לדלג לתוכן

קל"ח פתחי חכמה (עד - פט)

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



פתח עד

<פרצוף עתיק [עד -עז]>:

<עתיק - התפשטות מלכות א"ק להנהיג האצילות>:

עתיק הוא הפרצוף הראשון הנחשב לאצילות, והוא מלכות של א"ק, מתפשטת בתיקונים הצריכים לזה, ומתלבשת באצילות, לקשרו בא"ק, ולקיימו ולהנהיגו. עד עכשיו דברנו בפרצופים בכלל, עתה נתחיל לפרש הפרצופים מי הם בפרט:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עתיק וכו', והוא היות עתיק פרצוף הראשון. ח"ב, והוא מלכות, וכו,, הוא לפרש מהו ענינו:

חלק א:

א. עתיק הוא פרצוף הראשון:

ב. הנחשב לאצילות, פירוש - הוא מספירות א"ק, כדלקמן, אבל נחשב לאצילות:

חלק ב:

א. והוא מלכות של א"ק, זה הדבר כבר פירשנו, כל ספירה שיש לה שליטה בפני עצמה נקראת פרצוף בפני עצמו. ולפי שמלכותו של א"ק ניתן לה פעולה בפני עצמה - להנהיג האצילות, הרי נקראת פרצוף:

ב. מתפשטת בתיקונים הצריכים לזה, כי אנו אומרים שעתיק נעשה ממ"ה וב"ן, ובמקום אחר נראה שהוא מלכות דא"ק. אך הענין הוא, שלהיותה מנהגת האצילות, הוצרך שתקח אלה הבחינות, והם תיקונים שלה, שבכח זה תנהג אותו:

ג. ומתלבשת באצילות, היינו בא"א דאצילות, שהוא כלל העולם:

ד. לקשרו בא"ק, זה פשוט, כי מקשר ההנהגה הוא זה - שהענף יהיה מקושר בשורש, ועומד לקבל קיום והנהגה. וזהו:

ה. לקיימו, שקיום הענף תלוי בשורש:

ו. ולהנהיגו, שהעליון מנהיג את התחתון, והוא מסובב ממנו:


פתח עה

<ענין דו"ן דעתיק ומצבם>:

פרצוף עתיק בנוי ממ"ה וב"ן. והם דו"ן שלו, עומדים בחיבור אחד ממש כגוף אחד, עד שאי אפשר לציין להם מקום, לומר זה ימין וזה שמאל, אלא מתחברים בחיבור אחד ממש, שנעשה מביניהם גוף אחד:

אחר שביארנו עתיק בכלל, עתה נפרש ענינו, ובתחלה בנינו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, פרצוף עתיק וכו', והוא ענין דו"ן של עתיק. ח"ב, עומדים וכו', והוא סדר מצבם:

חלק א:

א. פרצוף עתיק, לפי שאמרנו שלהעשות מלכות דא"ק - פרצוף, הוצרכה להתפשט באיזה תיקונים פרטיים. הנה התיקונים הפרטיים האלה הם הבחינות מ"ה וב"ן שנתחברו בו -:

ב. בנוי ממ"ה וב"ן:

ג. והם דו"ן שלו, וכבר תראה שתמיד הזכרים הם ממ"ה, והנקבות הם מב"ן. אלא שבמקום שהדו"ן נפרדים זה מזה, נותנים כללותם זה בזה, ומצד זה נבחין מ"ה וב"ן בשניהם. אך כשעומדים שניהם ביחד - אין צורך בזה, אדרבא מתחלקים בפרצוף עצמו, מ"ה - זכר, וב"ן - נקבה:

חלק ב:

א. עומדים בחיבור אחד ממש, היינו שהשלמות גובר בו, עד שדו"ן עומדים בלי שום הפסק ביניהם:

ב. כגוף אחד, שאינם נחשבים אלא כשני דברים מורכבים בגוף אחד:

ג. עד שאי אפשר לציין להם מקום, לומר זה ימין וזה שמאל, זה היתרון שיש לעתיק מא"א שנאמר לקמן, שגם הוא מצד אחד שאינו יתרון כלל. אך הענין הוא - כי בא"א יש מקום לכל אחד בפני עצמו, דהיינו זה לימין, וזה לשמאל, אך בעתיק - וכל צד יש שניהם:

ד. ומתחברים כחיבור אחד ממש, שנעשה מביניהם גוף אחד, לפי שהיה נראה דו"ן בגוף אחד, אלא שזה לימין וזה לשמאל, ובעתיק - זה פנים וזה אחור. והיה נראה לכאורה שגם זה נקרא ציור מקום, מה שאומרים זה פנים וזה אחור. אך האמת הוא, שאינן פנים ואחור, כדלקמן, אלא שהם ממש כמו שני פשוטים שבהתרכבם נעשה גוף אחד משניהם. ובכל מקום יש הרכבות שניהם, שאין ברירה לחלק אותם, אלא שבדרך כלל אומרים זה - בכל מקום שהוא, נחשב לאחור - בכל מקום שהוא:


פתח עו

<בעתיק אין אחוריים ב"ן שבו נחשב לבחי' אחוריים>:

גם מציאות האחוריים, שהם מה שהאורות מתחשכים ואינם מאירים שם, אינו נראה בעתיק, כי כולו מראה פנים לכל צד. ובחינת האחוריים נבלע בבחינת הפנים, שהם השולטים שם, רק שיש פנים מצד מ"ה, ופנים מצד ב"ן, ואותם של ב"ן נחשבים כמו אחור לשל מ"ה. עכשיו צריך לפרש עוד פרט אחד שצריך להבין בענין דו"ן דעתיק, אחר שביארנו ענינו בכלל:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, גם מציאות האחוריים וכו', והוא שאין אחור ממש לעתיק. ח"ב, רק שיש פנים וכו', והוא שאף על פי כן יש בחינת אחור:

חלק א:

א. גם מציאות האחוריים, שהם מה שהאורות מתחשכים, גם זה מבואר בסוד דמות אדם, שיש הפנים שהם פונים לאחרים, ויש האחור שאין פונים בו. כך יש באורות מה שהם מכוונים ומשימים מגמתם למי שמכוונים אליו. ויש בחינות האחרות שהם פחותים מן הפנים, שאין שם ההארה ההיא, אלא כמו המשך אחד שלגבי ההארות העיקרים. שמי שמביט בפנים - מוצא שם הארה עצומה הפונה בכח למביט בה. והמביט באחוריים - אינו אלא כעומד אחורי כתיפות האדם:

ב. ואינם מאירים שם, אין זה חשך מצד פגם, אלא מצד הטבע הוא כך, שיש שתי מדרגות בהבטת האור, הבטה במקום העיקרי, או הבטה במקום שאין כל כך עיקרי, שאין שם תכלית הארה, לפי שאין שם היכר הפנים הפונים למביט בהם:

ג. אינו נראה בעתיק, זה מורה שאין שם דין כלל, כי אחוריים רוצה לומר - סילוק, שאין האורות פונים למטה. אבל עתיק - שורש ההנהגה השלמה, כדלקמן, כולו רחמים גמורים, מראה פנים במתיקות לכל צד, וזהו:

ד. כי כולו מראה פנים לכל צד:

ה. ובחינת האחוריים נבלע בבחינת הפנים, שהם השולטים שם, כי הנה יקשה לכאורה, שהרי כיון שאנו אומרים שפני מ"ה לפניו, ופני ב"ן לאחוריו, הרי זה כמו אחור באחור בזו"ן, ושם אדרבא זהו חסרון, ואי אפשר להזדווג אלא אם כן יבואו פנים בפנים, וכאן אנו משימים זה ליתרון. אלא הענין הוא, כי אין זה כמו זו"ן, ששם יש אחוריים, אלא שלהצילם מן הקליפות נסתרים לפנים. אבל בעתיק מציאות האחוריים אין יש, שאינם מתגלים כלל ברוב שליטת הפנים. ובזה מתישבים שני דברים, שאינם כמו זו"ן אב"א, כי אין כאן אחוריים, ושיכולים להזדווג, כי נקרא פב"פ, כיון שכבר לכל צד אינו כי אם פנים, כי בחינת האחוריים אינם נמצאים כלל, אלא נבלעים בתוך אורות הפנים:

חלק ב:

א. רק שיש פנים מצד מ"ה, ופנים מצד ב"ן, וזה פשוט, כיון שהם שני אורות - יש שני מיני פנים:

ב. ואותם של ב"ן נחשבים כמו אחור לשל מ"ה. להיותם מאירים פחות מפני מ"ה, ולהיות נוטים מעט, מצד שורש הדין. אך עם כל זה אינם אחור ממש, כי הרי מביטים גם הם, ומאירים למסתכלים בה:


פתח עז

<ביאור זיווג דו"ן דעתיק>:

חיבור דו"ן אלה הוא ממש כמו שני כחות שמתחברים ביחד בתוך גוף אחד:

הוא פירוש הזווגים של עתיק ונוקביה, כיון שהם כגוף אחד ממש:

א. חיבור דו"ן אלה, והיינו כי כבר אמרנו שיש זיווג בכל מקום שיש דו"ן, וצריך להבין איך נתפרש באלה, שהם בחיבור אחד:

ב. הוא ממש כמו ב' כחות שמתחברים ביחד בגוף אחד, דהיינו שהם מתדבקים זה בזה להשלים ענין הגוף ההוא:


פתח עח

<שורש ההנהגה הנעלמת [עח -פד]>:

<דרך רשימת המעשים למעלה ותועלתו בגילוי השלמות>:

כל המעשים - נשאר תולדתם קיימת, אף על פי שהמעשה חלף כבר, והיינו קלקול שנתקן - אין רושם הקלקול אבד, אלא נרשם כך, קלקול שהיה לו תיקון. וכן להיפך ח"ו. והיינו כי אין שכחה לפני כסא כבודו. ובסוף כל הסיבוב יהיה התיקון השלם על פי כל מה שנעשה, אם טוב ואם רע ח"ו. עכשיו צריך לפרש פעולת עתיק מה היא בהנהגה, וסדריו לפי זה, אחר שכבר נתבאר ענינו. ובתחלה צריך לבאר הקדמות בענין ההנהגה, שלצרכם יש עתיק בכל סדריו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל המעשים, והיינו הקדמה בענין התרשם המעשים למעלה. ח"ב, ובסוף כל הסיבוב, והוא תועלת התרשם המעשים כך:

חלק א:

א. כל המעשים הנעשים - נשאר תולדתם קיימת, אף על פי שהמעשה חלף כבר, כל מה שנעשה - מוסיף או קלקול או תיקון בהנהגה. והמעשה הבא אחריו נידון על פי מה שקדם לו, שאינו דומה קלקול הבא אחר תיקון, או תיקון אחר קלקול, או קלקול אחר קלקול שנתקן, או תיקון אחר תיקון שנתקלקל, וכן על דרך זה עד אין תכלית:

ב. והיינו קלקול שנתקן - אין רושם הקלקול אבד, כל מה שנעשה למטה נרשם למעלה, כדי שהדין הנעשה אחר כך, יעשה על פי מה שהיה כבר:

ג. אלא נרשם כך, קלקול שהיה לו תיקון. וכן להיפך ח"ו. [אלא נרשם כך,] פירוש - בפרטיותו המיוחד לו שהוא מתחלף משאר הענינים, דהיינו אחר כמה תיקונים אחרים וכמה קלקולים הוא בא, וכן כל שאר פרטי דברים שיש להבחין בו:

ד. והיינו כי אין שכחה לפני כסא כבודו, כי לא היה צריך לומר שאין שכחה לפני הקב"ה, שהוא מקרה רק לגוף, אלא רצה לומר שההנהגה עשויה בדרך זה, שכשדנים ההזה - מחשבים ומביטים כל העבר:

חלק ב:

א. ובסוף כל הסיבוב, זה התועלת של זה הענין, והוא - שכל הענינים האלה הנה הם סיבוב הגלגל, שסובב והולך עד הסוף, להראות אחר כך השלמות מכח כל החסרונות שעברו. ואם כן, צריך שיתגלה הכל כאחד, כדי שהשלמות יתקן הכל, ויוודע האמת הזה כראוי:

ב. יהיה התיקון השלם, זה פשוט, לפי שאמרתי שהשלמות יתקן תיקון שלם מכל החסרונות שעברו:

ג. על פי כל מה שנעשה, שהוא בזמן סיבוב הגלגל, שעל כן סיבב, כדי שיגיע אל המנוחה הזאת האחרונה:

ד. אם טוב, ואם רע ח"ו, כי בהבחנות פרטיות הדברים, מובנים כל עניני הנהגת ההעלם, דהיינו הרשימו בכל עניניו, בכל הקריבות לתיקון, שהיה מתקרב בכל מה שהיה חוזר לאחור. וכל מה שהיה הקו שבפנים מקיים העולם בזמן הנהגת ההעלם, שלא להניח לבוא לידי חרבן, ומה שהיה מסבבו, עד שיהיה הסוף מגיע אל המנוחה כנ"ל, וכדלקמן:


פתח עט

<גילוי השלמות מכח כל העבר - ביום הדין הגדול>:

יום הדין הגדול - בו יהיו נסדרים כל מעשה העולם לפי סדריהם כמו שנעשו, מראשית העולם ועד סופו. ועל פי כל זה, יהיה השלמות בהוודע יחודו יתברך שמו. ולפי השלמות הזה שיהיה אז, יהיה נקבע הנצחיות לנצח נצחים, ולעולמי עולמים, עד אין קץ ותכלית:

אחר שביארנו רושם זה ותועלתו, שהוא לגלות השלמות מכח כל מה שהיה, צריך לבאר איך יהיה זה, ואימתי יהיה:

חלקי המאמר הזה ב':

חלק א:

א. יום הדין הגדול, פירוש - זה הוא היום שעתיד הקב"ה לדון את כל מעשיו. הנה הכוונה בו הוא לסדר כל משפטו מראשית ההנהגה עד הסוף, להוכיח על פני האדם יושר משפטיו. וזהו:

ב. בו יהיו נסדרים כל מעשה העולם:

ג. לפי סדריהם כמו שנעשו, והיינו כדי להבחין מציאות הדברים כראוי לפי מה שהם, שלא די שהם נדונים על פי מה שהם, אלא על פי כל מה שקדם להם גם כן:

ד. מראשית העולם ועד סופו, שעל כן נעשה בסוף כל המעשים, כדי לכלול בו הכל:

חלק ב:

א. ועל פי כל זה, יהיה השלמות, היינו תיקון כל החסרונות, וכמ"ש לעיל:

ב. בהוודע יחודו יתברך שמו, היינו כמ"ש לעיל, שגילוי היחוד הוא זה - מראה שליטתו, שהוא לבדו:

ג. ולפי השלמות הזה שיהיה אז, יהיה נקבע הנצחיות לנצח נצחים, ולעולמי עולמים, עד אין קץ ותכלית, עוד יש תועלת בדין הגדול, והוא נמשך ממה שביארנו, והוא שבהגלות היחוד - יהיה נקבע השכר הנצחי לכל מי שעבד, לפי עבודתו, בתענוג השלמות העליון:


פתח פ

<מ"ה וב"ן וחיבוריהם הוא שורש כל המעשים>:

כל מיני הקלקולים שהיו יכולים להמצא, היו מושרשים בב"ן. וכל מיני תיקונים לכל הקלקולים האלה מושרשים בחיבורים שנתחבר מ"ה עם ב"ן. ונמצא שכל מה שהיה ושיהיה - הכל כבר הושרש כאן, והוא בסוד הידיעה. ובסוף הכל, הרי נודע שבכל זה נשלם כל השלמות בסוד היחוד:

אחר שביארנו עניני הדין הגדול בסוד הקלקולים והתיקונים, עכשיו צריך לפרש עוד השורש הכללי של ענין זה, שבו נכללים כל המעשים האלה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל מיני וכו' והוא הקדמה בענין שורש הקלקולים ותיקוניהם. ח"ב, ונמצא וכו', והוא מה שיוצא מן ההקדמה הזאת:

חלק א:

א. כל מיני קלקולים שהיו יכולים להמצא, שכל שנעשה בספירות, אינם אלא דרכים מוכנים, אם לטוב או להיפך ח"ו, לימצא על ידו מקום לעבודת בני האדם, לעשות טוב או רע:

ב. היו מושרשים בב"ן:

ג. וכל מיני תיקונים לקלקולים האלה מושרשים בחיבורים שנתחבר מ"ה עם ב"ן, כי דרכי החיבורים שנתחבר מ"ה עם ב"ן הם דוקא הדרכים מה שצריך לתקן הקלקולים האלה:

חלק ב:

א. ונמצא שכל מה שהיה ושיהיה - הכל כבר הושרש כאן, כי כאן הוכן כל מה שיכול להיות בכל הזמנים לפי המעשים של בני האדם:

ב. והוא בסוד הידיעה, כי הרי צפה לכל מה שהיה עתיד להיות, ועל פי כל זה הכין בכאן התיקונים שיספיקו לכל מה שיהיה:

ג. ובסוף הכל, הרי נודע שבכל זה נשלם כל השלמות - כשנודעו החסרונות כמה הם, ועד היכן נתפשטו, אז יוודע למפרע מה היה הצורך של כל הדרכים המוכנים בכאן. ומתחלה אי אפשר לדעת, אלא הידיעה העליונה שידע הכל:

ד. כל השלמות בסוד היחוד, כל מה ששייך לענין תיקון החסרונות. וזה פשוט, כי לפי מה שהם החסרונות - הוא מה שצריך להשלים ולתקן בסוד גילוי היחוד העליון:


פתח פא

<סדר חיבורי מ"ה וב"ן - שורש הנעלם של הנהגת אצילות הגלויה>:

ענין החיבורים האלה שנתחבר מ"ה עם ב"ן הוא שורש כל ההנהגה באמת. וזה אי אפשר להתגלות, כי אדרבא, כל ההנהגה תלויה בהעלם השורש הזה, שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם. והקב"ה מקיים עצתו, שההעלם עצמו גרם התיקון. לפיכך יש הסדר שהקב"ה מראה ענינו, והוא סדר האצילות ופרצופיו. ויש השורש הנעלם, שהוא איך שנתחבר מ"ה עם ב"ן, וזה אינו נודע:

אחר שביארנו ענין חיבורי מ"ה וב"ן, נבאר עתה סדר החיבורים האלה - מה ענינם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין החיבורים, והוא הקדמה בענין חיבור של מ"ה וב"ן. ח"ב, לפיכד יש הסדר וכו', והוא מה שנמשד מהקדמה זאת:

חלק א:

א. ענין החיבורים האלה שנתחבר מ"ה עם ב"ן, כי אלמלא לא נתחברו מ"ה וב"ן אלא חיבור ישר, שר"ל כל ספירה בספירה שכנגדה, כתר בכתר, חכמה בחכמה, והיינו כל האורות פנימים ומקיפים, וכל הכלים - פנימי וחיצון בשניהם, אז לא היינו צריכים להבין בזה הענין, אלא שכל מדרגה צריכה להיות כלולה ממ"ה וב"ן. אך אין הענין כן, אלא פרצופי אצילות הם כולם מחוברים ממ"ה וב"ן, אבל הספירות של מ"ה וב"ן שלהם אינם מקבילים זה לזה, אלא יש סדר אחד פרטי, כמו שנראה בסדר הבירור, כמו שנתחברו זה בזה בכל הפרצופים. וכיון שיש סדר פרטי, זה מראה שיש להם ענין פרטי בפני עצמו, מלבד מה שהיינו חושבים לפי החיבור הישר. נבין עתה פרצופי אצילות וסדריהם והנהגתם - זה אילן אחד של הנהגה שלמה, מה שצריך לנבראים. אך קודם לכל האצילות יש חיבור זה של מ"ה וב"ן, שלפי החיבורים שלהם נעשו הפרצופים. אם כן צריך שיהיה זה שורש ההנהגה המסדר חיבורים אלה, ואחר כך תצא הנהגה עצמה, שהיא בפרצופים. וזהו:

ב. הוא שורש כל ההנהגה, אך האמת הוא, שזה הסדר לא נודע לנו, וסדר הפרצופים היוצא מזה - נודע לנו. דוק מינה, שסדר האצילות הוא הסדר שרצה הרצון העליון לגלות לנו, אך זה הסדר מושרש בשרשו בעומק גדול, שאינו רוצה לגלות לנו:

ג. באמת, אף על פי שאינו נראה כך, האמת הוא כך, כי אין אנחנו רואים ההנהגה אלא מפרצופי האצילות, אלא שידענו ששרשו בכאן כנ"ל:

ד. וזה אי אפשר להתגלות, כי גם זה צריך לפי ההנהגה - הטעם שיהיה זה מגולה, וזה לא יהיה מגולה:

ה. כי אדרבא, כל ההנהגה תלויה בהעלם השורש הזה, זה השורש הוא מקום הידיעה, שבו נגלים כל הענינים שהיו אחר כך, שהם הם קלקולי ב"ן, וכל התיקונים לכל זה, הם הם תיקוני מ"ה. כל העבודה של בני אדם תלויה במה שהידיעה העליונה נעלם מהם. אם היו יודעים - לא היתה העבודה על פי הבחירה, ולא היה להם שכר ועונש. וכיון שכוונת ההנהגה היא לתת מקום לעבודה ולשכר ועונש, צריך שזה השורש יהיה נעלם. וזהו:

ו. שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם, כי בהתעלם הידיעה, אם יעשו דבר ויתקיים, הרי לא נודע להם שכך כבר היה ידוע שיעשו. מפני זה נחשב להם מעשיהם. ואם השתדלו לעשות ולא יכלו, עדיין ניתן להם שכר טוב בעולם. ואילו ידעו שלא היה עתיד לעלות בידם - לא היו עושים. כך כל כיוצא בזה:

ז. והקב"ה מקיים עצתו, פירוש - כבר סוף סוף האמת הוא, שמה שידעה הידיעה הוא שנהיה, אלא שההעלם עצמו גרם התיקון, וזהו:

ח. שההעלם עצמו גרם התיקון, והוא על פי הסיבוב של החזרת הרע לטוב, וכמ "ש:

חלק ב:

א. לפיכך יש הסדר שהקב"ה מראה ענינו, כי מן השורש הראשון של ההנהגה שאמרנו - נעשים פרצופים שהם סדר אחד נראה. אך ידוע תמיד שלכל ענין שאנו רואים בזה המגולה - יש שורש וסיבה בשורש העבודה - שלא ידענוהו:

ב. והוא סדר האצילות בפרצופיו:

ג. ויש השורש הנעלם, שהוא איך שנתחבר מ"ה עם ב"ן:

ד. וזה אינו נודע:


פתח פב

<ענין צדיק ורע לו מושרש בשורש הנעלם של חיבורי מ"ה וב"ן>:

התיקון המגיע לכל נשמה בפני עצמה נולד מסדרי החיבור הזה, ומשם נמשך ענין צדיק וטוב לו צדיק ורע לו. ומצד מה שמושרשות הנשמות בפרצופים של אצילות - אין נראה זה הדבר הולך בטעם נכון, ובאמת הסוד מושרש בזה החיבור הנעלם:

אחר שביארנו שיש השורש הזה הנעלם, נבאר אם יש המשך ממנו בהנהגה:

א. התיקון המגיע לכל נשמה בפני עצמה, וזה פשוט, שלא בראה המחשבה העליונה נשמות יותר מכדי העבודה, שהרי שיערה הכל, דמות האדם - העבודה והמצוות, ודמות האדם - הנשמות. ונמצא שיש לכל נשמה תיקון שרשי, הולך לתקן כל עניני המציאות. כפי מה שמגיע לו:

ב. נולד מסדרי החיבור הזה, שהנשמות מושרשות במדרגות האלה, ומשם מקבלות ענינם לפי השורש שהם מושרשות בו. ואמנם היות הנשמות הם המושרשות בכאן - הוא לפי שההנהגה כולה תחילתה ועיקרה בנשמות, ומהם נמשך לכל הבריות והעולמות:

ג. ומשם נמשך ענין צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, שם יש טעם מיושב על זה הענין, למה לצדיק אחד טוב לו, ולצדיק אחר רע לו. והוא ענין מזל שעה גורם, כי הוא לפי השורש הפרטי, אך לא באצילות, כדלקמן:

ד. ומצד מה שמושרשות הנשמות כפרצופים של אצילות, כי כמו ששתי הנהגות יש - הנעלמת והגלויה, כך הנשמות מושרשות בשניהם, בתחלה בנעלמת, ואחר כך באות ומשתרשות בגלויה, דהיינו באצילות:

ה. אין נראה זה הדבר הולך בטעם נכון, שהרי לכך היה קשה למשה. וגם הקב"ה השיבו, "וחנותי את אשר אחון". שלפי שורש הנשמה באצילות, לא היה ראוי להגיע להם מה שהיה מגיע:

ו. ובאמת הסוד מושרש בזה החיבור הנעלם:


פתח פג

<חיבורי מ"ה וב"ן אינם ניכרים בהנהגת הפרצופים>:

הפרצופים של אצילות נעשו מן הבירורים שנעשו, אך עכשיו אין ניכר עוד ממה הם עשויים, כי כבר נתחברו הבירורים ונעשו שוים, אותם העושים מאיזה בירורים, כמו אותם העשויים מבירורים אחרים:

א. הפרצופים של אצילות נעשו מן הבירורים שנעשו, אם היינו מבינים בין פרצוף לפרצוף - שינוי מצד החלקים שנתבררו לבנינם, אז אף על פי שההנהגה של מ"ה וב"ן נעלמת, היו מכירים אותה מצד זה. אך אין הענין כן, כי מה שהיה היה, ואצילות הוא סדר אחד שכל מי שנתקן בסוד פרצוף - יבוא וינהיג. ובבחינת סדר זה אין מבחין כלום, אלא מי הוא חסד, ומי הוא דין, וכיוצא בזה. אך לא מאיזה בירורים נעשו כך, אם היה נעשה מפחות בירורים, או מיותר, או מאחרים, כבר אין הכוונה אלא מה שמנהג הפרצוף ההוא, אחר שנקבע באצילות במקומו. וזהו:

ב. אך עכשיו אין ניכר עוד ממה הם עשויים, והוא פשוט כמ"ש, דרך משל, עתיק נעשה מה' ראשונות דכתר דב"ן, ומג' ראשונות דחכמה, ומד' ראשונות דבינה, ומז' כתרים דז"ת, ואלו הדברים אינם ניכרים. וזה דרך משל בבני האדם העומדים על פקודות המלך, וכי מבחינים בהם טבעם לפי מזגם? רק אין מבחינים אלא פקודתם, מה שניתן להם בענין ההוא:

ג. כי כבר נתחברו' הבירורים, שאז טבעם נכסה ואינו נראה:

ד. ונעשו שוים, אותם העשויים מאיזה בירורים, כמו אותם העשויים מבירורים אחרים, כשנתחברו נעשה ככל טבע הצריך להנהגת אצילות. ומה שהיו בו חלקים יותר - הוצרכה פעולה יותר להגיע לזה, אך כשהגיע הגיע. וכך הגיע מי שיש לו מעט בירורים במיעוט מלאכתו, כמו הרבה ברוב מלאכתו. ואין ניכר עוד מה שהוצרך מתחלה, אלא עתה שוים הם:


פתח פד

<התוצאה של חיבורי מ"ה וב"ן בעצם בנין הפרצופים>:

ענין חיברר מ"ה עם ב"ן לפי הבירורים שנעשו - ודאי שאינו דבר לבטלה. אלא אדרבא, נותן בפרצופים איכויות גדולות, אלא שהם נעלמים בהם. ואין נראה אלא מה שנעשה אחר הבירור. והסדר שניתן בהם לפעול - לפי הצורה שקבלו כבר כולם בהשואה אחת:

אחר שאמרנו שאין ניכר בפרצופים חיבור מ"ה וב"ן, נבאר עכשיו שאף על פי כן אינה לבטלה, אלא יש לו ענין בהנהגה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין חיבור וכו', והוא שאין חיבור זה לבטלה. ח"ב, אלא שהם נעלמים, והוא לפרש איך אעפ"כ הם נעלמים:

חלק א:

א. ענין חיבור מ"ה עם ב"ן לפי הבירורים שנעשו:

ב. ודאי שאינו דבר לבטלה, פירוש - בפרצופים עצמם, כי לא די שיהיה שורש להנהגה למעלה, אבל אי אפשר בלאו הכי, שלא יעשה רושם בפרצופים סיכום פג, כל הפרצופים שוים להיותם הנהגת האצילות. אך כדי להגיע לכך היה צריך בכל אחד דרך בפני עצמו - פרצוף שצריך פעולה רבה להגיע להנהגת האצילות, מורכב מחלקים רבים של מ"ה וב"ן, והצריך פחות - מורכב מפחות חלקים. הרכבות אלו הן הדרכים להגיע להנהגת האצילות. טבע הפרצופים לפי חיבורי מ"ה וב"ן אינו ניכר, אלא התפקיד שכל אחד נוטל בהנהגת האצילות. עצמם. וזה כי אם היה רק שורש אחד נעלם להנהגה, היה צריך להיות מדרגה אחת בפני עצמה, שממנה תצא מדרגה אחרת, שהיא האצילות. אך כיון שהפרצופים עצמם נבנים מזה, אם כן צריך שיהיה זה בפרצופים עצמם:

ג. אלא אדרבא, נותן בפרצופים איכויות גדולות, ודאי בפרצופים עצמם יש ענין זה, אלא שאינו נראה כדלקמן:

חלק ב:

א. אלא שהם נעלמים בהם, פעולת הפרצופים עצמם יש בה שתי בחינות, בחינת מ"ה וב"ן, ובחינת הפרצוף מה שהם באצילות, השניה מתגלית, והראשונה נעלמת:

ב. ואין נראה אלא מה שנעשה אחר הבירור, זהו העיקרי באצילות לפי עצמו. וזהו:

ג. והסדר שניתן בהם לפעול, זה מה שנסדרו אחר בירורם. אך אחר בירורם הם כולם שוים. אם כן, סדר זה לא לפי שינויהם הולך, אלא לפי מה שהם שוים, והוא שאין נראה בו אלא מה שהולך לפי ענינו לבד, והשאר נעלם בו. וזה:

ד. לפי הצורה שקבלו כבר כולם בהשואה אחת, שלא נסדר זה בזמן הבירור לפי הבירור, אלא הוא סדר שלאחר הבירור, לפי מה שכבר נעשה, לכך הוא בהשואה אחת:


פתח פה

<ענין רדל"א וספיקותיה [פה -פט]>:

<ההנהגה הנעלמת הוקבעה ברדל"א>:

מקום ההנהגה לפי ענין התחברות של מ"ה עם ב"ן הוא ברישא דלא אתידע. ולפי מה שמתנהג בה - נולד הנהגה גדולה בפרצופים. אך בין היא ובין תולדותיה אינם מושגים ונודעים כלל. כי אם לפעמים נראות איזה תנועות בפרצופים, שאין שרשם נודע, ובאמת הם תלויות מכאן:

אחר שביארנו ענין ההנהגה הזאת של מ"ה וב"ן, עכשיו נבאר המקום שבו היא קבועה. סיכום פד, נוסף לשורש הנעלם של האצילות שהוא ענין סידור חיבורי מ"ה וב"ן - עצם בנין הפרצופים בנוים מחיבורים אלה, ובהכרח שיש לדבר זה תוצאה בעצם הפרצוף והנהגתו, שמוסיף איכויות שונות, אלא שהן נעלמות. נמצא שיש לפעולות הפרצופים ב' בחי', בחי' מ"ה וב"ן שהוא נעלם, ובחי' פעולות האצילות הגלויות:

אחר שבארנו ענין ההנהגה - מפתח ע"ח והלאה, הקדים הקדמות בענין ההנהגה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, מקום וכו', והוא מקום הנהגה זאת. ח"ב, אך בין היא וכו', והוא שמקום זה נעלם:

חלק א:

א. מקרם ההנהגה, והיינו כי לכל ענין יש מדרגה בפני עצמה שנעשה הענין ההוא, או שתהיה ספירה אחת מן הכללות, או פרט אחד מאחת מהן. וצריך שיהיה מקום שבו נקבע הענין ההוא, וענפיו ותולדותיו יהיו מתפשטים בכל מקום שיתפשטו. וזה דבר ברור, כי הלא כל אור הוא חוק אחד מן המדה העליונה שמאיר במאור ההוא, שכבר נקבע כך, שכל חוק - תראה אור אחד. אמור מעתה - כל חוק הוא אור אחד, כל ענין ההנהגה הוא חוק אחד, אם כן כל ענין ההנהגה הוא אור אחד:

ב. לפי ענין ההתחברות של מ"ה עם ב"ן:

ג. הוא ברישא דלא אתידע, היינו כי הפרצופים הם באצילות, אבל עתיק הוא למעלה מכולם, וראש לכולם, והוא המקום הראשון שנעשה חיבור של מ"ה וב"ן. כי צריך בודאי שיהיה נידון מיד ענין זה של התחברות. כי קודם שיתחיל, צריך שיקבע הדרך איך שיתחבר. ואחר שיהיה נקבע כך, אחר כך יהיה בכל המקומות שלמטה ממנו:

ד. ולפי מה שמתנהג בה - נולד הנהגה גדולה בפרצופים, פשוט כמ"ש במאמר שקודם זה:

חלק ב:

א. אך בין היא ובין תולדותיה, מה שהיא עושה בפרצופים:

ב. אינם מושגים ונודעים כלל, זהו ענין דלא אתידע:

ג. כי אם לפעמים נראות איזה תנועות בפרצופים, שאין שרשם נודע, ובאמת הם תלויות מכאן, כל זה הוא ענין הספיקות, וכמ"ש:


פתח פו

<ביאור ענין הספיקות דרדל"א>:

כל מיני החיבורים שהיה אפשר להמצא בין מ"ה וב"ן - באמת נעשו. ועל פי כולם היא ההנהגה העיקרית הנעלמת. ויש חיבורים הפכיים, ואף על פי כן שניהם נמצאים, כי הפרצופים מורכבים כך, ומשניהם נמצאים איכויות בפרצופים. ולפי שליטתם למעלה - כך נעשה מה שנעשה בפרצופים, אך אינו מושג ונראה כלל. אלא שהשינוים הנמצאים בפרצופים בכמה מיני מצבים, ומקרים אחרים המתחדשים בהם - ידענו שהם יוצאים מזה. אך אין שום אחד רואה אותם מה שהם באמת:

אחר שפירשנו מקום ההנהגה של חבור זה, נפרש ענינים הפרטים שבמקום זה, והוא הענין הספיקות שבה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל מיני החיבורים, והוא ענין מה שיש ברדל"א לפי ענין זה שאמרנו של מ"ה וב"ן. ח"ב, ולפי שליטתם, והוא מה שנמשך בפרצופים מענין זה:

חלק א:

א. כל מיני החיכורים שהיה אפשר להמצא בין מ"ה וב"ן, כל זה הזכיר הרב זללה"ה בענין רדל"א, שהם ספיקות בענין חיבור מ"ה וב"ן. ושני דברים קשה לנו לכאורה על דבריו, א' - מה תועלת יש בידיעת הספיקות האלה. והשנית - כי הוא עצמו אומר, והוא מוכרח, שכמו הספיקות שיש ברדל"א - כך יש בכל שאר הפרצופים. ואם כן יקשה, מה טעם לקרוא לרישא הזאת רדל"א, אם כל שאר אצילות הוא גם כן כך - שאינו נודע. והיינו יכולים לתרץ ולומר, שהיא הראשונה, שבה נולדים הספיקות בתחלה, ואחריה נמשכים באצילות. אך אין זה נראה לפי כוונת רשב"י זללה"ה, שנראה מדבריו באידרא - שקורא לרישא הזאת בשם זה לרוב גדולתה ויקרה, שעל כן היא נעלמת, שאמר, רישא דלא ידיע ולא אתידע. ואם כן, כל האצילות שוה, ומאי אולמיה, ומה יתרון לקרוא לרישא זאת בשם זה. אך הענין הוא, שרדל"א עומדת להנהגה אחת, שצורך אותה ההנהגה הוא להיות כך באלה הספיקות, וכדלקמן. ומפני כוחה ושליטתה נמצא בפרצופים אלה הספיקות גם כן. והם איזה ענינים בפרצופים מסתעפים מענינה, וכדלקמן. והענין הוא, שאין הספיקות ההם כמו ספיקות דעלמא, שאנו בספק אם יש דבר אחד, או אם אינו, אלא האמת הוא, כל מה שאנו מזכירים בספיקות - כל אותם הדברים ישנם באמת בה. ובזה תבין גם כן מהיכן לנו להסתפק בדברים האלה, בפרט בכל אותם הפרטים שהזכיר הרב זללה"ה, שלא היה לנו לאסוקי אדעתן כלל. בשלמא הספיקות גרידא, אם יש אורות וכלים דב"ן, וכל התלוי בזה - ממילא מספקא לן. אבל שאר דברי ספיקות - מהיכי תיתי להסתפק בהם כלל אלא הענין הוא, מה שהרישא הזאת עצמה, כפי מה שמשיגים בה, גורמת הספיקות האלה. כי פעם אחת נראה שיש בה כך, ופעם אחת יש בה כך. אך אם היתה נעלמת לגמרי, היינו אומרים בדיבור אחד לבד - שהיא ועניניה נעלמים ממנו, ולא היינו יורדים לפרטי הספיקות. אך הענין הוא כמ"ש, שאדרבא - כל הדברים האלה נראים ממנה, רק שאי אפשר לעמוד עליהם לקבוע דבר אחד בקביעות. וזה כמו ששמעת כבר, שכל ההנהגה היא אור אחד, שבראות האור ההוא מבינים ההנהגה או הענין ההוא. והנה רדל"א הוא מין אור אחד הולך ברצוא ושוב, שנראים בה כל הענינים האלה, ואי אפשר לעמוד על שום אחד מהם. והיינו שהראיה בה היא מסופקת, בלא שום קבע, שנראה רגע אחד שהוא דבר אחד, ואם מסתכלים באותו הענין יותר - נראה שאינו כך, אלא בדרך אחר מתחלף ממנו, וכדלקמן:

ב. באמת נעשו, והיינו כי אלה הם כל הדרכים שיכול הטוב להתפשט, להחזיר הרע לטוב, וזה פשוט. כי אם היה חסר חיבור אחד, הרי תיקון אחד היה חסר, וצריך שיהיה הכל מתוקן. אדרבא, כח הצירוף הוא מצרף דבר לדבר בפרטות, כל חלקיהם עם כל חלקיהם:

ג. ועל פי כולם היא ההנהגה העיקרית הנעלמת, אותה הנהגה שאמרנו - חוקותיה הם אלה החיבורים. והיינו כמו שלהנהגה המגולה יש חוקים פרטים, שהם החוקים של הפרצופים וכל התלוי בהם, שהם סדרים המספיקים להנהיג כל נמצא, וכל ענין בהנהגה ההיא, כך בהנהגה הזאת הנעלמת יש חוקים פרטים, שהם מספיקים להנהיג את הכל בה, ואלה הם החיבורים האלה. ותראה ההפרש שבין הנעלמת והנגלית, הנגלית נראים כל העניניה, כל אחד בפני עצמו, וקובעים אנו שישנם כולם. אך הנעלמת - אין נודעים עניניה, אלא חוקותיה נודעים מכח הספיקות. לפי שרואים בכמה מיני דרכים - נדע שכל הדרכים ההם ישנם. אך אי אפשר לקבוע, בהסתכל בה, שום דבר. כי אדרבא, ההלכות מדבר אל הפכו:

ד. ויש חיבורים הפכיים, וזה פשוט, בדרך הצירוף, שכל הפשוטים מתרכבים כל אחד עם כולם. נמצא חיבוריהם הפכיים ממש:

ה. ואף על פי כן שניהם נמצאים, ואין זה קושיא, כי שניהם נמצאים, להיות שולט כל אחד בנושא בפני עצמו. והפרצופים גם כן יש בהם איכויות מזה ואיכויות מזה. וזהו:

ו. כי הפרצופים מורכבים כך, ומשניהם נמצאים איכויות בפרצופים, אך לפעמים שולט כח ואיכות אחד, ולפעמים כח ואיכות אחר:

חלק ב:

א. ולפי שליטתם למעלה - כך נעשה מה שנעשה בפרצופים, כי כיון שאמרנו שיש חיבור לפרצופים עם החיבורים ההם, ושמן החיבורים ההם נמצאים איכויות בפרצופים, לפי שינוי שליטת החיבורים, צריך שישתנו שליטת האיכויות בפרצופים:

ב. אך אינו מושג ונראה כלל, היינו שזה השורש אינו נודע, כי אינו מתגלה:

ג. אלא שהשינוים הנמצאים בפרצופים - לפי שהשינוים - רואים אותם בפרצופים:

ד. בכמה מיני מצבים ומקרים אחרים המתחדשים בהם, ר"ל שלפעמים נראה בפרצופים שליטת אורות ותיקונים, ולפעמים חסרונות. והיינו כל אותם הענינים המפורשים בספיקות בדברי הרב זללה"ה, שהם ענינים במצב שלהם, או באיזה ענין אחר המפורש שם:

ה. ידענו שהם יוצאים מזה, זהו מה שאנו אומרים - שרישא דלא אתידע הוא שורש לזה הענין, ר"ל שאלה השינויים נמשכים ממנה:

ו. אך אין שום אחד רואה אותם מה שהם באמת, כיון שהשורש אינו נראה, אי אפשר להשיג אותם באמת ולבוא עד תכונתם:


פתח פז

<ברדל"א שולטים כל החיבורים בבת אחת>:

על פי כל החיבורים האלה נמצאים כל המעשים שנעשו ושנעשים בעולם. כי לא יהיה מה שלא הושרש כאן, לא תיקון ולא קלקול. ועל פי כל החיבורים האלה מתנהגים כל הדברים לפי מעשה התחתונים, והולכים כל הדברים להיות נקבעים בנצחיות, כל דבר ודבר על פי כל הדברים כולם שנעשו כבר, בין המשתוים, ובין המתנגדים, וההפכיים. על כן כל החיבורים האלה שולטים בכל שעה. וסובבת ההנהגה מזה לזה בכל דבר, מענין לשוה אליו, מענין להפכו, למתנגד לו, להיות כל ההנהגה בכל חלק. וכן מתחלפים המצבים ברצוא ושוב בפרצופים. ואין מבין ומשיג אלא מה שמתגלה לפי הסדר והחק הנראה בפרצופים. אבל מקור הדבר תלוי בחיבורים אלה, וזה אינו מתגלה ונודע כלל:

אחר שביארנו ענין כל החיבורים האלה שברדל"א, עכשיו צריך לפרש מה התועלת בכל זה:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, ע"פ כל החיבורים, והיינו שכל המעשים תלוים בחיבורים האלה. ח"ב, ועל פי כל החיבורים, שכל ההנהגה היא על פי זה. ח"ג, על כן כל החיבורים וכו', והוא שכולם שולטים תמיד:

חלק א:

א. על פי כל החיבורים האלה נמצאים כל המעשים שנעשו ושנעשים בעולם, היינו בסוד הידיעה, שבה יש כל מה שעתיד להיות בדרך ההוא עצמו:

ב. כי לא יהיה מה שלא הושרש כאן, לא תיקון ולא קלקול, כי מה שלא היה בידיעה - לא בא לעולם:

חלק ב:

א. ועל פי כל החיבורים מתנהגים כל הדברים לפי מעשה התחתונים, כי הנה ההנהגה מבטת תמיד על הכלל, כמ"ש. וכל מעשה שמתחדש, מקבל ממנו התפעלות - כל העבר וכל העתיד וכל ההווה, ותולדת המעשה ההוא אינה מתבטלת עוד, כמ"ש, אלא נרשמת להיות לנצח נצחים. אם כן כך הוא הסדר, כל המעשה העולה מבני האדם - מגיע כאן אל מקומו, שכבר יש לו בכאן כולם, ושם מתפעלים ממנו כל הענינים כולם, עבר עתיד והווה, שכולם כלולים כאן. ומכח ההתפעלות הזה, אחר כך נסדר בפרצופים מה שנסדר לפי סדר האצילות, להוציא לפועל בעולמות:

ב. והולכים כל הדברים להיות נקבעים בנצחיות, הוא מ"ש למעלה, שכל מעשה נשאר קיים לצורך השלמות, שיגלה אחר כך לתענוג נצחי לנשמות:

ג. כל דבר ודבר על פי כל הדברים כולם שנעשו כבר, הוא מ"ש, שהכל מתפעלים מן הכל:

ד. בין המשתוים, ובין המתנגדים, וההפכיים, שהם ג' מינים שיכולים לימצא:

חלק ג:

א. על כן כל החיבורים האלה שולטים בכל שעה, פירוש - שאר האורות כל אחד שולט בפני עצמו בזמן שלו, אבל אלה שולטים בכל שעה, כי בכל מעשה מתפעלים כולם בבת אחת:

ב. וסובבת ההנהגה מזה לזה ככל דבר, מענין לשוה אליו, מענין להפכו, למתנגד לו, זאת היא המראה המסופקת שנראית ברדל"א, כי ההנהגה סובבת בה מענין לענין בכל הענינים כולם, עד שתמיד נראים כל מיני החיבורים -:

ג. להיות כל ההנהגה בכל חלק:

ד. וכן מתחלפים המצבים ברצוא ושוב בפרצופים, היינו אותם האיכויות שזכרתי:

ה. ואין מבין ומשיג אלא מה שמתגלה לפי הסדר והחק הנראה בפרצופים, שאין השגה בהתחלפות זה, אלא בסדר הפרצופים. אך זה נקרא סדר רדל"א, כי ממנה הוא נמשך, ואינו ניתן להוודע:

ו. אבל מקור הדבר תלוי בחיבורים אלה, וזה אינו מתגלה ונודע כלל, כך היא המדה, הדבר הנעלם - מתגלה ממנו איזה ענף, אך השורש הוא נשאר תמיד בהעלם:


פתח פח

<ברדל"א נמצאים כל החיבורים והספיקות הם בראיתה>:

רישא דלא אתידע היא הארה אחת שבה עומדים כל החיבורים האלה של מ"ה וב"ן. אך היא הארה שאינה מושגת, ואין עומדים עליה כלל. ומי שמביט בה, נשאר בכמה מיני ספיקות, שאין נראה שיהיו בה כל מיני חיבורים, אלא היא מין הארה אחת שאי אפשר לעמוד עליה. ובאמת אין נראה מה שיש בה, כי לפעמים נראה שיש בה חיבור זה, ולפעמים נראה שיש בה חיבור אחר, ואפילו הפכי מזה. ונמצא שאפילו שכבר ידענו שיש בה כל החיבורים - ההארה עצמה עומדת בדרך שאין עומדים עליה, ונראה שהוא בדרך אחד, ונראה שהוא בדרך אחר. ומכח זה אין יודעים הנהגתה. כי בדבר אחד עצמו שיש למטה באצילות - אם נלך אחריו למצוא שרשו ברישא הזאת, הרי לא מצאנו ידינו ורגלינו, כי לא נוכל לדון בה כלום. אלא נראה שהוא כך, ונראה שהוא כך, בדרך שאי אפשר לעמוד בה, ולכן נקרא רדל"א:

זה תירוץ למה שנראה קשה, שלפי מה שאנו אומרים - אין בה ספיקות, אלא הכל בה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, רדל"א היא הארה. ח"ב, ונמצא שאפילו שכבר וכו':

חלק א:

א. רדל"א היא הארה אחת:

ב. שבה עומדים כל ההיבורים האלה של מ"ה וב"ן, שהוא אור שאינה מושג כמו שאר האורות. וזאת היא תשובה למה שנראה קשה - שלא היה לנו לומר שיש בה ספיקות, אדרבא, נאמר שיש בה ודאי כל החיבורים. אך הענין הוא, כי על ההשגה אנו מדברים, שהמשיג אותה בהארתה - לא יוכל לעמוד באורה:

ג. אך היא הארה שאינה מושגת, ואין עומדים עליה כלל, היא בראיתה. וזהו:

ד. ומי שמביט בה נשאר בכמה מיני ספיקות, כי הספק נופל במי שמביט בה ובאורותיה:

ה. שאין נראה שיהיו בה כל מיני חיבורים, אף על פי שאנו אומרים יש בה הכל, אינו כך דרך ראיתה:

ו. אלא היא מין הארה אחת שאי אפשר לעמוד עליה, היינו שטבע הארה עשוי כך, וכדלקמן:

ז. ובאמת אין נראה מה שיש בה, שגם [נ"א, שורש] ממה שיש בה אינו נראה כלל:

ח. כי לפעמים נראה שיש בה חיבור זה, ולפעמים נראה שיש בה חיבור אחר, ואפילו הפכי מזה:

חלק ב:

א. ונמצא שאפילו שכבר ידענו שיש בה כל החיבורים - ההארה עצמה עומדת בדרך שאין עומדים עליה, ונראה שהוא בדרך אחד, ונראה שהוא בדרך אחר, פירוש - אינו קשה מה שהקשינו למעלה, לפי שהארה עצמה היא הארה בלתי נודעת:

ב. ומכח זה אין יודעים הנהגתה, אם תאמר מה תועלת בספק זה, כיון שכבר ידענו שיש בה הכל. התועלת הוא - שהשליטה וההנהגה אין יודעים:

ג. כי בדבר אחד עצמו שיש למטה באצילות - אם נלך אחריו למצוא שרשו ברישא הזאת, הרי לא מצאנו ידינו ורגלינו, כי לא נוכל לדון בה כלום, הלא כיון שהוא שורש לאצילות - היה צריך שנוכל להתעלות מן הענף אל השורש, ונשיגהו. אבל לפי שהיא מסופקת - אין משיגים אותו. כי על כל דבר מסתפקים אם השליטה היא מצד זה או מצד זה, פירוש - מצד חיבור זה או מצד חיבור אחר. כי דבר זה אין אנו עומדים עליו, אלא נראה כאילו הוא שניהם, וזה ודאי אינו. כי הלא לכל דבר יש מקום פרטי, וזה המקום הוא מסופק, נראה שכל המקומות הם, דהיינו בתחלה נראה דבר אחד, וכשמביטים עליו - נראה שהוא דבר אחר, ואי אפשר לקבוע. וזהו:

ד. אלא נראה שהוא כך, ונראה שהוא כך, בדרך שאי אפשר לעמוד בה, ולכן נקרא רדל"א, אם לא היה נראה בו כלום, היינו אומרים שנעלמת, וכמ"ש. אבל נראה כך, ונראה בדרך אחר מיד, עד שאין שום אחד יכול לעמוד בה:


פתח פט

<הספיקות נולדים מהמראות שברדל"א המכחישות זו את זו>:

יש הפרש בין ענין טלא דבדולחא דמתחזיין כל גוונין בגוה לענין רדל"א. כי טלא דבדולחא מראה שיש בה כל הגוונין ביחד. אך זאת מראה שהוא דבר אחד, ומיד נראה שאינו דבר זה, אלא היפך ממה שראינו. והיא עומדת תמיד בהתחלפות זה, ויראה ההן והלאו ברגע אחד. ואין משיגין בה אפילו זה - שיהיה ההן והלאו. אלא אין עומדין בה כלל, שלפעמים נראה שיש בה ההן, ומיד נראה שאינו כלל:

א. יש הפרש בין ענין טלא דבדולחא דמתחזיין כל גוונין בגוה לענין רדל"א, עדיין קשה למה נקראת מסופקת, יהיה כמו טלא דבדולחא שיש בה כל גוונין, שכך נאמר בזאת. התשובה כדלקמן:

ב. כי טלא דבדולחא מראה שיש בה כל הגוונין ביחד, זה פשוט כמו שמפורש בזוהר, שיש בה החסד והדין. וכן רואים בבדולח כל הגוונין, שאין אחד מכחיש חבירו. אך בכאן נראים הדברים מכחישים זה את זה:

ג. אך זאת מראה שהוא דבר אחד, ומיד נראה שאינו דבר זה, אלא היפך ממה שראינו, שנראה כאילו טעינו במראה הראשון, שאינו כך כמו שראינוהו, אלא בדרך אחר:

ד. והיא עומדת תמיד בהתחלפות זה, זה פשוט לפי ענין ההנהגה שזכרנו למעלה:

ה. ויראה ההן והלאו ברגע אחד, דהיינו ההפכים, שאחד מכחיש את חבירו:

ו. ואין משיגים בה אפילו זה - שיהיה ההן והלאו, לא שנשיג שיש בה שני דברים אלה, שעדיין לא היה כאן ספק. אלא שבתחלה רואים, ואחר כך נראה שאותו הענין עצמו אינו כך כלל, שלא היה כך. וזהו:

ז. אלא אין עומדין בה כלל, שלפעמים נראה שיש בה ההן, ומיד נראה שאינו כלל, ועיקר הענין, שכל החיבורים עומדים בפנימיותה בהעלם. אך היא מזדהרת בסוד שליטתה, וזהו העיקר, כי שליטתה תלוי בהזדהרה. והזוהר הזה - מה שאין אנו מבינים מהיכן הוא יוצא, שנראה כך ונראה כך, ואין מבינים אותו. והנה תמצא שמה שבפנים - אינו אפילו נראה, ומה שאפשר להשיג - הוא הזוהר, וגם זה הוא מסופק ואינו נודע. לפיכך נקראת רדל"א:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/קל%22ח_פתחי_חכמה_(עד_-_פט)"