קרבן מנחה (חאגיז)/ל
ל. רבי היה דורש ובוכה ומתנחם [איכה]
ר' יוחנן הוה דרש שיתין אפין בבלע ה' ולא חמל ורבי הוה דריש עשרים וארבעה אפין ולא דר' יוחנן יתיר על רבי, אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן הבית היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם. [איכה פ"ב אות ד']
מאמר פ' "את כל נאות יעקב" רבי היה דורש ובוכה ומתנחם [מדרש רבה איכה פ"ב אות ד'].
י"ל, רבי שהיה סמוך לחרבן יותר מר' יוחנן, והיה טרוד, שהיה רואה בחרבן ורואה הנחמות ואומר "גם את זה כנגד זה" כמ"ש ר' עקיבא [סוף מס' כות] על זה אני משחק. אבל ר' יוחנן, לא היה יכול לכוין יפה והיה דורש על החרבן הרבה.
מי יתנך כאח לי [שיר השירים]
מי יחנך כאח לי יונק שדי אמי [שה"ש ח א] לעתיד לבא יבא הקב"ה לפייסה לכנסת ישראל והיא אומרת לפניו רבש"ע במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם, יוסף שהוא בשר ודם אע"פ שגמלוהו אחיו רעות לא נקם מהם אלא כיון שבאו אצלו כבש רחמיו עליהם שנאמר [בראשית מה א] ולא יכול יוסף להתאפק, אבל אתה לא כבשת רחמיך ממני והנחת אומנותך שכתוב בך אל רחום וחנון.
דבר אחר, אמרה לפניו, רבש"ע זכורה אני אחוה ורעות שהיה לי עמך ויודעת אני כמה נסים וגבורות שעשית לי אף אני עשיתי לך טובות קדשתי את שמך על אותם הנסים וגבורות ואמרתי שירה על כל נס ונס וקבלתי תורתך מה שלא קבלו עו"א וצפיתי שאכנס אני ואתה לגן עדן ותשמחני שם שנאמר [שה"ש ח ב] אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני, כיון שנכנסתי לביתך הבאת עלי צרים והשחקתם עלי שנאמר "ראוה צרים שחקו על משבתיה", במה אתנחם. א"ל הקב"ה, את אומרת כך, לא צערתי עמך
באותו צער, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבאו עליו אויבים והציתו אש בביתו והיה יושב ודומם אמר מה אעשה אעמוד וארוצה בביתי מפני שלא יאמרו מפני שאין בי כח, ברח ישב במקומו, והיה האור מגיע, נכנסו אוהביו אצלו, א"ל אדונינו המלך, מפני מה אתה יושב והאור בביתך. אף כך הקב"ה, בשעה שנכנסו אויבים והציתו את האור בבית המקדש והיה הקב"ה יושב ובוכה, אומר מה אעשה, נכנס אסף אצלו וא"ל רבש"ע האור דולק בביתך ואתה יושב, קום צא מביתך, שנא' [תהלים עד ג] הרימה פעמיך למשואות נצח כל הרע אויב בקדש, באותה שעה חוזרים ומתכנסים כל הנביאים, והולכים אצל ירושלים לנחמה, אמר להם הקב"ה, למי אתם צריכים לנחם תחלה לי או לירושלים, מי שמת לו בן למי מנחמין, לא לאב, מי שנשרף ביתו למי מנחמין לא לבעליו, לא כל שכן שאני צריך לתנחומין תחלה. אעפ"כ לכו ופייסוה, מתכנסין כלם והולכין אצלה, וכיון שהיא רואה אותם אומרת להם לכו לכם, איני צריך לתנחומין של בני. מיד הולכים לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אינה מקבלת פיוסין שלנו, אמר להם אין ראוי שילך אלא אני בעצמי ואפייסנה, מפני שעברתי על הדין, כתבתי בתורתי [דברים סו יט] לא תעבוד בבכור שורך וכו'. [ילקו"ש איכה תתרל"א]
שם: "מי יתנ כאח לי", עד "כתבתי בתורתי".
אומרים ישראל, שהיו רוצים להתייסר בארצנו, ולמה ללעג לעיני אויבינו. והכוונה לזכותינו, ואתם תלוקטו[1].
ובזה יבוא מאמר ילקוט [פסוק אני הגבר]: משל למטרונה שטרדה המלך חוץ לפלטין, לפיכך אמר, אם היית רוצה כל מאי דאת בעי אייתי עלן ואני מקבלת בסבר פנים יפות, אבל [פירוד] וגרושין כך יפה לי מצד הדין. וא"ת אע"פ שאין הדין כך השעה צ"ל, וכי כך נאה לי כי אני קבלתיך, ואי משום למרמיא אימתא אאינשי דביתיה לומר לבני היכלו לא נשא פנים, וכי כך הגון לי להתגרש.
כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע [תהלים פד]
וזה שאמר [תהלים פד] בחרתי הסתופף בב"ה, שרשו סוף, כמו מן חום מתחומם, ר"ל בחרתי שהיה סופי ביסורין בבית ה', מדור בין האויבים לחרפה וללעג וקלס.
והיינו דאמרו ז"ל בילקוט גבי "חטא חטאה ירושלים", וכי אומות העולם אינן חוטאין, אלא אע"פ שחוטאין אינן לוקין, אבל ישראל חטאו ולקו.
ובסוף המדרש "לנדה הייתה" – לטלטול. הכוונה, אומות אם חוטאין, אין ארצם שלמה, ואין פוגמין ולוקין אותה. אבל, ארץ ישראל קדושה ונפגמת, כדכתיב "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" [ויקרא יח], לפיכך לטלטול.
[1] עי' [ישעיה כז] והיה ביום ההוא יחבט ה' משבלת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל.