אין מתקשין על המת יותר מדאי שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה ואי אפשר לומר כן, אלא אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה ימים לבכיה שבעה להספד ושלשים לגיהוץ ותספורת (וכמבואר לעיל), מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמיד חכם הכל לפי חכמתו, ומכל מקום אין בוכין עליו יותר משלשים יום, דלא עדיף ממשה רבינו עליו השלום דכתיב בו ויבכו את משה שלשים יום.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה אחד מבני המשפחה שמת ידאגו כל המשפחה, משל למה הדבר דומה לכיפה של אבנים כיון שנזדעזע אחד מהם נזדעזעו כולם, כלומר שמדת הדין מתוחה כנגדם עד שיתרפה מעט מעט, כי כל שבעה החרב שלופה, ועד שלשים היא רופפת ואינה חוזרת לתערה עד אחר שנים עשר חדש, לפיכך שלשה ימים הראשונים יראה האבל כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה כאלו זקוף כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאלו עוברת לפניו בשוק, ואחר כך כל אותה השנה עדיין מדת הדין מתוחה כנגד אותה משפחה, ואם נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאה כל המשפחה, ודוקא זכר, דזכר בא לעולם שלום בא לעולם, וכל אחד מהחבורה שמת מדת הדין מתוחה כנגד כל החבורה וידאגו כולם.
כל שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזר, אלא יעור משנתו, ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה אולי ינצל מחרבו של מלאך המות, הרי הוא אומר הכתי אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולתור ולחזור בתשובה.
