ישראל שילדה לו בהמה טהורה שלו בכור, מצוה להקדישו ולומר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לה' אלהיך. ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם, ונותנים אותו לכהן בין שהוא תם בין שנפל בו מום, ואפילו נולד במומו, אבל לא יתנהו לכהן בעודו קטן מאד. שאין זו גדולה לכהן, אלא הבעלים מטפלין בו עד שיגדל מעט, דהיינו בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי, חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן.
אמר לו הכהן תוך הזמן תנהו לי ואני אטפל בו, אם אין בו מום אינו רשאי ליתנו לו, מפני שזהו כמו שעושה לו טובה לישראל (שהוא יטפל בו תחתיו) בשביל שיתנהו לו, וזהו אסור דהוי כגוזל אחרים, אבל אם נפל בו מום תוך הזמן, ואמר לו הכהן תנהו לי שאוכלנו מותר, שהרי יכול לשחטו מיד.
אם הכהן אינו רוצה לקבלו, מפני כי בזמן הזה יש בו טורח גדול לגדלו עד שיפול בו מום אינו רשאי, מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה. ומכל מקום הישראל אסור לו ליתנו לכהן כדי להקניטו או לנקום ממנו. ואם עושה כן אין הכהן צריך לקבלו, וכן אם פשע הישראל שהיה יכול למכור את הבהמה לאינו יהודי קודם שילדה ולא מכרה, אין הכהן צריך לקבל את הבכור, אלא הוא בעצמו יטפל בו עד שיפול בו מום ואז יתנהו לכהן.
הבכור בזמן הזה צריכין להשהותו עד שיפול בו מום, וכשנפל בו מום מראין אותו לשלשה בעלי תורה, ואחד מהם יהיה בקי לדעת אם הוא מום קבוע ומתירין אותו. ואחר כך שוחטין אותו ואם הוא כשר אוכלין אותו ומותר גם לישראל, אבל אינו נמכר במקולין ואינו נשקל בליטרא, ואין נותנין ממנו לכלבים, ואין מוכרין או נותנין ממנו לאינו יהודי.
הבכור שנולד בו מום, אם יש במקום ההוא אנשים הראויים להתירו, מראין אותו להם מיד, ומשהותר אין שוהין אותו הרבה, אלא אם הותר תוך שנתו יכולין להשהותו עד שיהא לו שנה, ואם הותר סמוך לשנתו או לאחר שנתו, אין שוהין אותו יותר משלשים יום, עבר ושהה אותו יותר אינו נפסל בכך.
הבכור בין תם בין בעל מום אסור בגיזה ועבודה, ואפילו נתלש ממנו צמר מעצמו אותה הצמר אסורה בהנאה לעולם, אבל הצמר שעל גופו אם נשחט במומו, השחיטה מתרת גם את הצמר כמו שהיא מתרת את הבשר ואת העור.
אסור לעשות מום בבכור ואפילו לגרום לו מום, כגון ליתן בצק על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משום ויקטע אזנו עמו וכיוצא בזה, או שיאמר לאינו יהודי לעשות לו מום, אסור, ומותר ליתנו לאינו יהודי לגדלו או לשמרו.
הלוקח בהמה מאינו יהודי ואין ידוע אם ילדה כבר או לא, וילדה עתה בבית ישראל הרי זה ספק בכור, ואפילו האינו יהודי מסיח לפי תומו שכבר ילדה לא מהני, וגם הסימנים שבסדקי קרנים לא מהני, ואפילו אם היא חולבת לא מהני, אלא אם כן רואין שמניקה עגל, ואם היא חולבת וגם האינו יהודי מסיח לפי תומו שלא להשביח את מקחו, ואומר שכבר ילדה, מהני בפרות אבל לא בעזים.
אם יש לאינו יהודי שותפות עם ישראל בבהמה, וכן המקבל בהמה מן האינו יהודי לגדלה ושיחלקו בולדות פטורין מן הבכורה, שנאמר פטר רחם מבני ישראל, עד שיהיה הכל מישראל, ונכרי המקבל בהמה מישראל לגדלה, ושיחלקו בולדות, להרבה פוסקים לא מהני, אלא צריך הישראל למכור את האם לאינו יהודי.
מצוה למכור לאינו יהודי את הבהמה הטהורה, או להשתתף עמו בה קודם שתלד כדי לפטרה מהבכורה, ואף על פי שמפקיע קדושת הבכור, הכי עדיף טפי שלא יבא לידי מכשול בגיזה ועבודה. ואם יקנה להאינו יהודי את העובר לא מהני. כיון דהוי דבר שלא בא לעולם, אלא צריך להקנות לו את האם. והקנין יהיה באופן זה: ישוה את עצמו עם האינו יהודי על מחיר הפרה, וגם ישכיר לו את המקום אשר הפרה עומדת שם, והאינו יהודי יתן לו פרוטה, ויאמר לו הישראל: בזו הפרוטה תקנה את המקום אשר הפרה עומדת שמה, והמקום הזה יקנה לך הפרה. או יעשה כן, שלאחר שהשוו את עצמם על מחיר הפרה, יתן לו האינו יהודי פרוטה, וגם ימשוך האינו יהודי את הפרה לרשותו או לסימטא, וקונה אותה במשיכה ומעות, ואפילו אם מחזירה אחר כך לרשות ישראל לא איכפת לן.
