קל"ח פתחי חכמה (לא - לה)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



פתח לא

א"ק וענפיו [לא -לה]:

א"ק הוא סדר הראשון של גילוי שם הוי' ב"ה בסוד דמות אדם:

הסדר הראשון שקבל האור הנאצל לעמוד בסוד עשר ספירות בבחינת סדר דמות אדם - הוא נקרא אדם קדמון. והוא הסדר של שם הוי"ה ב"ה לעולם ולעולמי עולמים. וזה ענין - שכל הסדרים והחוקים כולם נמשכים ובאים תחת סדר ארבעה אותיות אלה. ולפי הסדר הזה הכל נדרש תמיד בסוד ארבעה אותיות השם ב"ה. עד עתה דברנו מן היסודות הראשונים, שהם הרשימו והקו, וכל התלוי בזה. עכשיו צריך לפרש הבנינים מה שנבנה מאלה, לפי ההכנה שהוכנה בהם:

חלקי המאמר הזה הם ג'. ח"א, הסדר הראשון וכו', יבאר סדר הראשון הנקרא א"ק (אדם קדמון). ח"ב, והוא סדר וכו', יבאר שזהו סדר השם ב"ה. ח"ג, וזה הענין וכו', יבאר ענינו של הסדר הזה מהו:

חלק א:

א. הסדר הראשון שקבל האור הנאצל, והיינו כי תחלת המצא הרשימו, כבר אמרנו שאינו אלא שורש ראשון לכל מה שיברא אחר כך, והיינו בדרך כלל העומד ליפרט. ואמנם כחות הרבה נמצאים שם, והוא מ"ש הרב זללה"ה (זכרונו לברכה לחיי העולם הבא)- שיש בזה האצילות עולמות לאין קץ. ופירוש זה הענין, הנה בתיקונים אמרו, לית מלאכא דלא אשתכח ביה שם הוי"ה ב"ה וכו', וכל שמהן שוי כינוין לשמא דא. וברע"מ (רעיא מהימנא) פ' פנחס (רנ"ז ע"ב) אמרו, דאית ברנש דירית תלת מאה ועשר עלמין וכו' ע"ש, והענין - כי אף על פי שאנו מזכירים רק ד' עולמות, האמת שיש עולמות אין מספר. וזה, כי כל סדר הנהגה שלם בסוד משפיע ומקבל - נקרא עולם, והיינו אילן אחד של כל המשפיעים והמקבלים וסדריהם וקשריהם. ומאלה האילנות יש כמה וכמה. וכלל הדבר,כל אילן הוא שם, כל שם הוא אילן בפני עצמו, שמסדר מדרגותיו והשפעותיו וכל מרכבותיו בסדר פרטי. ואלה הם העולמות שיורשים הצדיקים. דרך משל, בהתאצלות החכמה מן הכתר נמצאים ש"י אילנות שלמים, והוא סוד י"ש עולמות של הצדיקים. ועוד העולמות של הנשמות, שכל הנשמה היא עיקר גדול בהנהגה, ולכל נשמה יש אילן בפני עצמו, וז"ס, (וזה סוד) לכל צדיק יש לו עולם בפני עצמו. ומי שאינו זוכה אלא לשרשו - נוטל העולם שלו, ומי שזוכה בכל - נוטל כל התאצלות החכמה, והם י"ש. ובכל עולם ועולם יש מיני התלבשות, מצבים, וזיווגים, עליות וירידות, הכל לפי הענין ההוא. ואין מספר אורותיהם הולכים לפי מספר עשר ספירות, אלא כל אחד יש לו מספר בפני עצמו. מנינם לפי מציאות האילנות. ואפילו משם הוי"ה ב"ה נמשכים ע' אילנות שונים זה מזה לגמרי, והם ע' תמרים. אך סדר העשר ספירות בסוד אבי"ע נקרא רק אילן אחד. כמ"ש עוד בס"ד. והנה כל האילנות האלה הם במרכבה למטה, אך שורש כל זה הוא למעלה. והוא, כי בהתפשט הקו בתוך הרשימו. והיה עושה שם סדרים להתפשט ההנהגה כראוי. מן המקבל הראשון עד המקבל האחרון, שזה נקרא בנין שלם, עושה סדרים הרבה. והם כל הכינוים כולם שנתגלו. דהיינו רחום, חנון וכו', שכולם נתגלו בסוד הרשימו. וכולם כמה מיני פעולות - שורש לכמה ענינים של עוה"ז, כל אחד מהם בסוד אילנות בפני עצמם. וכל הסדרים הגדולים והרבים אשר להנהגה, כולם היו נשרשים שם, כמ"ש, וכל אחד בסוד אילן בפני עצמו. ואז הוציא א"ס ב"ה סדר אחד שנתן לו שליטה על כולם, ושם שאר כל האילנות להיות רק כינוים ולבושים לסדר זה. שזה הסדר לפי מה שמדרגותיו יתעוררו - כך יעשו פעולותיהם, כל שאר האילנות על ידי האילן האמצעי הזה. אך הפועל באמת יהיה רק זה, ורק מזה יצאו התחתונים ויקבלו הנהגתם, ורק בזה יעבדו עבודתם. ותראה שאומר, "וכל שמהן שוי כינוים", ולא אמר, "הם כינוים", אלא "שוי", שהם לפי עצמם הם אילנות, כל אחד בפני עצמו, וא"ס ב"ה לקחם ועשאם לבוש סביב לאילן הזה. והאילן הזה, שאנו מדברים בו, הוא אילן של ד' אותיות הוי"ה ב"ה, והוא הכולל מראשית א"ק עד סוף עשיה, בכל הדברים שאנו מדברים בו. וסביבו עומדים, כמו לבוש לו, כמה מיני עולמות האלה שזכרנו. והם אינם פועלים כלל, אלא כמו הלבוש שעל גבי הגוף, שאינו פועל כלום, אלא הגוף פועל מלובש, כך האילן הזה פועל בלבושים האלה סביב. והרי נכלל בחלק הפועל - הלבוש שסביב לו, כך נכלל בחלק הפועל מן האילן הזה - העולמות שסביבו. ואינם לבטלה, כי אותם שהפועל מלובש בהם - הם שולטים, והפועל עצמו עושה כפי כחם, ומוציא לפועל כל שליטותיהם. אבל המלובש הוא הפועל לגמרי, ולא הלבוש כלל. ובני אדם - עבודתם וקבלתם בזה האמצעי. אך אחר כך זוכים גם לעולמות המלבישים, כי הרי ממילא נוחלים אותם בנחול המלובש בהם, כמ"ש. ואמנם סוד האילן הזה - כבר אמרתי שהוא מראש א"ק עד סוף עשיה, וענינו הוא א"ק והזיו שלו, כדלקמן. והיינו שיצא ממנו זיו, וחלקי הזיו הזה הם אבי"ע. ובעולמות האלה עצמם הראה מה שיש למעלה, פירוש כמו שיש למעלה כמה מיני עולמות, ועולם אמצעי בתוך הכל, כך נראו באלה העולמות סדר אחד של שם הוי"ה ב"ה העומד בסוד עשר ספירות, ועוד כמה סדרים אחרים העומדים בסוד המרכבה, והם נכללים בד' החיות בד' הפנים שבהם, ובכל עניני המרכבה, כל סדר - עולם בפני עצמו כנ"ל. ועם כל זה חילוק זה הוא לפי שם הוי"ה, כדלקמן. והיינו שבסוד המרכבה בכל פינותיה ונתיבותיה יש העולמות האלה שזכרתי. ובאמצע כולם סדר העשר ספירות הכולל כל אבי"ע, שהוא סדר שם הוי"ה ב"ה, והוא העיקרי, וכל השאר - כינוים אליו. והאמת, שכל זה אף על פי כן נקרא סדר שם הוי"ה ב"ה, כי כל מה שיוצא מא"ק הוא סדר שם הוי"ה, אלא שהוא כמו ציור ממה שיש למעלה, מראה ענין אילן שם הוי"ה ב"ה שבאמצע, ושאר הכינוים שסובבים אותו, ובאלה הכינוים עצמה שבמרכבה - שולט שם שם הוי"ה ב"ה. ותראה שעיקר העבודה לפי זה הענין - של שם הוי"ה ב"ה. וגם המרכבות עצמם נכללים בסדר תחת שם הוי"ה ב"ה, כדלקמן. ולפי סדר זה נקראים ד' חיות עם כל שאר הענינים המוזכרים במרכבת יחזקאל. והנה הענין הזה שהושם שם זה לשלוט על כל האחרים, הוא - לפי ששאר כל האילנות הם הנהגות לפי הרשימו הנשאר. אך בסוד קשר כל הדברים האלה לבוא ליחוד - הוא אילן שם הוי"ה ב"ה. וזה מה שעילת על כל העילות מגלה היחוד שלו, ומקשר כל ההנהגות בדרך אחד, בסוד החזרת הרע לטוב. ונמצא שזהו הסדר מה שעילת על כל העילות מחזיק יחודו על כל הסדרים ומחברם בסוד היחוד, שכבר פירשנו שהוא מה שאין שם חילוק חסד ודין, אלא הכל טוב בהשוואה אחת. וז"ש, שם הוי"ה לא אשתני בכל אתר בד' אתוון וכו'. פירוש - ששם זה מחובר באותיותיו - אינו נזכר אלא כשעילת העילות מיחד לכל המדרגות בסוד יחודו. וזהו אמונתם של ישראל כידוע, שהיא תלויה רק בעילת על כל העילות. שלכך מאמינים בו אפילו באורך הגלות, ואפילו שכמה דברים רואים היפך האמת, וכמה קטרוגים של הס"א. אך בכח היחוד עומדים הכל, כמבואר במקומו. וז"ש, ובגין דא שוי אמונה דישראל בד' אתוון אילין, ואמר - בד' אתוון, והוא מ"ש בזוהר פ' וירא (קי"ז ע"א), א"ל ר' יוסי שפיר קאמרת, בגין דאיהו גו רזא דאתוון, ולית לן לאתערא חושבן וכו'. נראה בהדיא שהגאולה תלויה בסוד אלה האותיות. והטעם הוא, שאלה האותיות הם מה שעילת כל העילות מיחד המדרגות כנ"ל. ובזה תלויה הגאולה באמת, שאין לה ספק כלל. נמצאת למד מכל זה, שכמה סדרים יש להנהגה על כל דבר ודבר, וכמה מיני עולמות יש, עולמות שלמים, אילנות שלמים כנ"ל. אך סדר אחד יש עיקרי בהנהגה שמנהג אחריו כל האחרים, והוא סדר שם הוי"ה ב"ה, כדלקמן. וזהו הנמצא בכל העולמות אבי"ע. אך התחלת הסדר הזה הוא א"ק, וההשתלשלות ממנו הוא באבי"ע:

ב. לעמוד בסוד ע"ס, והיינו שאף על פי שכל הנמצא הוא רק עשר ספירות, אך כמה בחינות פרטיות נבחנות בכל ספירה וספירה בפני עצמה, בלא שיהיו שוות וו לזו. אלא כל אחת לפי ענינה נמצאים לה אלו המדרגות הפרטיות. ולפי דרך זה הם כל שאר האילנות לפי המדרגות הפרטיות של איזה ספירה, המדרגה שממנה האילן ההוא. אך האילן של שם הוי"ה ב"ה - הוא בסוד כל עשר הספירות ביחד, על הענין הכללי שלהם, פירוש - על מנין העשר, שבבחינה זאת אין חושבין המדרגות הפרטיות של הספירות, אלא כל ספירה בכל מדרגותיה נחשבת לאחת לבד, עד שבין כולם עושים רק עשר. ובמנין הזה תלוי כל תיקוניהם בדרך הכללי, בסוד החזרת הרע לטוב כנ"ל. והעבודה כולה תלויה בענין זה של העשר ספירות, ולכך כל עניניהם הולכים הכל רק בסוד עשר, עם כל מה שתלוי בזה. יש להקשות, המנין שאינו מהות בו כלל, הוא מקרה נפרד מן הנושא. אם כן אילן שם הוי"ה ב"ה אינו כלום בספירות עצמם, כיון שאינו אלא לפי המנין. תשובה, עשר הספירות הם כל עצמות החוקים אשר להנהגה, ועם כל זה ההנהגה עצמה יוצאת רק מן הדרך שבו משתמשים מן החוקים האלה, פירוש - יש לפעמים שילך על פי חק אחד עם כל פרטיו, או על פי חק אחר עם כל פרטיו, והפרטים לפי זה רבים. ויש שנשתמש מכללות החוקים ביחד לפי כלליהם, ולא נחוש אל הפרטים. ואלה הם המינינים, כי הנה בלכתנו אחר דרך פרטי של ספיויה אחת - יהיה מנין האורות מה שנותנת הספירה ההיא, ואחר זה כל משפטי ההנהגות באורות ההם, ואלה הם האילנות שזכרנו. אך הפעולה הכללית היא במה שנכנסים כל העשרה ביחד במנין זה של עשר, וההנהגה הולכת לפי מה שנותן מספר זה לפי ענינו. ואדרבא, כיון שראינו שחק זה הושם ראשון שיהיו עשר, נגזור מזה בלא ספק שזהו המנין היותר כללי ומוצרך, שהרי צריך שיהיו כך, לא פחות ולא יותר, ובזה הסדר כמו שהם מסודרים לפי מנין העשר. וממילא נכללים הפרטים כולם בזה המנין. וכן נבין מה גורם כל אחד מהם בחק הזה הכללי, ונבין התיקון הכללי שעומד על פי דרך זה כראוי:

ג. בבחינת סדר דמות אדם, היינו שכללות הסדר הולך לא לבד על מנין עשר, אלא על עשר בכל סדרי מצביהם ופרטיותיהם בענין זה, שזהו נקרא דמות אדם, יען אלו הסדרים הן הנדרשים על דמות אדם, שהם מקבילים לו ממש בכל פרטיו. אדרבא, הם סיבה לו ולכל פרטיו ממש. ואפילו לשם של אדם הם סיבה, בהיות התפשטם הוא סדר אחד שנקרא אדם, דהיינו בסוד שם מ"ה, שבו עשר אותיות, אך נכללים בד', דהיינו ד' פשוטות שעושים י' כשהם מלאות. ועם כל הדרכים האלה מובן אילן זה בכל משפטיו:

ד. הוא נקרא אדם קדמון, פירוש - הסדר הראשון של דמות אדם:

חלק ב:

א. והוא הסדר של הוי"ה ב"ה, והוא מה שכתבתי למעלה בענין האילנות, שזהו האילן של השם הקדוש הזה, והוא מתפשט והולך לפי ענין אותיותיו באותו הסדר שהם. דהיינו בסוד עשרה, ובסוד ארבעה, כנ"ל. ובסוד ענין האותיות עצמן, דהיינו, י - א"א ואבא, ה' - אמא, ו' - ז"א, ה' - נוק', בזה הסדר עצמו ובסוד מלואיו. סוף דבר - כל מה שנמצא הם בסוד השם הזה ובסוד אותיותיו האלה:

חלק ג:

א. וזה ענין - שכל הסדרים והחוקים כולם נמשכים ובאים תחת סדר ארבעה אותיות אלה, שאין זה דרך פרטי, אלא כללי, דהיינו שכולל כל מה שיש בספירות בכל פרטיהם, ומביא הכל תחת הסדר שלו. שהרי אף על פי שהפעולות מושרשות בכמה מיני הנהגות בסוד השמות, עם כל זה אין להם מציאות פעולה אלא על פי הסדר הזה. נמצא הסדר הזה סדר המנהג כל הסדרים, והוא שורש מציאות הפעולות, והוא בנוי מכמה תנאים וחילוקים, מסודרים בסדר נכון, שלפי מה שהם מתקיימים כראוי, כך יוצאות הפעולות לכל צד, ממקום שהם צריכים לצאת. וגם זה כענין הנשמה והגוף - שאר השמות הם אברי הגוף, וזה השם הוא כנשמה להם, וכל הכוונה צריך שתהיה להחזיק בזאת הנשמה, שתתן מציאות לפעולות הגוף:

ב. ולפי הסדר הזה הכל נדרש תמיד בסוד ארבעה אותיות השם ב"ה, וזה עיקר גדול הצריך בלמודי החכמה הזאת הרבה, כי בכל אנו מדברים תמיד לפי העשר ספירות, ונמצאים בזה דרושים סותרים הרבה. והעיקר הוא, כי להרבה חילוקים מתחלקים ומתפרטים המדרגות, לפי צורך הפעולה שיש להם לפעול. והחילוק אינו נעשה לפי העשר ספירות, אלא לפי הפרטיות של הפעולה ההיא. אך לפי שכל דבר צריך להיות נכלל תחת סדר דמות אדם, בה הוא סוד זה של עשר ספירות, על כן כל חילוק מיד שנעשה, נסדר בסדר עשר ספירות. אבל לא נעשה החילוק לפי זה, אלא החילוק הולך לפי טעמים אחרים ושרשים פרטיים בענין ההוא, אלא מסתדר תחת סדר עשר ספירות, והוא תחת סדר ד' אותיות הוי"ה ב"ה, תחת סדר ד' מלואים, שהכל ענין אחד, כמ"ש כבר. ותבין בזה, שאם אותם האורות עצמם יצטרכו ליחלק בחילוקים אחרים, שונים מן החילוק הראשון, גם החילוקים ההם יסתדרו תחת סדר עשר ספירות, ואז יתחלפו תאריהם. דהיינו מה שהיה בתחלה דרך משל תחת ס"ג, יכול להיות תחת ע"ב, או תחת מ"ה, או תחת ב"ן, שכך מגיע מקומו לפי החילוק ההוא. סוף דבר, כיון שסדר השם ב"ה הוא סדר כללי השולט על כל החילוקים והסדרים שבעולם, נמצא לפי זה לפעולות שני שרשים, אחד - בפרטי המדרגות, ואחד - בהסתדרם תחת השם. ואין שני השרשים מקבילים בענינם זה אל זה כלל. אלא אדרבא, כל החילוקים המתחדשים בכח הפרטיות - הכל נכלל ובא תחת הסדר הזה. ואתן לך משל בזה, טנת"א - אנו אומרים שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וזה אינו ר"ל שהם עצמם ממש באים משם, כי אם היה כן, היו כמה מיני דרושים סותרים זה לזה, ובפרט בדברי הרשב"י זללה"ה, שצריך לתרץ אותם בשינויא דחיקא. והעיקר הוא, שהם ד' מיני תיקונים, דהיינו האותיות הם האורות עצמם של הנהגת זו"נ היוצאים מאימא. והנקודות והתגין, אחד - הוא מה שאימא שורה עליהם בבחינת מקור שלא נתפרשה מהם אפילו בצאתם, והיינו תגין על האותיות, ואחד - מה שאימא מנהגת אותם, והיינו נקודות המנהגות את האותיות. וטעמים הם תיקונים הבאים להנהגה השלמה מצד החכמה. כיון שנתחלקו הדברים בחילוק זה, מיד נקשרים תחת סדר הד' מלואים כנ"ל. וכן אורות אזן חוטם פה ועינים, שבמקום אחד נאמר שהם ד' אותיות הוי"ה ב"ה, והיינו עינים - ה' אחרונה. והרי אזן חוטם פה כולם אינם אלא ה' שבשם דהיינו ס"ג. אך הענין הוא מ"ש כבר, כי החילוקים מתחלקים לפי הצורך. אך כל החילוקים מסתדרים תחת סדר הוי"ה ב"ה. והנה עתה באנו לסדר זה של דמות אדם, כי כל מה שאנו מדברים מכאן ולהבא הוא לפי הסדר הזה המשתלשל לפי ענין א"ק זה. ועל כן צריכים אנו לדבר תמיד לפי ענין דמות אדם, ועל זה יסובבו כל הדרושים מא"ק ואילך, לפרש כל ההנהגה בסוד דמות אדם, ודמות אדם בסוד ההנהגה:


פתח לב

ביאור ענפי א"ק:

הפנים עשויות להאיר מה שנסדר בפנים בתוך הגוף, ומכל חוש יוצאות הארות מזה. ולכן יוצאים ד' עולמות של ראיה שמיעה ריח דבור. וגם מן המצח יוצא הארתו. נמצאו כל העולמות רק זיוו והארתו של א"ק, וא"ק נשגב מהם יותר. ואינו מושג. כיון שאמרנו בכלל ענין א"ק, עתה נתחיל ללכת אחר פרטיו, לפי סדר דמות אדם, ולפרש מציאות אחד שצריך להבחין בדמות האדם עצמו, כדי שנבין אחר כך ההנהגה על פי סוד ענין זה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הפנים עשויות להאיר וכו'. והוא מציאות זה מה שצריך לדעת בדמות עצמו, והוא עניך הפנים. ח"ב, נמצאו כל העולמות, והוא הסוד לפי ענין זה בעולמות:

חלק א:

א. הפנים עשויות להאיר, ופירוש זה הדבר הוא, כי הנה מציאות אברי הגוף וענינם למטה הוא מראה תמיד ענינים בהנהגה מקבילים זה לזה למעלה. ואמנם מציאות הפנים הוא חלק אחד של הגוף, שבו הנשמה פונה ומשגחת למה ששייך בין הגוף ובין זולתו, והיינו ההרגשים, ראיה -שמיעה -ריח -דבור, שהנשמה עומדת במשכנה, ודרך האברים האלה מרגשת כל ההרגשים האלה. והנה שני דברים צריך להבחין בזה, מציאות הנקבים הנמצאים בפנים, והשימוש שמשתמשת בזה הנשמה עצמה. והאמת הוא, שהנקבים עצמם עשוים מן הנשמה, דהיינו בהיות בנין הולד נבנה, הרוח הבונה אותו - שם בוקע ונעשה הנקב, מה שבשאר האברים היה עומד לפנים. ואחר כך על ידי הנקבים האלה נעשים ההרגשים. ואמנם אין הבקיעה תלויה בהרגשים, שהרי יש מי שיהיה לו אותו אבר, וללא ההרגש. ועוד שלא תמיד אדם שומע או מריח או מדבר, ואף על פי שנקביו אלה פתוחים. והנה כל זה הוא מצד הנקבים האלה שהנשמה משגחת על ידם כנ"ל. ועוד מציאות אחר, שהוא אבר הפנים, שמראה גם כן מצב הרוח במקומו, אם הוא בישוב או בזעף. וצריך שיהיו הפנים עצמם מוכנים לזה, שהרי בשאר אברי הגוף אינו כן. ועוד ענין אחר יש שאינו נראה עתה, אבל ראוי הוא שיראה, דהיינו שיהיה לפנים זיו, כמו שיש לשמש. וזה כבר נראה במשה רבינו ע"ה בקירון עור שלו. וכן אמרו על פנחס שבשעה שהיה שורה עליו רה"ק היו פניו לוהטות כברקים. ומה שעתה אין דבר זה נראה, הוא מפני שאין דיוקן האדם שלם אחר חטא אדה"ר. אבל אדה"ר היה כך, כמו שפירשו בזוהר ובמדרשים. וגם לעתיד לבוא הכל יהיו כך. וכן כתיב, "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". נמצא, מכל ענין זה נראה שהפנים הם עשוים לפנות אל האחרים, והם מוכנים לזה. ונבחין בזה שלושה ענינים, ענין הפנים עצמם המוכנים כבר בכל חלקיהם להתנוצץ ולהאיר אור הנשמה שבפנים, להראותה לחוץ בסבר הפנים ובזיו, ענין הנקבים הנעשים על ידי הרוח הבוקע אותם בזמן הבנין, וענין ההרגשים שהנשמה מרגשת על ידי הנקבים האלה. ונפרש עתה כל זה למעלה. כי הפנים הן הכלים מן הרשימו, שבהם אור הא"ס ב"ה, דהיינו בסוד הנשמה שבפנים - פונה אל האחרים לנהג את הפרצופים עצמם, שהם סדרי ההנהגה. שכבר שמעת למעלה, שכמו שהנשמה היא המנהגת את הגוף, כך הפנימיות הוא המנהג את הפרצופים. והנה הכלים האלה הם הפנים עם כל תיקוניהם בסוד י"ג תיקוני הדיקנא, שהם כוללים כל הפנים. והנה אלה כולם מאירים ועושים זיו הפנים כנ"ל. ועם כל זה הוא זיו סתום, כי הוא צריך לעבור דרך הפנים עצמם. ואמנם כל מה שהוא נסדר בכל הגוף כולו - עומד להראות בפנים האלה. כי כך הוא הסדר - כל עניני הנשמה נראים בפנים, כמו שמפורש בסוד חכמת הפרצוף בדברי הרשב"י ז"ל בפ' יתרו ובתיקונים. והנה שם עושה זיו הפנים כנ"ל. וז"ס הק"ן נהורין והש"ע נהורין, שמודיעים מציאות הנהגת הא"א וז"א. אחר כך לפי מה שהיא נכללת שם - מתלהטת ובוקעת ועושה ד' נקבים, שהם עינים אזנים חוטם ופה. ותבין מה ענין הבקיעות האלה למעלה, כי אין זה שבקעו פעם אחת ויצאו, אלא גם למטה, אם היה הזיו נראה, היו רואים איך מבחינת הנשמה שנכללה כבר בפנים להראות ענינה - נמשך ויצא זיו אחד, הבוקע ויוצא ממנו דרך הנקבים האלה ממש. ואין פעולת הזיו הזה אלא לעשות הבקיעות האלו. ומפני שהוא מבחינת נשמה, שעכשיו היא נסתרת, כמו שאין נראה הזיו בפנים, כך אינו נראה מה שיוצא מן הבקיעות האלה. אדרבא, בפנים יש על כל פנים סבר הפנים הנראה, יען יש לנשמה איזה לבוש, דהיינו הפנים עצמם. אבל בנקבים אין נראה כלום, יען הנשמה יוצאת מכל לבוש. ותראה הפרש גדול שבין הזיו הנראה בפנים או היוצא מן הנקבים. כי הנראה בפנים הוא הכללות של כל עניני הנשמה. אך מה שיוצא מן הנקבים הם ענינים פרטים, לפי המקום שיוצאים משם, והם המכינים עניני ההשגחה בסוד ראיה שמיעה ריח דבור. ואחר כך הבקיעות האלה עם האורות שבהם נעשים ההרגשים, שהיא ההנהגה ממש. והוא מה שהנשמה משתמשת מן האורות האלה היוצאים כדי להשגיח כראוי. אבל שורש ההשגחה נדרש בפני עצמו לפי ענין החושים. ומה שאנו מדברים עכשיו - הוא מה שבוקע ויוצא לחוץ, כדי לעשות הנקבים וגם החושים, שמזה עצמו נעשה זיו מכסה על זיו הפנים עצמם. ולכן אמרו שנמשך נגד הפנים, ואינו מתדבק. וכל זה היה נראה אם היה הזיו נראה. נמצא שהנשמה הפנימית נסתרת בתוך הגוף ואינה נראית כלל. אחר כך מתראית בדרך סבר הפנים בפנים, ומתחיל הזיו, וזהו הזיו הפנימי. ובהיותה עוד שם, מתחזקת ובוקעת, ונראית ממש בד' הבקיעות. ודרך שם יוצא ממנו זיו, מה שיוצא, ועומד על זיו הפנים, והרי זה כמו זיו בתוך זיו. ומן הזיו הזה השני נמצאים ההרגשים בכח תנועה שמתנועעת בתוך הזיו ההוא - הנשמה. אך מציאות הזיו בעצמו הוא מה שבקעה הנשמה לעשות החורים. וזה פשוט, שאם עשתה ארבעה חושים משונים זה מזה, ולא פחות ולא יותר, צריך שבא זה מן הכח הכלול בה, שהיה יכול להוציא זה, לא פחות ולא יותר. ואם כן פעולה שהוא עושה בבקיעה אחת - אינו עושה בבקיעה האחרת, שעל כן בבקיעה אחת הושרשה השמיעה, ובאחת הושרשה הראיה, ובאחת הריח, ובאחת הדבור. והאמת, שהוא לפי הכחות שהיו בה - כך בבחינת כח אחד היתה נמשכת אל אחד מן האיברים הראוי ומוכן לענין הכח ההוא, ובוקעתו ויוצאת. ובחינת כח אחר אל אבר אחר, ובוקעתו ויוצאת. וזה מ"ש באוצרות חיים, "אך המשכיל יבין כי אור של המוחין נקרא ע"ב, ואור (האזן) נקרא ס"ג, כמ"ש בהג"ה. כלל הענין הזה - הנשמה עשויה להאיר בפנים, וגם לבקוע ולצאת ביציאה גמורה, בלא מסך לפניה, להרגיש הרגשותיה. ואדרבא, בבחינת מה שהיא עומדת ומאירה בפנים - בבחינה זאת עצמה בוקעת לה הבקיעות של החושים. ונמצאו הפנים - כלים מוכנים לשני הדברים האלה, הפנים עצמן - להראות הארתה עודה תוך הכלים, והבקיעות של החושים - לתת לה מקום שליטתה להשגיח השגחתה כנ"ל. ובעמוד הנשמה במקומה, הנה היא מתראית דרך הבקיעות שעשתה [נ"א,בתחילה] ועושה הזיו השני. והוא עצמו מה שנראה בזיו הראשון בכלל, שנראה באלה בפרט. ומתראה ממנה בכל בקיעה מה שמתראה לפי ענין הבקיעה עצמה שמתראה דרך שם. וכל זה מלבד החושים עצמם, שאף על פי שנעשים בבקיעות ההם עצמם, האמת הוא, שנעשים בתוך הזיו הזה, אך בכח תנועה אחרת שמתנועעת הנשמה לפי משפט הרגשותיה. והנה מה שמתראה מן הנשמה בפנים, כבר אמרנו שהוא כללות ענינה ומצבה, ומן הבחינה הזאת יוצאות הבקיעות האלה שזכרנו. נמצא, שנוכל לדון מן הזיו הזה היוצא ונראה מן הבקיעות האלה על מה שיש בפנים עצמם, בסוד הזיו הפנימי שזכרתי. ומן הזיו של הפנים הזה נידון על מה שיש בתוך הגוף, דהיינו הנשמה עצמה לפי ענינה ומצבה. כשתדקדק, תמצא ההנהגה נסתרת בלב ובכל הגוף, ומתגלית בפנים, ומשם מתגלית דרך הבקיעות. ונמצא הגלוי האחרון הוא הזיו של הבקיעות, וזה מה שאנו עוסקים בו, שזהו האור מה שמגיע לנו, שאפשר לנו להשיג באמת. וכל מה שהוא יותר פנימי מזה - הוא נשגב ממנו, ולא נדעהו. ופרטיות הזיו הזה הוא כל עניני העולמות. כי רק חלקי הזיו הזה ותנועותיו הוא מה שמתגלה לנו, ולא יותר מזה. רק שנדע שזה הדבר מושרש לפני ולפנים בתוכיות ההנהגה העליונה. ותבין מזה כמה שפלה השגת הנבראים, כי הנהגה באמיתה נשגבת מהם הרבה, ואין נודע להם אלא השטחיות היותר קרוב להם. ובזה השטח נמצא כל הסיבוב של ההנהגה בשלמותה מראש ועד סוף, בסוד כל העולמות, כמו שנבאר. אמנם הקדמה אחת צריך שתשמור תמיד, כי כל מה שנעשה במקום אחד - לפי המקום ההוא הוא נעשה. דרך משל, בנידן דידן מה שמתראה מן הנשמה בפנים, הוא בסדר אחד מה שראוי להסתדר לפי בחינת ההראות הזה, וכן ההגלות בבקיעות הוא בסדר הראוי לבחינת הגלותו זה. וזהו הסדר מה שאפשר לתחתונים להשיג, ונקרא שרואים רק שטחיות השיעור ששיערה להנהיג. אף על פי כן הוא אמיתיות הדבר לפי העומק של הדברים. אך כיון שאין שכל מספיק להשיג הדבר כולו בפנימיותו ועומקו ברוחב כל הענינים כמו שהם, נקרא שניתן להם ציור שלם ומספיק, להבינם הדבר לפי מה שהם יכולים לקבל. הא למה זה דומה ? לחכם שרוצה ללמד חכמתו לתלמידו, ואם אינו יכול לקבל כל עומק חכמתו, נותן לו ציור מספיק מן החכמה מה שראוי לקבל. והציור אמיתי לפי כל עומק החכמה, אלא שהוא בדרך קיצור ומובן לתלמיד ההוא. שאם יכנס אחר כך בעומק החכמה, ימצא יתרון גדול בה ממה שהיה יודע מתחלה, כיתרון האור מן החושך. יש להקשות, ההנהגה אמרנו שהיא ברשימו, והקו נעלם בתוכו. ועתה לפי זה נמצא, שאדרבא, כל הנהגה היא מן הקו, כי הרי ההנהגה היא רק במה שיוצא מן הנקבים האלה, שהוא מן הפנימיות, שהוא הקו. אם כן ההנהגה היא מן הקו? התשובה, מה שמתגלה אין נקרא שמתגלה לפי הנשמה, אדרבא, נקרא שהוא לפי הגוף. וזה, כי האדם הוא - שיש נשמה מלובשת בתוך גוף בנוי נקבים וחללים. פירוש - כלים מכילים וכלים מוציאים, שתמלא הנשמה את המכילים, ותוציא אור דרך המוציאים, וכל זה לפי הנהגת הגוף בתכונות כליו. ובצאתה דרך הכלים האלה - תעשה לו זיו סביב. ואין הנשמה מוספת שום דבר בגוף אלא מה שהוא, שהרי אפילו בהוציאה אורותיה - אינה מוציאה אלא לפי עניני הגוף, וכמ"ש בסוד שאור המוחין נקרא ע"ב, ושל האוזן נקרא ס"ג. אמנם הכלים המוציאים אינם אלא לגלות מה שנעשה במכילים. ונמצא שורש ההנהגה - מה שמתחברת הנשמה עם הגוף לפנים. וגלוי הענין הזה בפנים, וגילוי יותר בזיו הבקיעות, וכל אלה הגילוים. נמצא ענין הנהגת הקו בפני עצמו, והנהגת הרשימו המתנהגת ממנו, כי כבר אמרתי - הנשמה מוציאה אורותיה לפי הגוף, כדלקמן, וכשנקח סדר ההנהגה הכללי, שהוא א"ק בכל בנינו, נמצא סוד ההנהגה מה שמתגלה לנו - דהיינו סיבוב שלם כדלקמן - רק מה שמתגלה אחר שככר נתלבש הקו בתוך הרשימו בסוד הזיו הסובב כנ"ל. וכל מה שעושה הקו כהתלבשותו זה, מלבד מה שמתגלה מזה הזיו - אינו נודע לנו:

ב. מה שנסדר בפנים בתוך הגוף, מה שמתגלה הוא הסדר עצמו שנסתדר לפנים. על כן יקבילו הדברים זה לזה, מה שמתגלה עם מה שיש בפנים. אדרבא, נאמר בפרט, חלק זה של הפנימיות נתגלה במקום זה מן הפנים, וחלק זה במקום זה, כדלקמן:

ג. ומכל חוש יוצאות הארות מזה, הוא מ"ש למעלה, שמה שמאיר בפנים - יוצא בגילוי יותר בחושים:

ד. לכן יוצאים ד' עולמות ראיה שמיעה ריח דבור, כיון שהחושים הם ד', על כן ד' דברים יוצאים משם ומתגלים משם. אדרבא, כל מה שראוי להתגלות - יתגלה מתוך אלה הד':

ה. ד' עולמות ראיה -שמיעה -ריח -דבור, שאינם הרשר"ד עצמם, אלא עולמות שלהם, שהם היוצאים מתוכם, כנ"ל:

ו. וגם מן המצח יוצא הארתו, וגם זה הוא דבר שאינו נראה עתה, אבל אם היה הזיו - היה נראה, כי יש בקיעה דקה מאד. וה"ס התפלין העומדים במצח, שעליהם נאמר, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך":

חלק ב:

א. נמצאו כל העולמות רק זיוו, וזהו מ"ש כבר בחלק הא', שכל העולמות שאנו מזכירין הם מדרגות זויו הזה:

ב. הארתו של א"ק, הארה נקרא מה שאינו עצם הדבר, אלא בהיקות שמבהיק מן העצם עצמו, והוא פחות במדרגה מן העצם עצמו. ונמצאו העולמות האלה רק מה שיוצא הארה לבד מן הא"ק, שאינו מתגלה בהם מה שהיה מתגלה בא"ק עצמו, אלא פחות מזה הרבה. וזה תשובה למה שקשה לכאורה בענין אלה העולמות, שנראה שאין ענינם בסדר שאר האילן. והיינו כי בריאה דרך משל, יוצאה מן האצילות, ור"ל שהיא המשך אחד ממנו, והיא יוצאה כמו חותם מכל הספירות של האצילות, שעוברים דרך מסך, ומוציאים כל ספירה - ספירה כנגדה ממש בבריאה, וכן יצירה מבריאה, וכן עשיה מיצירה. ואז יתכן לקרוא אותה זה תחת זה, כי הם יוצאים אלו מאלו. וכן הפרצופים, גם כן יוצאים או"א מא"א דרך זווגיהם, וזו"נ מאו"א דרך זיווגיהם. אבל אלו העולמות אינם יוצאים כך מא"ק, אלא יוצאים מתוכו דרך אבריו. ולפי זה יש שני קושיות, הא' - שלא נוכל לומר שאבי"ע הם תחת א"ק, כמו או"א זו"נ תחת א"א כמוזכר במ"א, שהרי אינם יוצאים כך ממנו, כמו אלה מא"א. והב' - שאין זה דרך השתלשלות, כי ההשתלשלות צריך שישתלם עולם אחד, ואחריו במדרגה יבוא עולם אחר, יוצא ממנו ממש, וכחו פחות מעולם עליון. זהו הדרך שאנו רואים שהולכים דבר הספירות מאחר הצמצום והלאה. אבל זה נראה כמו דרך אחר שיוצא שלא כסדר. ויקשה מיד - למה לא באו העולמות האלה תחת א"ק, יוצאים ממנו ממש כשאר העולמות זה מזה. או אם אלה יצאו בדרך הזה, למה לא יצאו אחרים מן א"ק, כמו בי"ע מן האצילות? סוף דבר אין זה המשך ישר, כמו שהיה ראוי להיות בדרך השתלשלות, אלא נראה כמו דילוג, שמדלגים מדרך לדרך ומענין לענין. ואינו מובן קשר סדר אחד שלם בזה הדרך כלל. אך לפי הענין הוא מה שאמרנו עד עכשיו, והיינו כי האמת, שרק מציאות אחד כללי לבד הוא הנעשה בתוך החלל, והיינו א"ק שלם בכל עניניו, פירוש - בנשמתו וגופו ובזוהר שלו. וזה כל ההנהגה של שם הוי"ה ב"ה, ותחת זה לא יש ענינים אחרים. אלא שבהיות ההנהגה הזאת הנהגה עמוקה - לא הבננו אותה, אלא הארתה לבד הוא שנתגלתה לנו, והוא הציור היותר קטן וקצר של זאת ההנהגה. וזהו מה שאנו מדברים בו. ובכאן נבין המדרגות זו תחת זו בהשתלשלות, דהיינו חלקי ההנהגה המתגלית. אך אין זה יוצא בהמשך מדרגה והשתלשלות מן הא"ק, אדרבא זהו הגילוי שלו מה שאפשר לגלות מן הא"ק עצמו, ונחשוב גם זה לחלק א"ק עצמו. ונאמר רק - הא"ק הוא בכל המציאות לפי הסדר שם הוי"ה ב"ה, אלא שא"ק עצמו אינו מושג, אלא הארת א"ק היא המושגת, ובה כל הענינים האלה שאנו דורשים:

ג. וא"ק נשגב מהם יותר, ואינו מושג, הרי זה ישוב למה שאנו מניחים עניני הא"ק, ומדברים באלה העולמות. שכוונתינו בזה כנ"ל, שא"ק עצמו הוא הנעלם מן ההנהגה, והזיו הזה הוא המגולה ממנו. ואין זה סדר מבולבל, לא מדלג מדרך לדרך כנ"ל, אלא סדר נאות מסודר כראוי. והנה ענין זה במראה, יראה הענין כמו שכתוב, פרצוף אחד שפניו מזהירים, ויוצאים משם כל האורות האלה על הסדר שהם כתובים:


פתח לג

<פרטות ענין עסמ"ב דא"ק>:

ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן מתגלים מא"ק. הע"ב לפי חכמתו של א"ק, ואינו מגיע הדברים להשגה, ומשלח הארותיו דרך שערות הראש, שהמוח מגלה בם ענינו, והוא נעלם. אך ס"ג מגלה האורות מה שנעלם בע"ב, והוא ענין האצילות שהולך ומתגלה מעט מעט. לכן בתחלה אור פנימי ואור מקיף רחוקים זה מזה, והולכים ומתקרבים מעט מעט עד הפה, שנעשה כלי שם. ושם נשרש דמות אדם כראוי, והוא ענין מ"ה וב"ן שנתגלה אחר כך אחר שזכרנו בכלל שהארות יוצאות מא"ק, עכשיו יש לנו לפרש פרטיהם:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, עסמ"ב, והוא מה שמתגלה בדרך כלל. ח"ב, הע"ב לפי חכמתו, והוא ענין הע"ב בפרט. ח"ג, אך ס"ג, והוא ענין הס"ג בפרט:

חלק א:

ע"ב ס"ג ב"ן מתגלים מא"ק, וזהו כי הלא כבר שמעת איך כל מה שיש בכל סדרי הגוף - מתגלה בפנים, ומה שמתגלה בפנים הוא המתגלה בתוך הבקיעות. אך כל הכללות שבכל הגוף הוא עסמ"ב. אם כן מה שמתגלה הוא עסמ"ב:

חלק ב:

א. הע"ב לפי חכמתו של א"ק, כי חו"ב סודם הוא כך, חכמה הוא סידור הדברים בעומק המחשבה. אך בינה מגלה תמיד מסתורי החכמה. וע"ב הוא לפי מה שמצטייר בעומק מחשבתו:

ב. ראינו מגיע הדברים להשגה, כי מציאות החכמה היא להסתתר ולהתעלם:

ג. ומשלח הארותיו דרך שערות הראש, דהיינו שערות הראש הם הזיו הראשון, כמו הדיקנא בפנים. ומשם יוצא אור הע"ב, בבחינת זיו שני הנזכר בפנים:

ד. שהמוח מגלה בם ענינו, סוד השערות בכל מקום שהם, הם סוד מה שנסדר במוח בתוך הראש - מתגלה בחוץ לראש בבחינת שערות, וכל עניניהם ומשפטיהם נמשך אחר ענין המוח, איך שהוא בפנים. ועוד יתפרש זה במקומו בס"ד:

ה. והוא נעלם, אור הע"ב היוצא הוא נעלם, כיון שהוא לפי בחינת חכמה:

חלק ג:

א. אך ס"ג מגלה האורות, והוא ענין בינה שאמרתי, שמגלה אורות החכמה שהם סתומים:

ב. מה שנעלם בע"ב, שאין אורות הס"ג אורות אחרים, בלתי משתלשלים מן הע"ב, עד שיהיה הע"ב ענין אחד בפני עצמו, שאין פעולותיו ותולדותיו מתגלים, ואורות הס"ג ענינים בפני עצמם לצד אחר, שתולדותיהם מתגלים. כי אם היה כך, הרי היינו נופלים במבוכת פיזור הענינים, פירוש - הדלוג שזכרתי למעלה, הנראה לכאורה בענינים האלה שמתחילים בענין אחד, ואין נודע סופו, ומדלגים משם לענין אחר, שאינו מתקשר עמו. וזה דבר שאי אפשר לומר כך, כי אין זאת ידיעה, אלא מבוכה. והראוי הוא, אם אלה האורות שאנו מזכירים הם אורות ההנהגה, שילכו בהשתלשלות זה אחר זה, מן הראש ועד הסוף. אלא האמת כך הוא, כל הענינים שאנו מדכירים מראשית הא"ק ועד סוף כל העשיה - כולם מקושרים זה בזה, ומשתלשלים זה מזה. וההבדל שביניהם - שכל עליון נעלם יותר מן התחתון ממנו, עד שבאים הדברים מהעלם אל גילוי, אך שלשלת אחת ממש הם. ונמצא שכל מה שמתגלה אחר כך בסוד אורות הס"ג, הוא מה שנעלם מתחלה באור הע"ב. ואורות הס"ג עצמם אינם ענינים הרבה פזורים ונפרדים. אלא הם ענין אחד עצמו, שהולך ומתגלה גילוי אחר גילוי, וכדלקמן:

ג. והוא ענין האצילות, כי מה שהיתה הכוונה מתחלה, הוא להמציא ענין שורש דמות אדם בדרך קרוב ומתיחס אל התחתונים, שתהיה בו העבודה כראוי. וענין זה הוא אצילות הבנוי ממ"ה וב"ן, אחר שנתחברו ביחד. כי שם האורות הם סיבות ממש אל כל עניני העוה"ז, קרובות ומתיחסות להם כראוי. מה שאין כן קודם לכן, שאינו אלא שורש לסיבות האלה. וזה תבין במ"ש כבר בענין ההעלמים, שהיה קו המדה הולך ועושה - שבכל העלם מתחדשות תולדות לפי ההעלם ההוא. והנה לא יכול לצאת על דרך זה לפי עניניו אחר זה ההדרגה, אלא אחר שנוספו העלמים על העלמים, עד שהגיעו למדרגה הנקראת אצילות, אך לא למעלה מזה. וזהו מ"ש הרח"ו זללה"ה, שאף על פי שמכנים אוזן ועינים בא"ק, אינו אלא לשבר את האוזן, כי שמות אלה אינם נופלים אלא במקום שהאורות עמדו בערך אחד מתיחס עם התחתונים, שיכולים התחתונים לצאת מהם לפי חק ההדרגה. אך כאן למעלה, לא נוכל להדכיר תוארים האלה אלא בדרך השאלה, להיות כאן מקום שורש לענינים האלה למטה. נמצא לפי זה, שמה שהיה צריך להתגלות - היה סוד דמות אדם, אם כן נאמר שמה שהיה צריך להתגלות היה האצילות, וההעלמים היו נעשים על פי כוונה זאת. להביא סוף סוף האור אל המדרגה הזאת. אך כל מה שאנו מדברים עתה, הוא בחלקי הזיו הזה שזכרנו, שהם חלקים עומדים בהדרגה זה תחת זה, דהיינו על פי ענין קו המדה, שכל תחתון אורו פחות מאור העליון ממנו, שסוף ענינם הוא האצילות כנ"ל, וכדלקמן. אם כן נאמר שחלקי הדיו הזה ענינם - ענין האצילות שהולך ומתגלה מעט מעט בהדרגה, עד שיגיע להמצא. ולכן גם עניניהם הולכים בהדרגה ממש, אלו תחת אלו, כדלקמן:

ד. לכן בתחלה אור פנימי ואור מקיף רחוקים זה מזה, והולכים ומתקרבים מעט מעט, כי הנה זה אנו רואים ודאי באורות האלה - שיש מציאות ענין אחד ההולך בהדרגה, והוא ענין קרוב אור פנימי עם המקיף. וכיון שסוף ההדרגה הזאת הוא ממש מה שמוציא שורש דמות אדם כדלקמן, אם כן נבין בהדיא שבאורות האלה הולך האצילות ומתגלה מעט מעט:

ה. עד הפה שנעשה כלי שם, היינו מה שרואים שסוף ההדרגה הוא עשית הכלי כנ"ל. והכלי הוא המתיחס לתחתונים, וכדלקמן:

ו. ושם נשרש דמות אדם כראוי, וב' הוראות לענין זה. הוראה א', הוא שענין הכלי הוא המתיחס לדמות האדם. והיינו כי עיקר דמות אדם הוא ענין הגוף עם הנשמה בתוכו. ושורש ענין הגוף הוא הכלי באמת. וכיון שהכלי הוא סוף ההדרגה שראינו באורות אח"פ, אם כן נדע בבירור שאורות אח"פ הולכים בהדרגה אל ענין דמות אדם בסוד הגוף. הוראה ב', היינו שענין אורות הפה הם עשוים ממש לתת השורש לנקודים. ומזה שהדרגה זאת נראית עוד בבירור ממש - במה שאנו רואים שאפילו אורות העינים עצמם, כדלקמן, הם באים ההדרגה אחר הפה, והיינו שהאצילות הוא דמות אדם בפרט בסוד מ"ה וב"ן כנ"ל, ששם יש ענין הכלים בכל פרטיהם. ושורש ענין זה הוא באורות הפה, דהיינו הכלי בכלל, קודם שיהיו עניניו מתגלים בפרט. כי הלא זאת היא ההדרגה תמיד - בתחלה יש הכלל, אחר כך הפרט, ואין לעשותם מדרגה אחת, אלא שתי מדרגות. נמצא לפי זה - אורות הפה שם ענין הכלי שהגיע כבר לגילוי, אך בדרך כלל וכמ"ש. אך באורות העינים כדלקמן שם, ענין הכלי בפרט ממש, בסוד מ"ה וב"ן, כדלקמן במקומו. ועל כן נעשו מעשים באורות הפה, מה שהוצרך כדי לתת מציאות לענינים הנמצאים בכלים במקומן, במקום פרטי עניניהם. וזה כללות הבנת כל מה שאנו דורשים באורות הפה שהם כולם הכנות למה שצריך להמצא אחר כך באצילות במקומו, והיינו גילוי הכלים ושלמותם, ושיהיה בדרך הסתלקות, בסוד שורש לעניני העבודה. והתיקון הוא להיות אחר כך באצילות, כמוזכר במקומו:

ז. והוא ענין מ"ה וב"ן שנתגלה אחר כך, היינו סוף כל ההשתלשלות, שהוא דמות האדם במקומו, בסוד מ"ה וב"ן כנ"ל, וכדלקמן:


פתח לד

<הקשר בין עסמ"ב למקום בקיעתם מא"ק>:

המעברים שעוברים דרך שם האורות, הם נבחרים לפי מה שהם נקשרים לפנים עם ד' השמות הנסדרים שם. והם לפי הרכבות קשרי המאורות, ודרך הליכת הרוח בהם, מקום שהוא נוגע ראשונה - שם הוא יוצא:

אחר שבארנו הזיו המתגלה, צריך לפרש עתה ענין המקומות שהוא מתגלה מתוכם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, המעברים וכו', והוא יחס נמצא בין המעברים ובין אורות העוברים. ח"ב, והם לפי וכו', והוא משפט היחס הזה איך הוא:

חלק א:

א. המעברים שעוברים דרך שם האורות, ר"ל כי יציאת האור הפנימי דרך הנקבים אינו על צד ההזדמן, כאש לוהט שנותנים עליו כלי נקוב, שבכל מקום שיש נקב יוצא אור האש. כי אם היה כך - שני דברים היו נמשכים מזה, שאנו יודעים שאינם כך, הא', כיון שהאש שתחת הנקבים הוא שוה, על כן גם היוצא מן הנקבים הוא שוה, כי הרי האש אינו מקבל תנועות חדשות, לצאת דרך מקומות פרטים, שבהם יהיה משתנה, אלא שבכל מקום שמוצא נקב - יוצא, והוא יוצא בנקב זה כמו בנקב אחר. והב', שהאש שהוא עומד מכוסה תחת הנקב הא' - יוצא דרך הנקב ההוא, ושתחת הב' - יוצא דרך הנקב הב', בלא יתחלפו כלל, לצאת מה שהוא תחת נקב אחד - לצאת דרך נקב אחר. ושני דברים אלה אינם כך באלה העולמות. הא', האור שבפנים הוא שוה, ושיוצא לחוץ אינו שוה, אלא הולך בהדרגה בכמה מקרים שונים. ואם היה רק על צד ההזדמן, שהאור יוצא לפי שמוצא פתח לפניו, כך היה האור היוצא מן האזן כמו מן החוטם, בלא שום שינוי כלל. הב', שמצאנו חילוף, שהרי אורות הס"ג - יוצאים מן האח"פ, ואורות הב"ן למעלה מן האח"פ, דהיינו מן העינים, ואורות מ"ה למעלה מכולם, דהיינו מן המצח. אם כן מכל זה נראה בהדיא שאינו על צד ההזדמן, אלא נבחרים המעברים לאורות, ומוכרח האור ההוא ללכת במעבר ההוא ולא באחר, מפני היחס שיש לו עמו. ובשביל היחס הזה הרי הוא משתנה בצאתו ממנו, כי כבר נשתעבד גם הוא לכלי. פירוש - אם היה על צד ההזדמן, אז היה נקרא שאין האור משתעבד לכלי, אדרבא יוצא מן השעבוד, אם כן תחת שבזמן שהוא בתוך הכלי פועל בבחינת כלי מפני היותו סגור בו, ואף על פי שאין בו שינוים, הרי פעולתו משתנית, לפי שהוא משתוה לבחינת הכלי, וכמ"ש למעלה בסוד הקו והרשימו, הנה כשבוקע ויוצא - אובד השעבוד ההוא, ויפעל כמו נשמה חוץ מן הגוף. אבל כיון שאמרנו שעברו דרך הכלי הוא מפני יחס שיש לו לכלי ההוא בפרט, אם כן נקרא שאפילו בצאתו הוא משועבד לכלי, כי לא היה יכול לצאת מכלי אחר, ואף על פי שיוצא, אינו נקרא שיוצא מן השעבוד, אלא אדרבא, טבע הכלי ההוא להיות כלי מוציא, וכמ"ש למעלה בענין הכלים מכילים וכלים מוציאים. וכיון שכך, נמצא שאין האור עושה אלא פעולת הכלי עצמו, ואז יהיה שינוי בפעולתו, כאילו היה פועל בתוך כלי המכיל עצמו:

ב. הם נבחרים לפי מה שהם נקשרים לפנים עם ד' השמות הנסדרים שם, היחס הזה אינו יחס נמשך מן המצב הנראה, כי אדרבא, זהו המתחלף, שהב"ן והמ"ה הם למטה, ועולים למעלה מן הכל. אלא הוא מקשר שנקשר בפנים בתוך הגוף. והרי נתפרש בכלל ענין היחס של האורות עם המעברים, שהוא יחס אחד פנימי תלוי בסדר שהשמות עומדים בפנים בתוך הגוף, שנתקשר עמהם בחינת המעברים בסדר הזה שאחר כך מתגלים לחוץ:

חלק ב:

א. והם לפי הרכבות קשרי המאורות, כי אף על פי שאנו אומרים שכללות הפרצוף הוא עשר ספירות, כדי להבין ההנהגה היוצאת ממנו, אך צריך להבחין בהם פרטיות הרבה, שהוא כלל כל תרי"ג אורות שבו. ולא די זה, אלא העיקר הוא לדעת הקשרים שאלה האורות הם מתקשרים זה בזה, ונפגשים בדרך זה להתקשר קצה אחד עם קצה אחר, שבמצבם הם רחוקים זה מזה. וזהו מענין הרכבות המאורות, שמתרכב אור אחד עם אור אחר, ויוצא משם התולדה. ובדרך זה נעשים היחסים שבגוף, שחלק אחד מתיחס אל חלק אחר, עד שבהולד מקרה באחד מן החלקים ההם, יורגש המקרה בחלק השני, אף על פי שהחלקים רחוקים זה מזה הרבה, ויש חלקים אחרים ביניהם. ואותם שביניהם לא ירגישו, ואלה שבקצוות ירגישו. ושורש הענין הזה הוא, כי צורת כל פרצוף בכלל ובפרט תלויה בשם מ"ה, בסוד, "ודמות פניהם פני אדם". והנה שם זה יש בו כחות מספר מה שיש בו. ואלה הכחות הם שנחלקו לכמה פרטים, ועשו האברים של הגוף עם כל תכונותיהם. ויש שפרטי כח אחד הלכו בהדרגה בהשתלשלות זה אחר זה, ויש שפרטי כח אחד נתחלקו, והושמו - אחד במקום אחד, ואחד במקום אחר רחוק ממנו. ואחר כך הושם הסיבוב של הרוח הסובב על כל החלקים, ומגיע הכל אל הצורה הכללית, העומדת בסוד שקיו דאילנא, העומדת בסוד שם מ"ה שזכרתי. ובהרגיש חלק אחד מן הפרצוף איזה מקרה, יגיע הדבר אל השורש - שם מ"ה שזכרתי. ומשם יגיע מיד אל החלק השני שהוא גם כן חלק אחד מן הכח, שחלקיו הוא החלק שהרגיש בתחלה. והנה כך הוא באדם למטה גם כן, שהנשמה הבונה את הגוף, הנה עושה זה בכח אחד כללי שיש בה, שהוא דמות אדם, והוא שם מ"ה שזכרנו. שגם באדם צריך שיהיה בסוד שקיו דאילנא. ומזה יוצא כל הבנין, והוא המרגיש כל הרגשות חלקי הגוף, וממנו נמצא היחס הזה. והנה הרוח הוא המתפעל במקום שהוא יושב שם. ובהתפעלו באחד החלקים, לפי תכונת החלק ההוא, הנה בהתפעלות הזה יתפעל החלק האחר, שהוא בן גילו של החלק הראשון. ובהתפעל באמת בחלק הא', הצורה הכללית תריצהו לחלק הב', ויתפעל שם בדרך הזה גם כן, מפני הצורה הכללית שמחברת אותם. והחלקים שבאמצע אינם מרגישים כלום, כי הוא לא יתפעל בהם כך, אלא בחלק בן גילו של החלק הא'. כמו המים - שלפי המקום כך הם מתפעלים. והשפעות הכוכבים גם כן יוכיחו דה, שעוברים בכל האויר, ואינם נרגשים אלא במקום המוכן להם, כי שם השפע ההוא מתלהט לפעול, ולא במקום אחר:

ב. ודרך הליכת הרוח בהם, דהיינו שהרי גם לזה הענין יש דין פרטי - מה שניתן הרוח להתגלגל בו:

ג. מקום שהוא נוגע בראשונה - שם הוא יוצא, כי השמות האלה מתגלגלים בפנים לגוף בחוקים שנחקק להם, ומוצא אברים מה שמוצא ראשונה, והוא נכנס באברים, ומוציא ההארה, במה שיש בחלקי הפנים מתיחסים לאברים ההם. ובדרך זה אפשר למצוא שיצא הב"ן מן העינים וס"ג מן האח"פ, כי במקום שהס"ג מתהלך לפי סדר סיבובו, פוגע בראשונה אברים שבני גילם הם אח"פ, ומיד יצאו הארותיו דרך שם, והב"ן לפי סיבובו פוגע באברים שבני גילם העינים, וכן מ"ה למצח. יש להקשות, שהרי אמרנו למעלה, שזיו הבקיעות יוצא ממה שנכללת הנשמה בפנים, ומה ענין עתה למה שסובב בגוף ? תשובה, הילוך הדבר הזה כך הוא, כל מעשה שעושה הרוח בגוף - כבר אמרנו שיש לו להתגלות בפנים, על כן כל מעשה שעושה הרוח הזה בגוף, הוא מוציא כנגד ומיד כח אחד בפנים. עומד לגלותו. ומיד עשותו המעשה בגוף, יעלה ויראה בבחינת סבר הפנים בפנים, ועדיין אין זה סוף הילוכו, כי כל מה שנקבץ בפנים, כבר שמעת שמתפרט בבקיעות החושים. על כן כל מעשה הרוח בגוף יש כנגדו כח אחד מתחיל בפנים ומסיים באחת מן הבקיעות. והצורה הכללית חלקה כך כחותיה, כל המעשים שעושה ע"ב דס"ג - המציאה כנגדם לגילוי בפנים - כחות מסוימים באזנים, ואחרים בחוטם, ואחרים בפה, וכן ס"ג דס"ג, וב"ן - המציאה כנגדם כחות מסוימים בעינים, על דרך שפירשנו למעלה, שהצורה הכללית מפרטת כחותיה בגוף. והנה נמצא שהכחות המקבילים לע"ב הושמו למטה, ושל ב"ן למעלה, ושל מ"ה למעלה. אך ההקבלה אינה בין חלקי הרוח לחלקי הגוף, כי אינם תחת סוג אחד, אלא בין חלקי הגוף לחלקי הגוף, אם כן צריך שנאמר שאותם האברים שב"ן סובב עליהם - הם הם שהקבלתם בעינים, על כן בהגיע ב"ן שם למטה, יאיר מיד בחלק שכנגד החלקים ההם בפנים, ומשם לעינים וכן כולם:


פתח לה

<באור הבוקע מא"ק הולך ומתגלה שורש הכלי>:

בא"ק נעשה החבור של הקו עם הרשימו - שלקחו לו לכלי. והאור היוצא דרך החושים הוא אור שכבר נתחבר בכלי, שלכן אחר כך הוא מוציא כלי באורות הפה. ורק זה הוא האור הראוי לבנות ממנו כל הבנינים. ויצא מה שצריך לבנות ממנו כל הבנינים הנרצים, ונתפשט בהדרגה לפי צורך הנרצה בבנינים האלה:

אחר שבארנו ענין האור היוצא מן הבקיעות, וענין המקומות שהם יוצאים משם, עתה נפרש מה שצריך בענין מהות האור היוצא עצמו:

חלקי המאמר הזה ב', ח"א, בא"ק נעשה החבור, והיינו שהאור הזה היוצא מא"ק יש בו בחינת כלי מעורב בו. ח"ב, ורק זה וכו', למה צריך שיהיה כך:

חלק א:

א. בא"ק נעשה החבור של הקו עם הרשימו, שכל עניני א"ק בעצמו הם ענינים מה שצריך לחבור הקו והרשימו ביחד, כי הלא אלה הם שני יסודות ההנהגה, כמ"ש למעלה. ושכל הכוונה הוא לעשות החזרת הרע לטוב. והרע משתרש בהנהגה שאחר ההעלם בכמה חוקים שבה. ועל כל אחד מהם צריך שיתגבר הקו, וישלוט להחזירו לטוב. וזה עצמו סוד הנשמה והגוף באמת, כי בגוף משתרשים כל עניני הרע, והנשמה לכוונה זאת הושמה בו - שתהיה שולטת על כל אחד מעניניו ומחזירתם לטוב. וזה בכח סגולת המצוות שהכין הרצון העליון לצורך זה. וכשתדקדק, תמצא לפי זה, כי כל הענין הנמצא, הוא רק לבוא אל הנשמה והגוף, ששם נמצא ענין החזרת הרע לטוב ממש. והאדם הגשמי - סוף כל המציאות, דהיינו סוף כל זה הענין. וא"ק ראש כל המציאות - ראש כל זה הענין. כי שם נעשו כל השיעורים הצריכים להיות שורש לענין זה, שיהיו באחרונה בפועל ממש. וכל אלה האורות היוצאים ממנו, הולכים כולם בהדרגה זה אחר זה תמיד, בסוד נשמה וגוף, עד שיוצאים אלה השניים למטה במקומן, וכדלקמן בחלק ב:

ב. שלקחו לו לכלי, היינו זהו החיבור שנעשה, שנתקן חק זה שיהיה פנימיות בסוד אורות, וחיצוניות בסוד כלים, והאור יהיה מאיר בכלי ומזכך אותו:

ג. והאור היוצא דרך החושים הוא אור שכבר נתחבר בכלי, לא תחשוב שזה האור היוצא הוא אור פשוט, כי הרי הוא מבחינת החיבור הנעשה כבר, שמשם והלאה לא תצא עוד שום תולדה בלא התחברות שניהם. ולכן זה האור, אף על פי שנראה בתחלה שאין שם כלי, האמת הוא שיש בלועים בו מבחינות הכלי ודאי, אלא שבהיות האור גובר הרבה, אין בחינות הכלים האלה ניכרים כלל:

ד. שלכן אחר כך הוא מוציא כלי באורות הפה, זו ראיה שיש בחינות כלי בלועות באור, שהרי מצינו שסוף סוף יוצא כלי מן האורות האלה היוצאים עצמם, ואם האור היה פשוט, לא היה אפשר לכלי לצאת משפ. כי הרי כבר שמעת, איך הכלי והאור הם שני סוגים שונים לגמרי, ואי אפשר לסוג לצאת מסוג מתחלף לגמרי ממנו, כי אין הסיבה יכולה להוציא מסובב שאינו מענינו, אלא ודאי, שבחינות הכלי ישנם בלועים באורות, אלא שלמעלה אינו ניכר, וכל מה שיורד - הולך ומתגלה, עד שמתגלה לגמרי. ותדע שזה סוד האותיות שדורשים באורות אח"פ, שהרי כל מקום שיש אותיות - מורות על בחינת כלי. אלא שבאורות האוזן שרשי הכלי לא ניכר אלא מעט, והיינו אות אחת, ובחוטם מתגלה יותר, ובפה יותר. ובמעשה שנעשה באורות הפה מתגלה לגמרי:

חלק ב:

א. ורק זה הוא האור הראוי לבנות ממנו כל הבנינים - טעמא דמסתבר שהאור יכלול בו בחינת הכלי, כי הרי הבנינים צריכים ללכת על פי ענין גוף ונשמה, אם כן צריך שהאור יהיה מבחינה זה:

ב. ויצא מה שצריך לבנות ממנו הבנינים הנרצים, זה תירוץ לקושי גדול, הנראה לכאורה, שהדברים אינם הולכים בסדר שלם, שלהיות סדר שלם, היה צריך שיוציאו כל השמות אורותיהם בשוה. והרי מע"ב יצאו כל הענפים, אלא שהם נעלמים, ומס"ג יצאו ג' בחינות של ע"ב שלו, ותחלת ס"ג שלו לבד. ואח"כ יצא מ"ה בכלל, וכן ב"ן בכלל. והתשובה לזה הוא - שרק זה הוא האור וכו'. פירוש - לכל פעולה צריך שיתחברו אורות מה שיתחברו להוציא אותה לפי התכונה שהיא צריכה להמצא. ומענין זה תמצא מבואר לקמן בעניני בירורי ב"ן. ואין לנו לשאול למה אלה, כי הרצון העליון ידע שכדי להוציא המציאות מה שצריך להוציא, צריך דוקא הרכבת אותם השרשים, לא פחות ולא יותר. אדרבא, בהרכבה אין הולכים כסדר, אלא צריך להותיר ממין אחד ולהחסיר ממין אחר, עד שיעמוד המורכב בתכונה הנרצית. והנה בכאן הכוונה היתה להוציא אצילות בסוד דמות אדם. כדי לעשות ענין זה, הוצרכו שלוש בחינות מע"ב, ואחת מס"ג, ואחת כללות מ"ה וכללות ב"ן. ומבין כולם - דמות אדם בתכונה שנמצא. מה שאין כן אם היתה הוצאה זאת לפי ענין המוציאים, היו צריכים לשמור ביניהם סדר. אבל כיון שהוא לפי ענין המורכב ותכונתו הנרצית בו, זולת זה האור, בהיותו יוצא לעשות הבנין, יצא רק מה שהוצרך לפי מציאות הבנין הנרצה:

ג. ונתפשט בהדרגה לפי צורך הנרצה בבנינים האלה, פירוש - כיון שזה האור יוצא לבנות הבנינים, הוא צריך להספיק לכל מה שצריך לזה. ולכן היה הולך ממעבר למעבר, ויוצא בדרכים שונים, מה שצריך להכין הבנינים לפי הכוונה התכליתית שבהם, הלא הוא האדם הגשמי למטה, שבעבורו כל המציאות הזה. ותראה ההדרגה הזאת איך שהולכת ומשתלשלת בסוד גוף ונשמה, כי הנה דבר ברור הוא, שבהיות הגוף עב וגס - אינו יכול להיולד אלא בחסרון הארה והעלמה. ועל כן בהיות האורות מתגברים, מה שהוא שורש הגוף לא יהיה ניכר ביניהם. ועל כן בע"ב שהאורות מתגברים הרבה - לא נזכר שום אות, כי לא נראה שום שורש כלי, באוזן מתחיל להתגלות, והוא מעט, בחוטם - יותר, ובפה - יותר, עד שמתגלה לגמרי. וגם תראה כי כחות הנשמה הן נר"ן נל"ן. וע"ב הוא נל"ן שהוא קצה היותר גדול שבהארה, לכן אין שורש הגוף מתגלה כלל. באוזן נעלמה הנל"ן, ומתחיל להתגלות הגוף. בחוטם נעלמה גם הנשמה, והגוף מתגלה יותר. בפה נעלם גם הרוח, והגוף מתגלה לגמרי. וז"ס שאורות הפה יצאו רק בסוד נפש. ופרטיות ענין זה הלא הוא מבואר במקומו במ"א: