קיצור שולחן ערוך קכו

סימן קודם – לתוכן העניינים – סימן הבא

קכו. לעשות זכר לתורבן, ובו ד' סעיפים

(א)

• משחרב בית המקדש, תקנו חז"ל שבכל שמחה יהא בה זכר לחורבן, כמו שכתוב: "אם אשכחך ירושלים" וגו' "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". וגזרו שלא יבנה לו ישראל בניין מסוייד ומצוייר כבניין המלכים, ולא יסייד את כל ביתו בסיד, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, כדי לזכור החורבן. ומה שלא נהגו כן עתה, לא ידענו טעם ברור.

(ב)

• וכן תקנו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, אפילו סעודת מצוה, לא יתן כל התבשילין הראויין לסעודה. וכן האשה לא תתקשט בכל תכשיטיה בפעם אחת. והחתן קודם חופתו, נותנים אפר על ראשו במקום הנחת תפילין. והמכסה שמכסים בו את הכלה לא יהיה בו חוטי כסף או זהב. גם נוהגין שבשעת כתיבת התנאין, אחר קריאתן, שוברין קדירה לעשות זכר לחורבן, אבל יש ליקח קדירה שבורה. ותחת החופה שובר החתן כלי זכוכית, וזה יכול להיות כוס שלם.

(ג)

• וכן גזרו שלא לשמוע שום כלי שיר, ואפילו שיר בפה. ואין לשורר בסעודה אלא הזמירות שנתקנו, כמו בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור לשורר.

(ד)

• השמר לך מלראות קניגנאות (ציד) של גויים, וכן מחולתם או שום דבר של שמחתם. ואם תשמע קולם שמחים, תיאנח ותצטער על חורבן ירושלים ותתפלל להקב"ה עליה. ואפילו לקניגנאות של ישראל אסור ללכת, משום דהוי מושב לצים. וכל מיני שמחה אסורים, אלא לשמח חתן וכלה מותר, בין בשיר בפה בין בכלים. וגם שם אין לשמוח ביותר.

• ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, אפילו בשמחה של מצווה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו".