קיצור שולחן ערוך פז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · קיצור שולחן ערוך · פז · >>

סעיף א כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו', הרי כי הזהירה התורה, שגם הבהמה של ישראל תנוח. ולא בהמה בלבד, אלא כל בעלי חיים. ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה משא, שאפלו יצאה מאליה לרשות הרבים והוציאה משא, עבר הוא עליה על מצות עשה של תורה. ואף דבר שהוא לה לנוי, מכל מקום הוי משא. אבל דבר שהוא לרפואתה, כמו אגד]תחבשת[ שעל המכה מתרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה, הוי לה כמו מלבוש לאדם ומתרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתרה, אסור. וכן דבר שבהמה זו אינה משתמרת בזה, אע"פ שבהמה אחרת משמרת בו, הוי לה לגבי בהמה זו משא ואסור

סעיף ב הסוס יוצא באפסר או ברסן, אבל לא בשניהם. ומתר לכרך חבל האפסר סביב צוארו ויצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארו כדי למשכו אם ירצה להשמט. ומתר לטלטל באפסר ולתנו עליו, ובלבד שלא ישען עליו, משום דאסור לסמך בשבת על בעל חי. אבל החמור, לא יצא ברסן של ברזל, לפי שזהו לשמירה יתרה אצל החמור, ושור ופרה שאינן צריכין שמור אסורין לצאת בחבל סביב צוארם, אלא אם רגילין לברוח. אם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משא, לפי שאינו משתמר בו, שהוא נשמט מפיו, ואינו דומה לאפסר, שהוא קשור בראשו

סעיף ג סוס וכן שאר בהמות, לא יצאו במרדעת. ואך החמור, יוצא במרדעת שלא יתקרר, מפני שטבעו להתקרר. ואם קשר לו המרדעת מערב שבת, מתר שיצא בו בשבת, שמלבושו היא. אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה, גזרה שמא תפל מעליו ויביאנה בידו, ובשבת אי אפשר לקשרה לו, מפני שצריך להתקרב אליו ולסמך עליו. ואך כשהחמור בחצר, מתר לתת עליו מרדעת מפני הצנה, ובלבד שלא יצא בה. אבל על הסוס, לא יתן מרדעת כלל, אם לא כשהקר גדול שמזיק גם להסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מתר לתת עליו מרדעת, ובלבד שיהא נזהר שלא יסמך עצמו על הבהמה בשעת הכסוי. ולהסיר מרדעת בשבת, בין מן החמור בין מן הסוס, אסור, כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה

סעיף ד אסורה לצאת בזוג, אע"פ שהוא פקוק ואינו מקשקש. ואפלו בעיר שהיא מתקנת בערובין, אסור שתצא בו. רק בחצר, מתר שיהיה עליה. ואם אינו פקוק, ומקשקש, אפלו בחצר, אסור להיות עליה

סעיף ה מתר להוליך את הסוס בחבל שברסן, ובלבד שיאחז בקצה החבל, שלא יצא מידו טפח, וגם לא יגיע החבל שבין ידו לבהמה עד טפח סמוך לארץ. ואם החבל ארך הרבה, יכרכו על צואר הסוס

סעיף ו שתי בהמות או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפסר אחד וכלן נמשכות זו אחר זו, אסור לעשות כן בשבת, אפלו בעיר המתקנת בערובין. אבל מתר לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו להוליכן, כדרך שנתבאר בסעיף שלפני זה

סעיף ז אין התרנגולין יוצאין בחוטין שקושרין בהם לסימן, או שלא ישברו כלים. אבל אם קושרין רגליהן שלא יוכלו לברוח, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרין שתי ידיהן יחד, שלא יוכלו לברוח, מתר, ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול. עקוד, הינו שקושר יד עם רגל. ורגול, הינו שקושר אחת מרגליו כלפי מעלה, שלא תלך רק על שלש, שזה אפלו בחל אסור, משום צער בעלי חיים

סעיף ח מי שיש לו משרת אינו יהודי ורוכב על הבהמה בשבת, כשמוליכה להשקותה אינו צריך למנע, כי אסור הרכיבה בשבת, אינו משום משא הבהמה, כי החי נושא את עצמו, - ואינו אסור רק מדרבנן, ובבהמה לא גזרו, אלא האסור הוא על האדם, שהישראל אסור לרכב בשבת ואינו יהודי לית לן בה. ואפלו הוא נותן אכף או בגד לרכב עליו הם בטלים לגבי הרוכב, רק שאר דבר לא יניח על הבהמה

סעיף ט מתר לומר לאינו יהודי לחלוב הבהמות בשבת, משום צער בעלי חיים, כי החלב מצערה. והחלב אסור בו ביום אפלו בטלטול, אלא האינו יהודי יעמידנו במקום המשתמר. וכן מתר לומר לאינו יהודי, להברות האוזות פעם אחת ביום, משום צער בעלי חיים - סימן ש"ה

סעיף י אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לאינו יהודי, אלא בתנאי שיחזירנה לו קדם שבת. ואם ארע שלא החזירה יפקירה הישראל קדם השבת אפלו בינו לבין עצמו, כדי להנצל מאסור. אבל לכתחלה אסור להשאיל או להשכיר על סמך זה - רמ"ו

סעיף יא לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באמד דעתו

סעיף יב אגדת שחת, אם אינו קשור בקשר של קימא - דהינו שני קשרים זה על גב זה, מתר להתירה ולתנה לפני בהמה. ומתר לחתוך דלועין קשות לפני בהמה, והוא כשנתלשו מאתמול. ואם הדלועין רכות ויכולה לאכלן כך, אסור לחתכן

סעיף יג מתר להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחברים כדי שתאכל, כי אין זאת מלאכה אצלה מה שתעקר העשבים, אדרבה ניח לה, אבל עשבים שתלשן אינו יהודי בשבת, שהם מקצים, אסור להעמיד שם בהמה שתאכל, אלא אם כן אין לה מה לאכול, אז מתר משום צער בעלי חיים. וכן אם אין לה מה לשתות, מתר לומר לאינו יהודי להביא לה מים מן הבאר שבכרמלית - שכד שכה

סעיף יד אין תולין על הבהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענוג בעלמא לבהמה, שלא תצטרך לשוח צוארה, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים וסיחים שצוארן קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מתר לתלות להן כלי עם מאכל בחצר. אבל לא יצאו בו, מפני שמשא הוא להן - ש"ה

סעיף טו אין להשליך תבואה לעופות במקום לח, שיכול להיות שתשאר שם קצת ותצמיח אחר כך

סעיף טז הנותן מספוא לבהמות, אסור לתנו תחלה בכברה להוציא המץ ולנקותו. אבל אם אינו מכון לכך, מתר לקחת אותו בכברה ולתנו באבוס

סעיף יז הנותן מרסן לבהמות או לעופות, אסור לתת לתוכו מים. ואם נתן בו מים ערב שבת, אסור לגבלובשבת. אבל מתר לנערו מכלי אל כלי, כדי שיתערב


יח אייר

סעיף יח בהמות, חיות ועופות הגדלים בבית, שמזונותיהן מוטלין עליך, מתר לתת להם מזונות בשבת. אבל אותן שאינן גדלים בבית ואין מזונותיהן עליך, אסור לטרוח בשביל לתן להם מזונות. ואפלו להשליך לפניהם, אסור. ולכן אסור לתן מזונות לפני היונים, לפי שיוצאין ואוכלין בשדה. נותנין מזונות לפני כלב. ואפלו של הפקר, יש קצת מצוה לתן לו מעט מזונות, שהרי הקדוש- ברוך-הוא חס עליו על שמזונותיו מועטין, ומשהה אכילתו במעיו שלשה ימים. יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהן עליך - שכ"ד

סעיף יט מתר להזמין אינו יהודי לביתו לאכל עמו בשבת. ואף-על- פי שאסור ביום -טוב משום גזרה שמא ירבה בשבילו - כדלקמן סימן צ"ח אבל בשבת אין לחוש לזאת, ומתר לתת אפלו לו לבדו מזונות. ואע"פ שאין מזונותיו עליך, מכל מקום כיון שמפרנסין עובדי כוכבים מפני דרכי שלום, חשוב כמזונותיו עליך - ועין לעיל סימן פ"ב סעיף ט

סעיף כ בהמה חיה ועוף שלא הרגלו עדין לבוא בערב לכלוב שלהם. וכן אפלו אם הרגלו, אלא שעתה מרדו וברחו, אסור להכניסן לתוך הכלוב או לתוך הבית. ואפלו אם הם בבית או בכלוב, אלא שהדלת פתוחה, אסור לסגרה, משום דבזה המה נצודים והוי אסור צידה

סעיף כא ואם כבר הרגלו והמה בני תרבות שדרכן לבוא בערב למקומם ויצאו, והוא חושש שלא יגנבו אותם, מתר לדחותן שילכו למקום המשתמר. אבל לא יקח אותם בידים, שהרי הם מקצים

סעיף כב אין מילדין את הבהמה בשבת, ואפלו לסעדה, הינו שאוחז את הולד שלא יפול לארץ, אסור

סעיף כג מכה בתחלתה שיש להבהמה צער ממנה, סכין אותה בשמן. אבל בסוף, שאין הסיכה אלא משום תענוג, אסור

סעיף כד אם אכלה כרשינין הרבה וכדומה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתתיגע ותתרפא. אם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן. ואם הוא ספק, שמא אם לא יקיזו לה דם, תמות, מתר לומר לאינו יהודי להקיזה. וכן שאר רפואות, עושין לה על ידי אינו יהודי - של"ב