קרבן מנחה (חאגיז)/ח
ח. כיום שנעשה בו העגל [שבת יז]
ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. [שבת י"ז.]
פרק קמא דשבת [יז.] כיום שנעשה בו העגל[1], שהיה לו לאהרן להקריב את שבט לוי "מי לה' אלי", אלא ענותנותו וכו'.
וטעם, דב"ש בקש לגזור חומרות לעשות גדר לתורה. וב"ה סברי אין להטריח, דאין הצבור יכולין לעמוד ברוב הגזירות.
[1] רבינו בא לבאר מה שייך כאן כיום שנעשה בו העגל, וביאר, דסיבת העגל מחמת ענותנותו של אהרן, שלא עמד והכריז מי לה' אלי כפי שעשה משה, אלא הלך עמהם בדרכי נועם, והשתדל לבטלם מן החטא ע"י שיחכו למחר. וכן הוא כאן שהיה הלל ענותן וכפוף ויושב לפני שמאי. ועוד ששמאי רצה לגזור גזירות על הציבור כדי שלא יבואו למכשול, והלל לא רצה לגזור עליהם, וכדרכו של אהרן שלא התנהג בקפידא לומר מי לה' אלי.
וכך היה דרכו של הלל תמיד כדרכו של אהרן. ועי' אבות [פ"א משנה י"ב] הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
ובענין זה נעתיק מש"כ בספר זרע יצחק בפירוש המשנה אבות פ"ה מי"ג בהא דתנן "כל מחלוקת שהירא לשם שמים סופה להתקיים וכו' ואיזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים מחלוקת שמאי והלל", וז"ל שם: ואיתא בכתבים, הטעם דב"ש מחמיר וב"ה מקילים, לפי שהילל הוא כנגד מיכאל שהוא חסד שר המים, וב"ש הוא כנגד גבריאל שהוא דין שר של אש, ולכן ב"ש היו קפדנים וב"ה ענוים גדולים, ולזה ב"ש מחמירים וב"ה מקילים, ולפי שהחסדים גוברים על הדינים, לכן הלכה כב"ה.
וז"ש "כל מחלוקת שהיא לשם שמים" הוא שהמים גוברים על האש, הוא מחלוקת שמאי והלל דהלכה כב"ה, וזה מוכח מתיבת שמים. "וכל מחלוקת שאינו לשם שמים הוא מחלוקת קרח ועדתו", דאיתא בזהר שקרח הוא מצד הדין שהיה לוי, ואהרן שהוא כהן הוא חסד, ולכן ציוה הקב"ה שהלוים ישרתו את הכהנים דהרחמים גוברים על הדינים. וקרח שאמר "מדוע תתנשאו" היה דעתו שיהיה היפך דהדין יגבור על החסד, וזה הוא שלא לשם שמים, דמהשם שמים מוכח היפך דהמים גוברים על האש וק"ל.
ולכן נ"ל שנקרא שמו שמאי, שם תיבת אש במילואו ותיבת מים חסר מ"ם ששמאי הוא מסטרא דדינא הגוברים על החסדים ולכן אש במילואו ומים חסר מ"ם היפך שמי"ם. וכן הלל שמו גורם להיפך, דהלל במספר קטן עולה י"ב, וכן מי"ם במספר קטן י"ב [דהיינו מ"ם פתוחה ד'. ויו"ד א', הרי ה'. ומ"ם סתומה הוו במספר קטן ז', הרי י"ב] וק"ל.
ובזה נ"ל כוונת הגמרא דביצה "שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. כיצד, היה מוצא בהמה נאה אמר זו לשבת. למחר מצא[ה] אחרת נאה הימנה היה אוכל את הראשונה כו'. אבל הלל, מדה אחרת היה בו, שהיה כונתו לשם שמים ואמר ברוך ה' יום יום".
ולכאורה תמוה, אטו ב"ש לא היה דעתו לשם שמים, ותו מאי לשון אבל הלל מדה כו'.
ונ"ל, דאיתא בגמרא קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, והטעם, שמדת הדין מקטרג על האדם, והקב"ה יתברך שמו מכלכל חיים בחסד, דגובר על הדין. ולפי"ז, שמאי דהיה רובו דין, לא רצה לסמוך דיגבור החסדים, לכן מיום אחד הכין לשבת. אבל הלל מד"ה אחרת היה בו אחרת דייקא, דהיה מדת החסד והיה בטוח שיגבור החסד, והיה כוונתו לשם שמי"ם דייקא שהחסד גובר וק"ל והוא נכון.
[וכדברים הללו כתב גם בספר כסף נבחר [מרגליות, פרשת קרח] וראה מש"כ שם עוד בזה.]