיך היה נותן אותם לעבדים לאיש נבל.

ועוד, "ולבנך לדוד" הוא מלך ונותן עצמו אחר עבדיו. לזה יש לומר, שאם היה אומר לדוד ולעבדיו, היה מקום לומר כמו "לאהרן ולבניו"-  מחצה לאהרן ומחצה לבניו. לכך שינה לומר שיתן לו חלק קטן לבדו, כאב את בן ירצה.

ולא נראה, שלא שלח שיתן לו בפירוש. אלא, כיון שעל יו"ט באנו, ודרך הגדולים לחלק מנות לעבדיהם כל אחד לפי ערכו. וז"ש ימצאו הנערים – שלך, הם משרתיך ובני ביתך - חן בעיניך, ותנה להם ברוחב ידיך מנה יפה. תנה את אשר תמצא לעבדיך - עבדים שלך, מי שאתה נותן לו אחד תן לו שתים, ומי שדרכו ליקח ב' שקלים יקח ארבעה, ובזה יגיע חלק לבנך לדוד בסתר, לפי שכשיהיו מרווחים הם מכירים כמה טובות גמלנו עמהם [ו]יתנו לנו.

אז חרה אפו של נבל לומר: "היום רבו עבדים המתפרצים איש בפני אדוניו", שירגילו עצמם בכך לכל שנה, ואם לא יתנו להם, יתפרצו באדוניהם.