קרבן מנחה (חאגיז)/נט
נט. משביעין היו לכהן גדול [יומא]
[הרמב"ם סוף פ"ה מהלכות יום הכפורים] שמה שמשביען לכהן גדול, שמא היה נוטה לצד אפיקורסות. ולא כפירוש רש"י שמא אפיקורוס ודאי, דא"כ לא יפרוש, דסבר מושבע ועומד הוא לעשות כדעתו, ואין נשבעין לעבור על המצוות כדאיתא בפ"ג דשבועות. לפיכך כתב שאם היה נוטה בלבד, מכח השבועה היה פורש. אבל אם היה מין גמור התנן בנדרים נודרין להרגין וכו'.
ורש"י סבר, דלית להו לצדוקים הא דדרשו ז"ל "האדם בשבועה - פרט לאנוס", ואפילו לא היה מין, לא היה נשבע, אלא פורש בטענה אחרת.
אי נמי, כך היתה כוונתם, אם אתה עושה כמו שאמרנו לך הרי הוא מקובל עלינו, ואם לאו, אין לצבור חלק בו, והרי הוא כעצים בעלמא כקטורת זרה והוא פסול.
והרמב"ם אמר לך, אי משום הא לא אריא, דצדוקין סוברין דתמיד קרב משל יחיד, דכתיב "את הכבש אחד תעשה", וה"ה שאר קרבנות צבור. ואע"פ שנצחום ועשו יו"ט כדתניא במגילת תענית, ארורים הם שלא היו חוזרים להורות האמת. ואפשר היה לצדוקי זה שיהא מחלל קטורת זה על מעותיו, ומשליך המעות בשופר, ואפילו שלא מדעת בעלים קסבר דעביד מצוה. ורש"י סבר כיון דלא ניחא להו לצבור אין בו ממש.
תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה: [משלי טז ה][עריכה]
והשתא יאמר [משלי טז ה] "תועבת ה' כל גבה לב", הצדוקין י"ש שמרוע לבבם כפרו בדברי רז"ל, וכדי להתגאות ולמשול על הפרושין "יד ליד לא ינקה", יד לשון שבועה, אע"ג דסבר דהיא שבועה על שבועה לא חיילא – "לא ינקה".
עוד אמרתי, עם יששכר איש כפר ברקאי, דהוה כריך ידיה בשיראי משום גאוה. וגזר המלך לחתוך ימינו, ונתן שוחד שיחתכו שמאלו, וחזר ויגזור על ימין[1]. וז"ש "כפועל בפיו נוקש רשע", ואומר "אל תבואני רגל גאוה[2]" [תהלים לו יב] וגו'.
[1] וזהו רמז הכתוב "יד ליד לא ינקה", עבור מה שהיה כורך ידיו בשיראי - לא ינקה.
[2] והמשך הכתוב: "ויד רשעים אל תנידני". הכוונה בזה, שלא יבוא אל המזבח רגל גאוה. "ויד רשעים" שכורכים ידם בשיראי, "אל תנידני". שע"י שיש בו רגל גאוה, כורך היד בשיראי.