קיצור שולחן ערוך קעז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סעיף א[עריכה]

  • ישראל שילדה לו בהמה טהורה שלו בכור, מצוה להקדישו ולומר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לה' אלהיך. ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם, ונותנים אותו לכהן בין שהוא תם בין שנפל בו מום, ואפילו נולד במומו, אבל לא יתנהו לכהן בעודו קטן מאד. שאין זו גדולה לכהן, אלא הבעלים מטפלין בו עד שיגדל מעט, דהיינו בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי, חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן.

סעיף ב[עריכה]

  • אמר לו הכהן תוך הזמן תנהו לי ואני אטפל בו, אם אין בו מום אינו רשאי ליתנו לו, מפני שזהו כמו שעושה לו טובה לישראל (שהוא יטפל בו תחתיו) בשביל שיתנהו לו, וזהו אסור דהוי כגוזל אחרים, אבל אם נפל בו מום תוך הזמן, ואמר לו הכהן תנהו לי שאוכלנו מותר, שהרי יכול לשחטו מיד.

סעיף ג[עריכה]

  • אם הכהן אינו רוצה לקבלו, מפני כי בזמן הזה יש בו טורח גדול לגדלו עד שיפול בו מום אינו רשאי, מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה. ומכל מקום הישראל אסור לו ליתנו לכהן כדי להקניטו או לנקום ממנו. ואם עושה כן אין הכהן צריך לקבלו, וכן אם פשע הישראל שהיה יכול למכור את הבהמה לאינו יהודי קודם שילדה ולא מכרה, אין הכהן צריך לקבל את הבכור, אלא הוא בעצמו יטפל בו עד שיפול בו מום ואז יתנהו לכהן.

סעיף ד[עריכה]

  • הבכור בזמן הזה צריכין להשהותו עד שיפול בו מום, וכשנפל בו מום מראין אותו לשלשה בעלי תורה, ואחד מהם יהיה בקי לדעת אם הוא מום קבוע ומתירין אותו. ואחר כך שוחטין אותו ואם הוא כשר אוכלין אותו ומותר גם לישראל, אבל אינו נמכר במקולין ואינו נשקל בליטרא, ואין נותנין ממנו לכלבים, ואין מוכרין או נותנין ממנו לאינו יהודי.

סעיף ה[עריכה]

  • הבכור שנולד בו מום, אם יש במקום ההוא אנשים הראויים להתירו, מראין אותו להם מיד, ומשהותר אין שוהין אותו הרבה, אלא אם הותר תוך שנתו יכולין להשהותו עד שיהא לו שנה, ואם הותר סמוך לשנתו או לאחר שנתו, אין שוהין אותו יותר משלשים יום, עבר ושהה אותו יותר אינו נפסל בכך.

סעיף ו[עריכה]

  • הכהן צריך לגדל את הבכור עד שיפול בו מום, ויכול למכרו לישראל בין שיש בו מום בין שאין בו מום, רק שהישראל ינהוג בו בקדושת בכורה וגם לא יקנהו לסחורה.

סעיף ז[עריכה]

  • אין מרגילין בבכור, דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרגלותיו, דנראה כבזיון שבעוד שהעור על הקדשים חושב לעשות ממנה מפוח.

סעיף ח[עריכה]

  • שחטו ונמצא טרפה, עורו ובשרו אסור בהנאה וטעון קבורה, והוא הדין אם מת מעצמו טעון קבורה, ונוהגין שכורכים אותו בסדין וקוברין אותו בבית הקברות בעומק.

סעיף ט[עריכה]

  • הבכור בין תם בין בעל מום אסור בגיזה ועבודה, ואפילו נתלש ממנו צמר מעצמו אותה הצמר אסורה בהנאה לעולם, אבל הצמר שעל גופו אם נשחט במומו, השחיטה מתרת גם את הצמר כמו שהיא מתרת את הבשר ואת העור.

סעיף י[עריכה]

  • הבכור אין לו היתר אלא במום, ואסור לכנסו לכיפה כדי שימות מעצמו, משום דמפסיד קדשים.

סעיף יא[עריכה]

  • אסור לעשות מום בבכור ואפילו לגרום לו מום, כגון ליתן בצק על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משום ויקטע אזנו עמו וכיוצא בזה, או שיאמר לאינו יהודי לעשות לו מום, אסור, ומותר ליתנו לאינו יהודי לגדלו או לשמרו.

סעיף יב[עריכה]

  • הלוקח בהמה מאינו יהודי ואין ידוע אם ילדה כבר או לא, וילדה עתה בבית ישראל הרי זה ספק בכור, ואפילו האינו יהודי מסיח לפי תומו שכבר ילדה לא מהני, וגם הסימנים שבסדקי קרנים לא מהני, ואפילו אם היא חולבת לא מהני, אלא אם כן רואין שמניקה עגל, ואם היא חולבת וגם האינו יהודי מסיח לפי תומו שלא להשביח את מקחו, ואומר שכבר ילדה, מהני בפרות אבל לא בעזים.

סעיף יג[עריכה]

  • כהנים ולויים חייבים גם כן בבכור בהמה טהורה, אלא שהכהן מפרישו ומעכבו לעצמו ומחזיקו בקדושת בכור.

סעיף יד[עריכה]

  • אם יש לאינו יהודי שותפות עם ישראל בבהמה, וכן המקבל בהמה מן האינו יהודי לגדלה ושיחלקו בולדות פטורין מן הבכורה, שנאמר פטר רחם מבני ישראל, עד שיהיה הכל מישראל, ונכרי המקבל בהמה מישראל לגדלה, ושיחלקו בולדות, להרבה פוסקים לא מהני, אלא צריך הישראל למכור את האם לאינו יהודי.

סעיף טו[עריכה]

  • מצוה למכור לאינו יהודי את הבהמה הטהורה, או להשתתף עמו בה קודם שתלד כדי לפטרה מהבכורה, ואף על פי שמפקיע קדושת הבכור, הכי עדיף טפי שלא יבא לידי מכשול בגיזה ועבודה. ואם יקנה להאינו יהודי את העובר לא מהני. כיון דהוי דבר שלא בא לעולם, אלא צריך להקנות לו את האם. והקנין יהיה באופן זה: ישוה את עצמו עם האינו יהודי על מחיר הפרה, וגם ישכיר לו את המקום אשר הפרה עומדת שם, והאינו יהודי יתן לו פרוטה, ויאמר לו הישראל: בזו הפרוטה תקנה את המקום אשר הפרה עומדת שמה, והמקום הזה יקנה לך הפרה. או יעשה כן, שלאחר שהשוו את עצמם על מחיר הפרה, יתן לו האינו יהודי פרוטה, וגם ימשוך האינו יהודי את הפרה לרשותו או לסימטא, וקונה אותה במשיכה ומעות, ואפילו אם מחזירה אחר כך לרשות ישראל לא איכפת לן.