קרבן מנחה (חאגיז)/נו

נו. היראה מן המות

יארע שיפלו אימות מות על האדם ממינים שונים, יש שהוא מוטל על ערס דוי, ומתיאש מן החיים, והוא דואג וחרד. ואינו כל כך, כמו שיראה לסטים מזויין בא כנגדו. ואימתו של זה, אינה כ"כ גדולה כההיא עובדא דמייתי במדרש [פרשת בשלח] אותו שראה הנחש הגדול במדבר ונמרט שערו, הרי אימות מות זו גדולה מזו, אע"פ שתכלית כולן למיתה הן עומדין.

אבל, ה' עשה שייראו מלפניו יראה גדולה, וכל מה שיוסיפו ליראה ממנו יתרומם, יש לו מקום. וכמ"ש ריב"ז "שאם ימיתני מיתתו מיתת עולם". וז"ש [תהלים צ'] "מי יודע עז אפך וכיראתך" - כפי אשר יציירו בדעתם היראה, כך יש העברה[1] ושחימה עזה לפקוד על בני אדם. וזה שכתוב "המשל ופחד עמו".

וראיה לזה, "למנות ימינו כן הודע" [תהלים שם], ר"ל הודיענו במנין הימים, [על דרך הודיעני ה' קצי], "הנה טפחות נתת ימי", "כי לא ידע האדם את עתו", אלא לרגעים תבחננו, נמצא כי אין רגע בלי פגע ומורא ורתת וזיע, ומי שהוא נביא לבב, שלבו נובע מקור הדעת, ורואה את הנולד, ובמה שהוא נתון, ימלא חסרונו בחכמת תורתו, ויעסוק בה לילה ויומם, ויפקיד רוחו ביד בוראו יתעלה, דאנן אגירי יומא אנן, ובעת אשר יחפוץ בנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו.

יתפלל למות בעת רצון

ויתחנן תמיד, תהיה פטירתו בעת רצון, כמ"ש הפייטן: "רצונך אשאלה רגע ואגוע". והמשורר אמר: "בחנני ודע שרעפי, וראה אם דרך עוצב בי, ונחני בדדך עולם". עוד אמר: "שמרה נפשי - כי חסיד אני", כשתראני חסיד - שמרה נפשי.

---

[1] לשון הפסוק "וכיראתך עברתך", כלומר כפי היראה כך יש עברה.