קיצור שולחן ערוך סב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימן הקודם - לתוכן הענייניםסימן הבא

הלכות משא ומתן ובו יח' סעיפים.

(א)[עריכה]

צריך ליזהר מאד שלא להונות את חבירו, וכל המאנה את חבירו, בין שהמוכר מאנה את הלוקח, בין שהלוקח מאנה את המוכר עובר בלאו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. והיא השאלה הראשונה ששואלין את האדם בשעה שמכניסין אותו לדין, נשאת ונתת באמונה.

(ב)[עריכה]

כשם שיש איסור אונאה במשא ומתן, כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע.

(ג)[עריכה]

הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה. כיצד, חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך אני רוצה להשתכר בו, אף על פי שהוא נתאנה בלקיחתו, וכל המתאנה אינו רשאי להונות אחרים בשביל זה מכל מקום זה מותר, שהרי זה כמפרש שלא יסמוך על שווי המקח אלא על הדמים שנתן הוא בעדו.

(ד)[עריכה]

מי שיש לו איזה דבר למכור אסור לו ליפותו כדי לרמות בו, כגון להשקות בהמה מי סובין שמנפחים וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמנה, או לצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים, וכל כיוצא בזה.

(ה)[עריכה]

וכן אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, או לערב משקה רעה ביפה, ואם היה טעמו ניכר מותר לערב, כי הלוקח ירגיש.

(ו)[עריכה]

מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו.

(ז)[עריכה]

המודד או שוקל חסר לחברו, או אפילו לעובד כוכבים, עובר בלאו, שנאמר לא תעשו עול, במדה במשקל ובמשורה, ועונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, שאינו יודע מה ולמי ישיב, ואף שיעשה צרכי רבים אין זאת תשובה הגונה.

(ח)[עריכה]

כתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך וגו' ותיבת "בכיסך" וכן תיבת "בביתך" נראין לכאורה כמיותרין, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה לא יהיה לך בכיסך ממון, מה טעם, משום אבן ואבן. לא יהיה לך בביתך צרכיך, מה טעם, משום איפה ואיפה. אבל אבן שלמה וצדק אם יהיה בביתך יהיה לך ממון. וכן איפה שלמה וצדק אם יהיו בביתך יהיו לך צרכיך. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה מה יעשה אדם ויתעשר, ישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב.

(ט)[עריכה]

צריך למדוד ולשקול בעין יפה, שיהיה עודף על המדה, שנאמר איפה שלמה וצדק יהיה לך, מה תלמוד לומר "וצדק" אמרה תורה צדק משלך ותן לו.

(י)[עריכה]

צריך למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה כלל, מקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפילו ברצון הלוקח שפיחת לו מדמים, ומקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים, כי התורה הקפידה על עוות המדות, פן תצא תקלה על ידי זה שיראה הרואה שמודדין כך וידמה לו שכך היא מידת העיר וימדוד כן לאחר שאינו יודע גם כן את המנהג ויטעהו.

(יא)[עריכה]

חייבים ראשי הקהלה להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כנראה בעיניהם.

(יב)[עריכה]

אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו או בחנותו, אף על פי שאינו מודד בה, ואם שוהה עובר בלאו, שנאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפילו לעשות את המדה עביט למי רגלים אסור, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה.

(יג)[עריכה]

המחזר אחר דבר לקנותו או לשכר, בין קרקע בין מטלטלים בין מעובד כוכבים בין מישראל וכבר השוו על הדמים, וקודם שגמרו את הקנין בא אחר וקנאו או שכרו נקרא רשע. אבל אם עדיין לא השוו על הדמים, אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפחות מותר לאחר לקנותו. ואסור להשיג גבול רעהו בשכירות בתים וכדומה מעובד כוכבים.

(יד)[עריכה]

הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והלך השליח וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו הרי זה רמאי. ואם קנאו ממעות של המשלח, מחויב ליתנו לו אף על פי שקנאו לעצמו.

(טו)[עריכה]

מי שנתן אפילו רק מקצת דמים על המקח, או שרשם על המקח סימן בפני המוכר, או שאמר לו המוכר: רשום מקחך אף על פי שהוא בענין שלא קנה בזה, מכל מקום כל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל "מי שפרע", דהיינו שאוררין בבית דין ואומרים: מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

(טז)[עריכה]

וראי לו לאדם לעמוד בדיבורו, שאפילו לא נתן עדיין מעות, ולא רשם את הדבר ולא נגמר הקנין, אם השוו על המחיר, אין לשום אחד מהם לחזור. ומי שחוזר בין הלוקח ובין המוכר הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדיבורו, כמו שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבת לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שנאמר ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו, וכן כל היוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו, יש לו לקיים מחשבות לבו, אם גמר בלבו לעשות איזה טובה ויש בידו לעשותה, אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה, אין צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו.

(יז)[עריכה]

וכן מי שאומר לחברו ליתן לו איזה מתנה קטנה, שזה סמך דעתו שבודאי יתן לו, אם חזר ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה, אבל מתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי זה לא סמך דעתו על זה. ומכל מקום בשעה שהוא אומר ליתן לו צריך להיות בדעה גמורה, ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה, שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה לכם. מה תלמוד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל איפה היא, אלא שיהא "הן" שלך "ולאו" שלך צדק, וכל זאת לעשיר, אבל האומר ליתן לעני, בין מתנה מועטת בין מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו מן הדין, מפני שנעשה כמו נדר, ואפילו גמר בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו.

(יח)[עריכה]

הרוצה למכור קרקע או בית, ובאו שנים כל אחד אומר: אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת, בן עירו קודם, היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו, שכנו קודם. ואם השני הוא חברו הרגיל עמו ושכנו אינו רגיל עמו כלל, חברו קודם. היה אחד מהם חברו ואחד מהם קרובו, חברו קודם, שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק, אבל לשאר כל אדם קרובו קודם, חוץ מתלמיד חכם שקודם ואפילו לשכנו וחברו הרגיל אצלו. אבל אם היה אחד מהם בעל המצר, הוא קודם לכולם, ואפילו לאחר שמכרו לאחר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים להלוקח ולסלק אותו, ואפילו הלוקח הוא תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר, והמצרן הוא עם הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח. וכל הקדימות אלו מצות חכמים הם, לקיים מה שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה'.