קיצור שולחן ערוך ריט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סימן ריט – דין אבלות בשבת ויוט

סעיף א[עריכה]

  • שבת שבתוך השבעה נוהג בו דברים שבצינעא, דהיינו שאסור בתשמיש המטה ורחיצה, אבל דברים שבפרהסיא אינו נוהג, ולכן קודם מזמור שיר ליום השבת נועל את המנעלים ויושב על כסא ומחליף את הבגד הקרוע, ותלמוד תורה הוי דבר שבצינעא, אבל לחזור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום מותר, דכיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו הוי ליה כקורא את שמע וכדומה מסדר היום.

סעיף ב[עריכה]

  • אם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות, כי אם היה נמנע הוי דבר שבפרהסיא ורבינו תם היו קורין אותו בכל שבת לשלישי, ואירע בו אבילות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו, ואמר כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה היום ידע שהוא מחמת אבלות והוי פרהסיא. וכן אם הכהן הוא אבל ואין כהן אחר בבית הכנסת צריכין לקרותו, אבל יותר טוב שיצא מבית הכנסת קודם הוצאת הספר תורה, וכן אם יש להאבל בן למול והמנהג הוא שהוא מחויב לעלות לתורה יקראוהו, דאם לא יקראוהו הוי פרהסיא, ויותר טוב שלא יהא בבית הכנסת בשעת קריאת התורה (אשה שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת בשבת שבימי אבלה עיין לעיל סימן רי"א סעיף י"א).

סעיף ג[עריכה]

  • הממונה מהקהל להיות קורא בתורה בבית הכנסת ואירע לו אבל, לא ילך בשבת שבתוך שבעה לבית הכנסת זאת, כי אם יהיה שם יש להסתפק אם יקרא או לא.

סעיף ד[עריכה]

  • שבת עולה למנין שבעה ואפילו שמע שמועה קרובה ביום שבת שלא התחיל עדיין כלל באבילות, עולה לו גם כן ובמוצאי שבת קורע.

סעיף ה[עריכה]

  • הקובר את מתו או שמע שמועה קרובה ברגל בין ביום טוב בין בחול המועד לא חלה עליו אבלות, עד לאחר הרגל, והני מילי בדברים של פרהסיא, אבל דברים שבצינעא נוהג גם ברגל, לא יחליף בגדיו דזה הוי פרהסיא (ואף על גב דשאר אבל משנה בגדיו גם ברגל, מכל מקום זה שלא התחיל עדיין אבלות אין לו לשנות ברגל) ומי שמניח תפילין בחול המועד, יניח גם ביום הראשון שלאחר הקבורה.

סעיף ו[עריכה]

  • לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ימי אבלות, ויום האחרון של יום טוב עולה לו למנין ומונה מאחריו ששה ימים, ואפילו יום שני של ראש השנה גם כן עולה לו למנין.

סעיף ז[עריכה]

  • אף על פי שאין אבלות ביום טוב וחול המועד ואפילו גזרת שלשים אין בהם, ומותר לו ללבוש בגדים מגוהצים מכל מקום כיון דאסור בהם בגילוח מחמת המועד, לכן עולין למנין שלשים, ומונה שלשים מיום הקבורה, ויום שמיני עצרת אף על פי שהוא רגל בפני עצמו, מכל מקום כיון שלא התחיל עדיין באבלות אינו מבטל, וגם במנין השלשים אינו נמנה רק ליום אחד.

סעיף ח[עריכה]

  • אבל חתן שנשא אשה קודם הרגל, ובא הרגל תוך שבעת ימי משתה ומת לו מת בתוך הרגל, אזי כל שבעת ימי משתה שלו אינן עולין לו למנין שלשים.

סעיף ט[עריכה]

  • אף על פי שאין אבלות ברגל מתעסקין בו לנחמו (ואין בזה משום אבלות, כיון דהאבל לאו מידי קעביד) ולאחר הרגל כשיכלו שבעה מיום הקבורה, אף על פי שעדיין לא כלו שבעה ימי האבלות, מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו, ואין צריכין לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל אבל מראין לו פנים.