קרבן מנחה (חאגיז)/עג
עג. הא דמותר לשנות מפני דרכי שלום
הא דמותר לשנות מפני דרכי שלום [יבמות סה ע"ב], אין זה נקרא אלא אמת שזהו אמיתותו של אותו ענין באותו פעם. ואין לתמוה, שע"י דבר שאין בו ממש, מציירים הצורות ומייפים אותם, כההיא דף נט דנדרים שהיתה כעורה ונעשית נאה ע"י סמנים הנותנין חן ויופי, אע"פ ששקר החן והבל היופי[1]. וכן עושין ע"י משלים שלא היו ולא נבראו להטעים הדברים וזהו צורך. וכן כשהאדם משנה כדי לקיים השלום, האמת של אותו ענין באותו זמן כך הוא שלשון אמת ר"ל קיום והעמדה.
שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר: [משלי יב]
וזה שאמר הכתוב [משלי יב יט] "שפת אמת תכון לעד" אבל לפי הרגע והשעה "לשון שקר" צריך.
וכשהשנוי פועל הרעות, אז הוא שנאוי ומתועב, אבל, כאשר ע"י השנוי יתקיים דבר, זהו אמת ויציב ונכון. הרי שאמרה תורה "לא תלבש שעטנז" והוא שטן עז ולבוש משוקץ, וכשיזדמן לאדם בגד צמר או פשתים של ד' כנפות, צריך (ש)בזמן שהיה תכלת שיעשנו כלאים וילבשנו, אין לומר בזה שעובר על לאו ד"לא תלבש שעטנז", אלא שמקיים מצות ציצית כאשר צוה ה' אל משה. וכן ימול אפילו בשבת, לא חילל שבת, קיים מצות מילה בזמנה. גם כשדבר כזב כדי להעמיד השלום כפי צורך השעה, וקיים אותו בדברים.
אתהלך לפני ה' בארצות החיים: האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד: אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב: מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי: [תהלים קטז]
לכן אמר דוד [תהלים קט"ז] כשאני מתהלך בארצות החיים, והאמנתי כי אדבר - שאני רוצה לאמת כל דברי, יש לי צער, אני עניתי מאד, כי אי אפשר. לכן בעת החפזון והצורך צריך כל האדם שיכזב ברצוא ושוב [בחפזי כמו ההופכי]. ומה אשיב לה', כי על זה כל תגמולוהי עלי, ונותן לי שכר טוב. זה שאמר [תהלים ט"ו] "ודובר אמת בלבבו, לא רגל" וגו'[2].
[1] לשון מליצה ע"פ הכתוב [משלי ל"א] "שקר החן" וגו', כלומר, אע"פ שאין היופי ההוא אמיתי כי נעשה ע"י דברים חיצונים, ויחזור לקדמותו לאחר זמן.
[2] ז"ל הכתובים: הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו: לא רגל על לשנו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו:
ואולי כוונת רבינו לבאר, "ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו" הוא באופן ש"לא עשה לרעהו רעה", כי אם ע"י האמת גורם רעה לחבירו אי"ז אמת.