קל"ח פתחי חכמה/פתח נא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פתח נא

<מצבי ג"ר וז"ת דנקודים [נא -נג]>:

<מצב ג"ר דנקודים בשבירה>:

שורש הבריות הוא רק בז' תחתונות, שהם ז' ימי בראשית. והג' ראשונות הם רק עטרות על הז"ת, להנהיגם ולתקנם. על כן במציאותם אין שייך קלקול, כי הם למעלה ממעשה בני אדם. והעוונות אינם פוגמים אותם, אלא מסלקים אותם, ועל כן נמצאו ונתקיימו. אך מה שנמצא בהם לצורך הז' תחתונות - זה לא נתקן אפילו בהם, כי אם היה נתקן, היו כל הז' תחתונות מתוקנים גם כן. ולכן גם בהם מה ששייך מהם לז"ת - נפגם. וזה עושה שלא יתפשט כוחם היטב לתקן הז"ת, כי אם היה מתפשט תמיד - לא היה קלקול בעולם:

אחר שנתבאר ענין כללות עניני השבירה הזאת שהם לצורך ההנהגה, עתה נבאר המקרים שלה בפרט על פי זה השורש:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שורש הבריות וכו', והוא מה שהיה מתוקן כבר באלה הספירות. ח"ב, אך מה שנמצא וכו', והוא מה שהיה נשאר עדיין:

חלק א:

א. שורש הבריות הוא רק בז' תחתונות, זה דבר מוסכם אצל כל המקובלים שקראו לאלה הז' - ז' ספירות הבנין, וכן נאמר, "עולם חסד יבנה", שהוא הראשון בבנין:

ב. שהם ז' ימי בראשית, הרי דו ראיה ברורה, כי כל מה שנברא הנה נכלל רק בז' ימים. ואפילו לפי הפשט הנראה - אם נעשה הכל באלה שבעה ימים, אם כן הז' ימים אלה די להם לשורש. כל שכן שכבר ידענו שז' ימים הם ממש שליטת הז' ספירות, שכל אחת פועלת לפי כחה ביום ההוא. וכיון שמהם יצא הכל - אם כן מן הספירות האלה ודאי צריך שיצא הכל:

ג. והג' ראשונות הם רק עטרות על הז"ת, כל מה שהוא חוץ מן המציאות העיקרי, שהמציאות העיקרי שלם חוץ ממנו, אי אפשר לו להיות אלא עיטור יתר בנושא ההוא, אך לא חלק ממנו. וכן הם הג"ר, שאינם שורש לעניני העוה"ז - הרי הם עטרות להם. ותבין כי כן המדה, יען לכל מעשה ולכל מקרה שבעולם צריך שורש בפני עצמו ודאי. והנה דברי העולם צריך שלא ישנו את מציאותם, אלא מעלתם צריך שתשתנה לפי מעשה בני האדם. אם כן צריך שיהיה בכאן ב' שרשים, שורש המציאות בלתי משתנה, ושורש המעלה המשתנה. על כן הושמו ז"ת וג"ר. ז"ת - הם השורש של הבריות, בלתי משתנה. נ"א, וז"ת הם המולידות, כי מן החסד יצא תמיד מים, ומן הגבורה - אש, ומן היסוד יצא תמיד הבנים, ומן החסד - חכמה, ומן הגבורה - עושר, ומן הת"ת - חיים, וכיוצא. אך היותר והפחות במעלה בכל הענינים האלה - לפי הג"ר הוא, שבהיותם מאירים בז"ת הרבה - יוציאו הז"ת תולדותם במעלה רבה ובתיקון גדול, ואם יאירו מעט - תולדת הז"ת תהיה שפלה ובלתי מתוקנת. נמצאו הז"ת - שורש לבריות, והג"ר - עטרות על גבם:

ד. להנהיגם, כבר פירשתי איך הז"ת מתנהגין בכל מן הג"ר. אם כן יש בג"ר גם כן חד"ר לצורך הנהגה שלמה, לתת שליטה לאיזה חלק שצריך:

ה. ולתקנם, שבהאירם על הז"ת נמשך עליהם מיד תיקון יותר וחשיבות יותר, רק מצד היותם מושפעים מהם. ובהיותם מסתלקים - ממילא נמצאים קלקולים הרבה מוטבעים בטבע הז"ת:

ו. על כן במציאותם אין שייך קלקול, שאין האדם מעלה ומוריד במעשיו כי אם בשרשו:

ז. כי הם למעלה ממעשה בני אדם, כי אין מעשה בני האדם אלא בעניני העולם, שהם עשוים לצרכו, ובכל שרשיהם:

ח. והעוונות אינם פוגמים אותם, כל זה לפי ענינם. כבר אמרנו היאך הם עטרות של ההנהגה, שמשפיעים על הז"ת ומתקנים אותם. נמצא שיש בהם מה ששייך לו מעשה בני האדם, ומה שאין שייך. מציאותם הוא מה שאין שייך בו מעשה בני האדם, אך השפעתם שייך בו מעשיהם, כיון שהיא מגעת לז"ת ולתיקונם. נמצא שהעוונות - אי אפשר לפגום אותם ולגרום חושך בהם, כמו שמולידים בז"ת, שחסרה מהם ההשפעה, ואז חשך נשאר תחתיה:

ט. אלא מסלקים אותם, דהיינו שזהו פגם הז"ת, והוא החשך שזכרתי שמתילד בז"ת, בהחסר מהם ההשפעה:

י. ועל כן נמצאו ונתקיימו, כי כיון שבהם אין שייך פגם, על כן לא הוצרך להיות בהם השבירה, כי אין השבירה אלא לתת מקום לקלקולים, וכאן אין שייך קלקול:

חלק ב:

א. אך מה שנמצא בהם לצורך הז' תחתונות - זה לא נתקן אפילו בהם, כי לכל דבר יש תיקונים וסידורים, כדי שאותו הענין יצא כראוי. וגם ענין ההשפעה מג"ר לז"ת צריך סידורים, כדי שיצא כראוי, לא פחות ולא יותר ממה שצריך, וזה מה שלא נתקן בהם:

ב. כי אם היה נתקן, היו כל הז' תחתונות מתוקנים גם כן, בחינה זו שאנו מדברים עליה היא בחינת מציאות מה שהג"ר מתקנים את הז"ת, וזהו מה שאנו אומרים שהיה חסר. וזה פשוט, אם זה היה, ר"ל שהם היו מתקנים את הז"ת, אם כן היו הז"ת מתוקנים, והרי ז"ת צריך שלא יהיו מתוקנים בספירות האלה. אם כן מוכרח שתיקון ז"ת תלוי בג"ר, דהיינו שבין עניניהם יש ענין מציאות זה שהם המתקנים אותם. בחינה זאת של תיקון הז"ת תהיה חסרה מן הג"ר:

ג. ולכן גם בהם מה ששייך מהם לז"ת - נפגם, והיינו האחוריים שלהם, שהם השייכים לז"ת. וכן אחורי נה"י דכתר, שהם המביאים חסדים וגבורות לאו"א, כמפורש במקומו:

ד. וזה עושה שלא יתפשט, כבר אמרנו שהשבירה היתה שורש כל הקלקולים, ובהיות שצריך שתהינה הספירות עשויות בדרך שיוכלו להפגם, פירוש להחשך כנ"ל, על כן נעשה בהם השבירה, והיתה הכנה לקלקול זה. וכן שבירת אחורי או"א היה הכנה לקלקול. אך הקלקול אי אפשר להיות באו"א עצמם, אלא הרי הקלקול באותה הבחינה שהיתה בה השבירה, והבחינה שהיתה בה השבירה הוא מה ששייך לז"ת. אם כן הקלקול הוא במה ששייך לז"ת, והיינו שלא יתפשט כחם של או"א בז"ת תמיד לתקנם:

ה. כוחם היטב לתקן הז"ת, כי כח על כל פנים צריך שיצא מג"ר לז"ת. אלא הקלקול הוא שלא ימשך הכח כראוי, אלא ממועט הרבה. והוא סוד המוחין דקטנות, כמפורש במקומו:

ו. כי אם היה מתפשט תמיד לא היה קלקול בעולם, הרי טעם כטעם שאמרנו למעלה, שלא היה בהם מה ששייך לז"ת, לפי שצריך שהו"ת יהיה בהם שבירה. והרי זה עצמו הטעם לקלקול הצריך, שיכול להיות קלקול בז"ת, שאי לאו כן לא היה: