קונטרס ההתפעלות/קונטרס ההתפעלות

א

בהיות מבואר במכתבי הראשון, מאשר רבים מאנשי שלומנו ישנים גם חדשים נבוכים ומוטעים בכמה מיני טעות בדרכי קבלת דברי אלוקים חיים באור תורה ועבודה שבמדות ולב מן הקצה אל הקצה ממש, לומר לאור חושך ולחושך אור מצד מיעוט הידיעה ומצד מיעוט העסק והרגילות. והעיקר מצד הסתעפות הקלקולים שיצאו מרבוי הדרשנים המתחכמים להתהלל ואומרים רזי לי כו' כי יש סודות באמיתת העבודה, ומטעים את עצמו ולזולתם עד שנפל טעות גמור מן הקצה אל הקצה . אשר צר לי מאד מאד מזה בהיות שתולין הכל בי ושואלין ממני כמה מאנשי שלומינו דברים בזה שאי אפשר לסבול ולהכיל דבריהם המוטעים שנקבע כמו הלכה פסוקה. וזהו מסיבת התלמידים שלא שמשו כל צרכן שנסתעפו לשתות מים הרעים הממיתים ומאבדים את הנפש ומוציאים אותו מאור לחושך גמור כו'. על כן אמרתי שמצוה וחובה עלי דוקא לפרש ולבאר היטב בכל פרטי ופרטי עניינים החלוקים בכל דרכי העבודה במוח ולב כל דבר על מקומו ומדריגתו ואופניו בפרטי פרטיות, למען לא יטעה הטועה בדרך ולא יטעה לזולתו, וגם למען הקים בנין קבוע בנפשו באור תורה שמקבל שיהיה הכל נטוע ומושרש בשרש וקשר קיים בל ימוט לעולם כו'. והרי זה דומה לקערה מלאה כל מעדני מאכלים טובים המשיבים את הנפש ואין לו כף במה ליקח אל פיו, שתצא נפשו בתשוקתו רק מצד העדר כלי הקבלה בלבד כו' כך כל תורת אמת בהתבוננות וידיעות אלקות שהנחילנו כבוד אאדמו"ר הזקן בכל חד לפום שיעורא דיליא, הגם ששגור הכל בפיו, אך מצד העדר ידיעת אופן הקבלה בנפשו, הנה רעבים גם צמאים אבל בלי אור וחיות בנפשו כלל, עד שישאל השואל אחר שגמר וסבר, איזה תועלת בנפשו יבוא מזה. וכן יש להיפוך שהשמיעה מרחוק לגמור ולסבור זהו אצלו עיקר החסידות, והקבלה בנפשו בהתפעלות אם במוח ומכל שכן בלב זה איסור גמור אצלו, עד ששואל ומבקש עצה איך לפטור מהתפעלות שנעשית פתאום בלי בחירה כלל כי זהו נקרא הרגשת עצמותו (באידיש: ער הערט זיך), שזהו אצלו מן העונות החמורים המאבדים את הנפש כו' כדרכי הישנים כו'. עתה ראו נא ב' הפכים כאלו מן הקצה אל הקצה, וביניהם נמצא כמה מיני ממוצעים בחילוק מדרגות ומינים שונים, אשר נמצאו גם בהם ריבוי הטעות מאור לחושך ממש, גם בין הישנים הבקיאים ורגילים מכמה מדרגות שונות וחכמים בעיניהם לתכלית דה"ח והמה מוטעים בתכלית. ולזאת ההכרח מאד לפרש ולבאר הכל למען לא יתלו בי בוקי סרוקי כו'. והעיקר להעמיד ולקיים עיקר תוכן וכוונת רצון הקדוש של אדמו"ר הזקן באור תורתו אשר הופיע עלינו זה שלשים שנה, וזהו כל מגמתי מנעוריי לכל אהוביי ומבקשי דברי אלוקים חיים באמת, שיוקבע בנפשם אור חיי עולם לתכלית המכוון, שהוא ענין גלוי אלקות בנפשם בכל חד לפום שיעורא דיליא וכידוע:

והנה פתח דברי יאיר בחלוקי הכללים שבין דברי חסידות הישנים ובין דברי חסידות אשר הנחילנו והאיר לנו אדמו"ר הזקן באור תורתו, מה שכל עיקר מגמתו היה מתחילת עבודתו בקודש, אשר לא פעם ושתים שמעתי מפי רוח קדשו זכרונם לברכה שכל עיקר מגמתו ויגיעתו במסירות נפש ממש על אנשי שלומינו רק שיוקבע בנפשם גלוי אלקות, דהיינו שיהיה התפעלות נפשם רק התפעלות אלקות דוקא ולא התפעלות חיי בשר שאינו התפעלות אלקות כלל. וזה עיקר וקיצור תוכן המכוון, שהוא ההפרש בין עובדי ה' בנשמתם לעובדי ה' בגופם. ובזה הכלל נמצאו פרטים רבים ושונים מאד. ומתחלה צריך לבאר היטיב שרש הכלל הזה הגם שידוע לכל אבל אינם מבינים לתכליתו. והענין יובן בהקדים הידוע על פי ואתם הדבקים בה' כו' חיים כולכם כו' דמשמע שבלתי הדביקות אינם נקרא חיים אלא מתים, וכתיב לאהבה את ה' כי הוא חייך, ואי אפשר לפרש דכי הוא חייך קאי על לאהבה את ה'כו' דהאהבה הזאת היא חייך, דאם כן היה לו לומר כי היא חייך ולמה אמר הוא חייך, ובודאי פשט המקרא הזה מובן לכל דכי הוא חייך נתינת טעם הוא, למה תאהוב לפי שהוא חייך, ואם כן יש לומר מה צורך להתפעלות האהבה אחר שכבר הוא חייך ממש. אך הנה ידוע שיש הפרש בין ענין האהבה ובין ענין הדביקות, וכלל ההפרש הוא רק בדבר הזה בלבד, שהדביקות הוא חיות והתקשרות הנפש בחיי החיים עצמות אור אין סוף ברוך הוא מקור חיי כל הנשמות, וזה שכתוב כי הוא חייך ממש כידוע, ועל כן בענין הדביקות אמר ואתם הדבקים פירוש אתם מצד שרש נשמתכם הדבקים ממילא בהתקשרות עצמית ותמידית ולא בחינת התפעלות לפרקים, כמו שכתב רבי שמעון בר יוחאי בחד קטירא אתקטרנא בי' אחידא כו' (וכמו שיתבאר בסמוך במדריגה הה' דנפש האדם בבחינת יחידה כו'), וזה יש בכל נפש מישראל גם מי ששרשו בבחינת נפש דעשיה בלבד כידוע, ולזה אומרים שמע ישראל דוקא כידוע שזה ולמסור נפשו באחד בפסוק ראשון, ואחר כך הציווי ואהבת בבחינת התפעלות הנפש שצריך לצווי ביגיעת הנפש ונקרא פולחנא דרחימותא כמבואר וידוע לכל. אך תוכן זה הענין הוא ענין הכלל הנזכר לעיל דהיינו שיהיה עיקר ההתפעלות התפעלות אלוה דוקא ובזה עצמו יש ב' מדריגות הדביקות והאהבה כנזכר לעיל. והענין הוא כידוע שיש בנפש האדם ה' מדרגות נפש רוח נשמה חיה יחידה, והיותר נעלה הוא בחינת יחידה, והוא בחינת התקשרות ודביקות העצמי שדבוק וקשור בתמידות כמו שכתב בי' אחידא בי' להיטא כו'. וישנו גם בכל אחד מישראל בכל חד לפום שיעורא דיליא, והוא אשר צריך לפרש ולבאר שיחה זאת היטב, בהיות שנראה בעליל בכל איש גם פחות הערך בנפש שפילה ונמוכה בהשגה ומדות כו'. כאשר ישמע איזה דבר בענין ההתבוננות באלקות כמו ביאור דסובב וממלא וכה"ג תתפעל נפשו ביותר (באידיש: ער דער הערט זייער), וחוש זה אינו אלא מצד שרש נפשו דהיינו בחינת אלהות שבנפשו, והוא בחינת יחידה שבו שהוא למעלה מכח החכמה שבנפשו, והוא ענין ובחינת התקשרות עצמית שלו הנקרא דביקות שתדבק ותמשך הנפש מצד בחינת עצמי' אלקית שבעצם נפשו הנמשכת ונדבקת ממילא כאשר יומשך הניצוץ אחר השלהבת וכה"ג וזהו הנקרא התפעלות אלוה ממש. אך לכאורה יפול בזה טעות מן הקצה אל הקצה , כי ודאי נמצא ממש בחינת דביקות בדוגמא זאת בקל מאד לכל אבל היא הפכית לגמרי שאינה בגדר התפעלות אלוה כלל וכלל, והוא מה שנראה בעליל שהתפעלות רוב ההמון הוא בהתפעלות חיצונית בדמיון שוא בנפשם ולבבם בתפלתם הבאה בבחינת צעקה חיצונית בלב בשר בלתי אור וחיות פנימי כלל ולא לה' כלל, כי אין במוחו אז שום התפעלות והתבוננות אלוה כלל רק בדרך כלל כו', וגם זה לא שיש בזה ענין השמיעה הנזכר לעיל והמשכת הנפש בפנימית שלה כלל, כי גם בהתבוננות זאת דרך כלל אין לו בה בחינת השמיעה (באידיש: דער הערט כו') כלל, והגם שקורין העולם גם לזה בשם דביקות או התלהבות, אבל הוא דביקות שוא לגמרי ממש היפוך מדביקות אמיתי הנקרא התפעלות אלוה הנזכר לעיל, והוא בדוגמא ממש באותו אופן של דביקות האמיתית אבל אין זה הדביקות בה' כלל, וכל דביקות שאינו לה' אינו כלום וכמו שכתב ואתם הדבקים בה' דוקא חיים חי יקרא, והדיבוק חיצוני הנזכר לעיל שלא לה' כמת ממש יחשב, כי אין נפשו חי ממקור חוצבה באלהות כלל וכלל כו', וזהו הנקרא עובד את עצמו (באידיש: דער הערט זיך מער ניטכו') ולא עובד ה' כלל, וגם לא נקראים עובדי ה' בגופם, כי עובדי ה' בגופם על כל פנים עובד ה' נקרא, והוא התפעלות של אהבה לה' דוקא באהבה הטבעית הגופנית גם כן שגם נה"ט הבהמית יאהב כו' כפשוטו של מקרא ואהבת בכל לבבך ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בשני יצריך כו', הגם שאין זה בחינת התקשרות עצמית דנפש האדם הנזכר לעיל אבל עובד ה' בגופו נקרא, כי הרי מתפעל לבו ובשרו הגשמי מאל חיי החיים דוקא כמו שכתב לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ובשרי היינו הלב בשר ממש בהתפעלות לב בשר בתענוג גשמי יתענג על ה' בלבו הגשמי (ויש בזה מעלה ומדרגה היותר נעלה שמגיע לבחינת האהבה בתענוגים שבבחינת עצמיות דיחידה הנזכר לעיל כמו שיתבאר בסמוך). ולעומת זה ממש הוא ענין התפעלות לב בשר החיצוני ברתיחת והתלהבות אש זרה הבאה מרתיחת הדמים בלבד, אשר לא באש ה' כי אם כל אחד התגלות לבו ובשרו בחמימות רשפי אש להחם את עצמו במה שירגיש בחינת התפעלות והיא מוטעת מאד מאד (באידיש: זייער גינא רט בייא זיך כו') עד שיבא לבחינת דמיון הבלי שוא ושקרים כוזבים מאד, כידוע זה גם במילי דעלמא (ובדרך הלצה זה שאמרו לא תתפללו על דמכם שרמז שלא יהיה מתפלל בדם בלבד אלא בנפש בדם כו'), ועז"נ לא יחפוץ כסיל בתבונה כל אחד בהתגלות לבו בלבד, וכידוע לכל ואריכות הדברים בזה אך למותר, כי מובן לכל מי שטעם טעם אמיתי בנפשו בדברי אלוקים חיים פעם ושתים שתשנא נפשו מאד דרך שקר ומוטעה כזה, ולא תסבלנו כלל מצד בחינת הגסות וההתפשטות חיצונית המסתעף אח"כ מדביקות זרה הזאת לומר אני ואפסי עוד מצד הרגשת עצמו ביותר, עד שיבא לכלל הגיאות והתנשאות כאחד הגיאים הגשמי' בעניני עולם הזה ממש כו', גם יפול הנופל מזה בתאוות עצמוכו' ויכול למשוך באש זרה לגמרי כידוע בכמה מיני נפילות שנפלו רבים כו', והיותר מקושר ודבוק בבחינת התפעלות אלהות הנזכר לעיל יותר ישנא אש זרה זאת המנגדת ממש, וענין זה דק מאד מאד ונמצא בו רבוי חלוקים שונות בדקות המדרגות וגם רוב מביני מדע לא יבחינו בזה תכלית ההבחנה בכל פרטי חילוקי' רק בכללו' ההבחנה בין ההרגשת לב בשר כו' הנזכר לעיל ובין התפעלות אלהי' ממש דהיינו מ"ש לבי ובשרי ירננו כו', והוא מה שהתבוננות האלהות ירגיש הלב הגשמי ויתפעל גם הוא כנזכר לעיל, דאף על פי שבא במורגש ביותר ודומה ממש להרגשת התפעלות חיצוני' דלב בשר בהתפעלות עצמותו שלא בהתפעלות אלהות כלל וכלל הנזכר לעיל. והנה ההבחנה בזה איך שהם ב' הפכים ממש מן הקצה אל הקצה זהו המובן לכל יודע טוב טעם ודעת בדברי חסידות, אבל ברבוי פרטים הנמצאים בזה זהוהנעלם מרוב מביני מדע גם בגדולים שבהם עד שישימו חושך לאור ואור לחושך ממש כידוע לי ברור שיש רבים שמטעים את עצמו שמדמים בנפשם בהתפעלות לב בשר בהרגשה האלהית, והוא באמת הרגשה גופני' בלבד, רק קצת תערובות מאור האלהי בהעלם גדול נמצא בזה מבלתי נודע להם כלל, והוא הנקר' רשימו מן ההתבוננות כידוע.

ואפרש נא שיחתי כי לא לדרשא קאתינא כל אחד להוציא לאור תכלית הענין בגלוי האלהות האמיתית בנפשינו וכו'. והקדמה בזה צריך להביא דוגמא לענין זה ממה שנמצא אצלי בכתובים מהני מילי מעליותא מבחינת פנימית ומתיקות תורת אדמו"ר הזקן על ענין מאמר הזוהר הקדוש (פ' פקודי דף רל"ג ע"א) והנה איש מראהו כמראה הנחושת ופתיל פשתים וקנה המדה בידו כו' דמשחתא קדמאה בגוונין קדישין חושבן דיליה סליק ל"ב (שהוא אורך היריעה ך"ח ורוחב ד') ומשחתא תנינא דלבר דאיהו לחפיא על דא סליק לחושבן ד"ל (כי יריעות עזים אורך שלשים כו') עד דא גרע וסליק ודא סליק וגרע כו', ויראו העתקת הביאור על זה הנמצא בכתובים אצלי, ומתוכן יובן כל עיקר ענין זה ממש בכל פרטי חילוקיו. בהיות מובן תמצית הענין שעיקר ההפרש בין סטרא דקדושה לסטרא דנוג"ה. שבקדושה בחינת הכלי שהוא בחינת הישות של האור הוא בבחינת הבטול בתכלית, ובחינת הכלי דנוג"ה יש מורגש בתוספות מרובה על העיקר ותוספות זה גרעון כו'. וביאור ענין זה יובן מענין חסד לאומים חטאת, כי מפני שהאור החסד הטוב בבחינת נפרד על כן הכלי שלו שהוא בחינת ישותשלו הוא מתפשט ביותר ממדת האור והוא גירעון עד שנקרא חטאת. וכדוגמא זו אמרו צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, פי' אומרים הוא בחינת הכלי המגלה אומר מעט הוא בחינת בטול כו' ועושי' הרבה, וברשעים הוא להיפוך אומרים הרבה בבחינת גסות והתפשטות היש דכלי ועושים מעט מפני בחינת גרעון האור כו' כנזכר לעיל, וכה"ג ממש אנו רואים בכל ענין ובחינת הגוזמא רבה הנראית בהתפעלות חיצונית המוטעת בלב בשר החיצוני הנזכר לעיל, שזהו בא מבחינת התפשטות יש דנוגה, והוא גרעון הפנימית בתכלית עד שיהופך מטוב לרע ח"ו כו' ולהיפוך בסטרא דקדושה בניצוץ האלהי גם בחינת הישות בהרגשת לב בשר הנזכר לעיל הוא בא בתכלית בחינת הבטול בהעדר הרגשת עצמו לגמרי כו', ומה שיוגרע יותר ולא ירגיש הרי זה בא מצד תוספת האור וחיות פנימית ביותר כו', וכנראה בעליל כללות ההפרש הזה לכל טועמי טוב טעם ודעת בדברי אלוקים חיים והוא שרש ענין ההבחנה כללית הנזכר לעיל. ולידע מזה כל הסימנים בפרטי פרטיות חלוקות המדרגות מבלי הטעות את עצמו כלל. יש להבין תחלה בשרש ענין העדר הרגשת עצמותו לגמרי בהתפעלות אלהות המורגש בלב בשר הנזכר לעיל. דלכאורה א"א להאמין במורגש כזה שיהיה בתכלית העדר המורגש שזה ב' הפכים בנושא א' כו'. ויש להקדים לזה בענין הניגון מה ענינו, וכידוע בענין המאמר דר"מ היה מנגן בצלותא בכל מיני ניגון כו', להיותו כולל ס"ר נשמות ישראל, וכל נשמה בעלותה בשרש מקור חוצבה הוא ע"י השיר דוקא והוא בחינת התפעלות העצמית הנזכר לעיל באהבה בתענוגים כפי אופן שרשה למעלה בעונג העליון, והכולל הכל הוא רע"מ על כן היה מנגן בכל מיני ניגון כמו שכתב במקום אחר. ותחלה יש להבין מהות התפעלות הניגון שהוא בחינת התפעלות פתאומית דוקא בלתי בחירה ורצון שכלי כלל, והוא התפעלות מורגשת ובלתי מורגשת בעצמו מצד שאינה באה מצד עצמו לכוין לעשות התפעלות כל אחד ממילא ומאליו בלתי נודע לו. ומפני שזהו כאלו אינו מרגיש ונודע לו כלל באותה שעה ממש זהו הנקרא העדר הרגשת עצמו בזה כלל, אבל מ"מ התפעלות מורגשת הוא. ויובן זה ע"ד דוגמא ממה שאנו רואים בהתפעלות פתאומית שאדם מתפעל בשמחה רבה בהגיע לו איזה בשורה טובה וכה"ג, שבודאי מורגשת התפעלות זאת בלבו עד שיעשה תנועות חזקות מאליו וממילא והוא הסיפוק בידיו כידוע, והוא בלתי בחירה ורצון כלל וכלל רק ממילא ומאליו מספק, והוא האות על היות שאיננו מרגיש בעצמו כלל אם מתפעל הגם שמורגש' בלבו אבל כאלו אינו יודע מזה כלל, והוא להיות שההתפעלות הוא אמיתית רק מצד עצם הדבר הטוב שנפשו קשור בושאז לא ירגיש כלל אם הוא מתפעל, כי אין הכוונה להתפעל רק שההתפעלות מאליו נעשית עד שיוכל להיות שאינו יודע כלל מאותה התפעלות, וכמו שנראה להיפוך בהתפעלות הכעס גם כן שאינו יודע ומרגיש בהתפעלות כו', משאם כן להיפוך בהתפעלות הנעשית על ידי הכוונה בתחלה כמו שמייגע את עצמו בהתבוננות רבות עד שמתפעל שעיקר חפצו רק בהתפעלות זאת ומצפה ומייחל מתי תהיה וא"ל יצטער ובבואה ישמח בה, אם הוא במורגש בחמימות התלהבות בכי טוב כרצונו ואם לאו יצטער כו'. והנה בזה יש רוב מאנשי שלומינו שנבוכים בזה מאד זה או' בכה כו' זה אוסר לגמרי וזה מתיר ויש ממוצעים, וצריך לפרש ולבאר היטיב שיחת זה הענין, כי זה הוא קוטב ויסוד הכללי לקבלת דברי אלוקים חיים בתפלה כו':

ב

והנה לפי הנראה יש בזה ה' מדריגות זו למעלה מזו, וכל אחד על מקומו יבוא ולא יטעה הטועה כו'. הא' הגרוע שבכולם והוא שכל עיקר חפצו אינו רק להיות מתפעל בלבד ויהיה לו מזה חיות, שזהו בערך המדרגה הפחותה שבכולם עד שקרוב לערך ענין התפעלות לב בשר החיצוני הנזכר לעיל בהרגשת עצמו לבד, שאינו התפעלות אלוה כלל, כי אינו רוצה ומכוין לבחינת אלקו' כלל ואין כוונתו ומגמתו שיהי' אלהות שוכן בנפשו, או שתהיה נפשו קשורה באלהות כו', רק שיהיה לו חיות דבר מה להיות בבחינת יש וכו'. אך אעפ"כ איזה תערובות טוב יש בזה בהעלם והוא מבחינת אהבה המסותרת דהיינו שנעלמת בלבוש זר שלו שהוא רוצה, רק עכ"ז בהעלם עיקר רצונו שיהיה לו התפעלות לה' דוקא ובלתי לה' לא היה רוצה כלל בכל זה, הגם שבגילוי אין הענין כן, כי לא יעלה על לבו תוכן הענין שהוא להיות בחינת גילוי אלהות בנפשו ולא מצד הנאות עצמו רק מצד חפצו באלהות, שע"ז אמר קרבת אלהים לי טוב וכידוע. וזה המדרגה הב' שלמעלה מזה, שהוא ענין השמיעה מרחוק הנזכר לעיל ששומע ומתבונן באלהו' דוקא ומבין היטב עד שנתאמת ונתקבל אצלו במוחו על כל פנים שהוא דבר אמת לאמיתו (באידיש: עס לייגט זיך אין מוח זייער גוט כו'), אבל הענין רחוק ממנו ושואל איזה תועלת בנפשו יבוא מזה, והיינו מצד שגוף ענין ההתבוננות באלהות יקר בעיניו מאד ונתקבל אצלו בבחינת הודאה ותגדל ותרומם ענין אלהות בתכלית הרוממות במוחו וגם בלבו, אבל רוצה וחפץ שיהיה ענין אלהי הזה נקבע בנפשו ולבבו בבחינת גילוי ומורגש ולא בהעלם ומרחוק (באידיש: עס איז דער ענין ווייט זייערפון אים עס גיהערט ניט צו אים און ניט שייך כלל צו אים וכה"ג) וכידוע. וזהו מדרגה יותר טובה שקרוב לבוא לבחינת התפעלות אלוה על כל פנים, שהרי על כל פנים התבוננות אלהו' תגדל בנפשו וחפץ בה מאד ועיקר מגמתו ורצונו להתקרב אליה. אך שמייגע את עצמו ואינו פועל התפעלות אלהו' ממנה כלל בלב ומוח ואין זה לעצמו רק לאלהות בלבד כי אך קרבת אלהים יחפוץ שיהיה קבוע בנפשו דוקא, וזהו עיקר התחלת המבקשים ודורשים אלהים באמת ובתמים בכוונה רצויה לאלהו' דוקא.

והמדרגה הג' למעלה מזו הוא הנקר' מחשבה טובה שמצטרפת למעשה דהיינו באהבה ויראה שנוגע למעשה בלבד, וביאור הענין להיות כי המדריגה הב' הנזכר לעיל הנה גם שכוונתו רצוי' לאלהות דוקא, היינו רק שרוצה שיהיה קרוב ולא רחוק מאלהות, ורצון זה בא מצד יוקר ענין גדולת ה' במוחו, אבל לא שנתפעל במוחו מאומה עדיין כי עדיין רחוק הענין ממנו לגמרי, רק שרוצה שיתקרב אליו ולא נתקרב עדיין. וזהו רק בחינת הודאה במוח בלבד ולכך לא יקרא בשם מחשבה טובה רק בשם מחשבה סתם. ויובן זה ע"ד דוגמא במילי דעלמא שאנו רואים שיש ב' מיני מח', הא' מח' שחושב האדם בענין איזה דבר טוב ומשובח שגדול בעיניו מאד כמו באוצר הון יקר שהוא ברשות אחר, או בהפלגת גדולה וכבוד של מלך ושר וכה"ג, שנקרא מחשבה קרה שאין זה נוגע ושייך אליו כלל וכלל, כי אין הדבר בא אליו לא הממון ולא הגדולה רק שחושב בו מצד יוקרו וחשיבותו בעיניו ורוצה מאד שיבוא אליו ענין טוב ומשובח כזה כו'. והמחשבה הב' היא מחשבה שחושב בענין טוב הנוגע לעצמו, כמו שמרויח במו"מ טוב או בכבוד וגדולה או השגת הון יקר שמשיג לעצמו, שמח' כזאת באה אליו בבחינת התפעלות והמשכות הנפש קצת שנקרא הזזה ממקומו כנודע בחוש שכאשר יבוא לאדם איזה בשורה מעסק טוב הנוגע ביותר, שיטריד כל כח מחשבתו ונדבק היטב במחשבה זו בהתפעלות הנקרא דביקות המח' (באידיש: צו גיקלעט זייער שטארק דיא מחשבה אז עס ארט און רירט אים זייער כו'), והוא הנקר' שמיעה שבמחשבה (ער האט גוט דער הערט אין דער מחשבה כו'), וסימן לזה הוא הטרדה והזזה ממקומו קצת (באידיש: פאר טראגין און פאר נומען כו'). וכך יובן בהתבוננות אלהות במחשבה כזאת שנדבק היטב בה כענין הנוגע לעצמו הנזכר לעיל, והוא הנקרא מח' טובה שמצטרפת למעשה על כל פנים דהיינו הסתעפות תולדה שנולד ממנו הוא אהבה ויראה שנוגע למעשה על כל פנים, כי במחשבה קרה הנזכר לעיל הגם שרוצה להתקרב ולהתפעל אך עדיין לא נתפעל גם בבחינת שמיעה שבמחשבה אלא מרחוק לבד יודה בהודאה כנזכר לעיל, ותולדה שנולד ממנו אינו רק בחינת וענין הבושה שמתבייש דהיינו שנופל בלבו בושה על עצמו איך שהוא רחוק ואיכות שפלותו, וגם ענין כללות שפלות עולם זה החומרי, אחר שנתקבל אצלו ההתבוננות אלהו' עד שיאנח וכה"ג (באידיש: ארא( פאל בייא זיך זייער שטארק און דיא וועלט ווערט זייער ארא( גיפאלין כו'). ולא נולד מזה רק בחינת ההסכם להיות סור מרע כו', כלומר מאחר שכן מהראוי והיושר מאד מאד להיות סור מרע ועשה טוב כו'. והוא מדריגה היותר קטנה אבל יכול לבוא לג"ע התחתון מפני שיש בזה בחינת אלהו' על כל פנים מצד התבוננות האלהו', רק שלא נקרא אהבה ויראה ממש בהתפעלות (מה שאין כן מדרגה הגרוע מכולם הנזכר לעיל שאין בו בחינת אלהו' כלל רק שרוצה בהתפעלות ולא באלהות כלל כנזכר לעיל רק בהעלם גדול כו'). אבל מחשבה טובה הנזכר לעיל על זה אמר גם כן שמע ישראל כו' ואחר כך ואהבת שאין העיקר רק התפעלות השמיעה הנזכר לעיל במחשבה זו ונולד מזה אהבה, אך לא נתפעל בלבו עדיין מאומה רק במחשבה, ואהבה זו אינה רק לענין מעשה ולא לבחינת הפנימית כלל כמו בהתפעלות הלב כלל, אבל למעשה דהיינו להיות בבחינת סור מרע כו' למעלה הוא מבחינת ההסכם הנזכר לעיל שנולד ממחשבה קרה הנזכר לעיל, ולא באה האהבה לו רק מצד היושר בלבד שאינה בבחינת התפעלות במח' אך באה בבחינת התפעלות במחשבה, כמו לחפוץ בתשוקה גמורה במח' על כל פנים להיות גילוי אלהות במעשה טוב ולהתרחק ביותר מההיפוך המנגד לאלהות. וכ"ז נקרא דחילו ורחימו, הגם שנוגע למעשה בלבד אבל יש בהם אור וחיות גדול במחשבה, כמו ע"ד משל במחשבה הנוגע מאד לעצמו במילי דעלמא שיש בה אהבה במח' בהתפעלות המחשבה על כל פנים ויראה מהיפוכו כמו מן ההיזק ואבדון כו' כנזכר לעיל ודי למבין.

והמדרגה הד' שלמעלה מזו, הוא אשר מחמת ההתבוננות אלהו' שמתפעל במח' בכי טוב כנזכר לעיל. מיד מתפעל בלבו בבחינת התפעלות מורגשת באור וחיות גדול ופנימי' יותר מהתפעלות המחשבה הנזכר לעיל (ואין זה בחינת התפעלות אלהו' ממש שמרגיש גם הלב הנזכר לעיל שהוא בנשמה האלהית שמתפשט גם בגוף שלמעלה הרבה גם ממדרגה החמישית שיתבאר), וע"ז נאמר ואהבת בכל לבבך דוקא, והוא עיקר המצוה בעבודה שבלב לייגע את עצמו במחשבה כ"כ עד שיתפעל הלב דוקא ונקר' פולחנא דרחימותא פולחנא ממש ביגיעה רבה, כי במילי דעלמא מיד שעולה במחשבה דבר טוב ומתפעל במוח מיד נוגע התפעלות זו בלב שמתפעל הלב מיד ברשפי אש התשוקה או ההיפוך במרירות מדבר רע השנאוי במחשבה כו'. אבל בעבודת ה' לא בקל יומשך התפעלות בלב מהתפעלות המח', מטעם שבחינת אלהו' שבבחינת התבוננו' הזאת לא נמשך בגילוי בלב כל אחד בבבחינת מקיף במוח כו'. ויש בזה רבוי מדריגות שונות מאד באופן התפעלות הלב ויש שמתפעל בלב יותר מבמוח ויש שמתפעל בחדוה יותר כו', ועל כל פנים זהו הנקרא דחילו ורחימו ממש אך שבדרך כלל נקרא דחילו ורחימו טבעי' (אך הנה כ"ז אינה נקרא התפעלות אלהות שמצד הנשמה בלבד כמו שיבואר), וע"ז נאמר קרבת אלהים לי טוב לי ממש וגם כן נקרא אלהי בקרבי כו'. והיינו גם כן ענין לאהבה את ה' בלב דוקא כי הוא חייך מצד הנשמה כנזכר לעיל. והנה בחינת אהבה ויראה שנולד בהתגלות הלב כו' הוא בבחינת פנימית אור וחיות גדול למעשה דסו"מ כו,' היינו לעשות מ"ע באה' וחשק גדול שיש פנימית אור וחיות במעשה זו ולהיפוך יתמרמר בהתפעלות רוגז על המנגד שהוא להתרחק מכל רע ולשמור את עצמו ממנו בהתפעלות, כמו שאדם עוסק במו"מ בהתפעלות לבו ממש שכל דבר המועיל לעסק זה יעשה אותו בחשק וזריזות מצד האה' להרוויח ממון ויתרחק וישמור את עצמו מדבר המזיק לעסק זה גם כן בבחינת התפעלות הלב, וע"ז הוסד שרש רמ"ח מ"ע שהוא נמשך מן האהבה דוקא כי האהבה שרש רמ"ח מ"ע, והיראה שרש שס"ה ל"ת בחינת חסד וגבורה שבלב, וזה שכתוב לאהבה ולעבדו כידוע, והרי זה למעלה מהתפעלות אהבה ויראה שבמחשבה טובה הנזכר לעיל ודי למבין. והמדרגה הה' שלמעלה גם מזו הוא ענין ובחינת הכוונה שבלב שלמעלה גם מהתפעלות הלב. וביאור הדבר להיות ידוע כי גם שמתפעל בלבו התפעלות גמורה בתשוקה וחדוה או מרירות כו' מחמת התבוננות, הנה בזו הרגע שמתפעל בלב מתקצר כל המשך אריכות הענין האלהי שמחמתו נתפעל ולא נשאר ממנו רק מה שנוגע אל ההתפעלות בלב בלבד, דהיינו העולה מתמצית המכוון הקיצור מכל ענין התבוננותו בממלא וסובב וכה"ג שהוא העיקר ושרש הכוונה הנזכר לעיל דכולא קמיה כלא חשיב כו' וכה"ג, ומה שמחמת זה הקיצור מתפעל הלב ביותר הנה בחינת קטנות יחשב לגבי עצם הכוונה שבלב באריכות הענין האלהי שמכוון במוחו ולבו שם באורך ורוחב שלמעלה עדיין מלהביא לכלל התפעלות בלב, על דרך מה שאומרים במילי דעלמא כאשר האדם מכוון בנקודת לבו בכל עומק דעתו בהפלגת איזה עסק טוב שכל נפשו נמשך אחריו אשר עדיין לא יוכל להביא בלבו הדבר בבחינת התפעלות כי נטרד מוחו ולבו כולו, רק בעצם איכות טוב הדבר ההוא כו' והוא הנקרא בחינת מוחין דגדלות שבחוכמה בינה דעת כו'. וגם ששם יש גם כן אהבה ויראה בהעלם אבל נקרא דחילו ורחימו שכליים בלבד שהוא למעלה מדחילו ורחימו טבעיים שבלב הנזכר לעיל (וההפרש שבין דחילו ורחימו טבעיים הנזכר לעיל ובין דחילו ורחימו שכליים הנזכר לעיל, שבחינת טבעיים נבדלים מעצם ההתבוננות (ובאידיש: נקרא דער בכן דער פון אז עס איז אזו בכן כו'), ודחילו ורחימו שכליים אינו נבדל מעצם ההתבוננות כלל, אלא ממילא ומאליו באה בהכרח בלי בחירה ורצון כלל, ובלב גם כן באים דחילו ורחימו זה ממילא כמו שמחה שמספק בידים כו' כנזכר לעיל, וסימן לזה הוא תמידות ההתפעלות בכוונה זאת ולא תפסוק כלל כמו דחילו ורחימו טבעיים שנופלים וחוזרים ומעוררים, ועל כן לא יפול לשון יגיעה בדחילו ורחימו שכליים כ"כ כו' וכמו שכתב במקום אחר על פי אלהים אל דמי לך כו' למען יזמרך כבוד כו' נצח הוד תפארת קארי תדיר כו' ודי למבין. ולמעלה מזה גם כן הוא בחינת רצון הפשוט שלמעלה מעלה מבחינת ההתבוננות לגמרי רק רצון עצמי ופשוט שמחמתו נולד ונסתעף השכל כו' כידוע ודי למבין. ונמצא מובן ומבואר מכל הנזכר לעיל בחלק וסוג זה הכללי שהוא ההתפעלות במוח ולב הנעשה ונולד ע"י הכנה דוקא בתחלה שהוא ההתבוננות עד המדרגה החמישית שהוא הכוונה עצמה שבחו"ב המאיר בלב גם כן כנזכר לעיל. והנה מדריגה הא' הנזכר לעיל מה שאינו חפץ רק בהתפעלות בלתי התבוננות באלהו' כלל, זה קרוב לאש זרה הנזכר לעיל שאינהבאש ה' ולא נחשב מכלל ה' מדריגות, כי ה' מדריגות הן לנגד נפש רוח נשמה חיה יחידה כידוע, ובחינת נפש בחינת עשיה היא בחינת ההסכם למעשה לבד שבאה מבחינת ההודאה ובחינת מחשבה סתם הנזכר לעיל שנקרא בחינת נפש לבד, ובחינת רוח שיש בו חיות גדול יותר הוא בחינת התפעלות המחשבה טובה הנזכר לעיל כמו שכתב ותוכן רוחות כו' שהוא בחינת השמיעה טובה שבמח' הנזכר לעיל וכמו שכתב אכן רוח הוא באנוש כו'. אך בחינת נשמה הוא בחינת הארת המוחין דחו"ב בלב כשמתפעל הלב באור וחיות פנימי יותר כנזכר לעיל, ועל זה נאמר ונשמת שדי תבינם בינה ליבא דוקא כו' וזהו ותוכן לבות כו', ובחינת חי' שהוא בחו"ב עצמם כמו שהם בלי התפשטות עדיין בהתפעלות הלב מחמתם כנזכר לעיל שנקרא כוונה כו', ובחינת יחידה היא מדריגה הה' באמת שהוא בחינת הרצון העצמי הפשוט הנזכר לעיל שלמעלה מן הטעם ושכל לגמרי כי אין טעם לרצון כלל כידוע ודי למבין:

ג

אך הנה כל בחינת ה' מדריגות הנ"ל הכל הוא בנפש השכלית שנקר' נפש הטבעית החיונית, שגם היא תסכים ותודה בהודאה והתפעלות במוח והתפעלות בלב עד גם בחי' כוונה ורצון פשוט כו'. וכל זה נק' עובד ה' בגופו ולא [נק'] עובד ה' בנשמתו, כי בחי' הנשמה מצד עצמה הרי היא כח אלהי ממש, וכל ה' מדריגות נר"נ ח"י שבה הכל הוא בבחי' התפעלות אלהות ממש ולא התפעלות גופניות כלל, רק שמלובשת במוח ולב הגשמי ויבואו הארותיה והתפשטותיה גם במוח ולב גשמי ג"כ בבחי' ה' מדריגות, והיותר תחתונה הוא מה שירגיש הלב התפעלות אלהות של הנשמה הנ"ל. ותחלה יש להבין היטב הדק בענין התפעלות אלהו' שמצד הנשמה, שזהו עיקר המכוון ויסוד אמיתי בבחי' גילוי אלהות באמת שזהו תכלית המכוון בדברי אלהים חיים בהתבוננות, והוא בחי' הדביקות הנ"ל שנקרא חיים עצמיים וכמ"ש ואתם הדבקים בה' כו' חיים כו' וכן כי הוא חייך כו' דרך כלל כנ"ל בענין חלוקה הכללי' בין התפעלות אלהי' ממש להתפעלות חיי בשר כו'.

והנה צריך לפרש ולבאר שיחה נאה זו [בהיות] שאנו רואים דבר הפלא ופלא בענין שמיעת אוזן בשכל אנושי בדברי אלהים חיים שיתפעל השכל מאד, ואי אפשר לומר מצד שהשכל הזה עמוק יותר משאר שכל זולתו שהרי יש כמה שכליים עמוקים רחבים יותר. וגם הנה אנו רואים בחוש שיש שכל איש [ש] מתפעל ביותר בשמיעתו ויש שאינו מתפעל כלל וכלל, וכמו שמבואר למעלה בענין שמיעה מרחוק שאין הענין שייך אליו כלל וכלל רק שמתקבל אצלו לדבר אמת וכנ"ל (בל"א ער דער הערט נישט). ולכאורה יש לתלות הסיבה בכשרון הלב בעבודת ה' שזה יותר עובד בכשרון כו', ואינו כן, שיוכל להיות בלבו ירא אלהים ותמים בעבודתו ובזה אין לו חוש השמיעה כלל וכלל וכידוע בנסיון גמור, וא"כ א"א לומר רק שזה בא מכח הנשמה עצמה שיש בה כח אלהי' והתפעלותה התפעלות אלהי' יקרא דהיינו מצד אלהות בלבד, ע"כ בשמיעתו בבחי' אלהו' תתפעל הנפש האלהי' התפעלות אלהו' מצד מקור חוצבה בלבד. ובזה יש חילוקי מדריגות, יש שהם מבחי' נפש בלבד ע"כ לא יתפעל כ"כ ומבחי' רוח יתפעל יותר כו'.

אמנם תחלה יש להבין בעיקר ענין ההפרש בין התפעלות אלהי' שמצד הנשמה להתפעלות נפש השכלי' הטבעית במוח ולב כנ"ל דלכאורה מה ההפרש יש בזה. והנה תוכן הענין בקיצור הוא כך, דהתפעלות הנשמה באלהות הגם שמתפעל ע"י השגה וכה"ג הכל הוא בחי' אלהו' ממש גם מצד ההשגה עצמה, שהרי היא השגה אלהי' ממש, ואין להשגת שכל נפש הטבעית הנ"ל ערוך אליו כלל, כי הגם שבהשגת [שכל] הנה"ט כאשר מתפעלת ג"כ אין העיקר רק מצד אלהות שבהשג' זו, שהרי לא יתפעל מהשגת שכל אחר שאינו ענין אלהי כנ"ל. אבל השגה זו מבחי' לבוש דנוג"ה המסתיר על עצם האור האלהי, כי כל עיקר מחצב הנפש הזאת הטבעית בעשר כחות רצון ושכל ומדות ומחשבה ודבור כו' הכל הוא מבחי' לבוש דנוג"ה המעורב טוב ורע כו', כמאמר רז"ל הידוע דג' שותפים באדם אב ואם ממשיכים נפש הטבעית מדות ושכל אנושי כו' והקב"ה נותן בו נשמה האלהית כמ"ש ואתה נפחת בי כו', וכמ"ש בע"ח דהנשמה מצד עצמה אין צריך תקון כי היא מעולם התקון שהוא עולם האצילות (וגם בחי' נפש דעשיה מאיר בה מחיצוניות הכלים דז"א דאצי' כידוע דל' כלים דז"א נעשים נר"נ בבי"ע כו', וא"כ גם בעם הארץ שאין לו רק נפש דעשיה יש בה הארה מבחי' אצי' רק שנק' אצי' שבעשיה כו'), ולא ירדה רק לברר לבושי נוג"ה שאב ואם ממשיכים, שע"ז כל יסוד העבודה בעוה"ז בתורה ומצות באהבה ויראה דהיינו הכל בהתפעלות נפש הטבעית, כנ"ל בפרטי חילוקי ה' מדריגות נר"נ ח"י שבה כו', אבל הנשמה מצד עצמה במקור חוצבה בבחי' אצילות שבבי"ע אין צריך תיקון. ולהבין זה דלכאורה גם הנשמה תתפעל ברצון ושכל ומדות, ומהו עיקר ההפרש בין התפעלות הנשמה בהשגתה באלהות ובין התפעלות נפש הטבעית בהשגתה באלהות, דודאי בשניהם אינה אלא מצד בחינת אלהות שבהשגה וכן במדות כו'.

והנה הדוגמא להבין מהות התפעלות הנפש האלהות בהשגתה בהיותה מלובשת בהשגת הנפש הטבעית, הרי יובן קצת ממה שמצינו שהנשמות נהנין מזיו השכינה בג"ע (גם שהנשמות שם ג"כ בלבוש דנוג"ה אבל לאחר הבירור והוא הנקרא לבושי דכיא והוא מנוג"ה דחשמ"ל דבריאה או דיצירה כו') וכלולים עשר כחותיה רצון [ותענוג] ושכל ומדות כו' דודאי אור ההשגה שתשיג הנפש האלקית והעונג שמתענגת מזיו האלקי עצמו שבג"ע היא באה מצד גילוי בחי' אור האלהי שבנשמה זו כמו שהיא בלי העלם וצמצום כלל. ע"כ בודאי הרי זה בחי' אלהות ממש רק שמאיר ע"י השגה אלהית, והשגה זו האלהית מושללת מכל בחי' יש בתכלית אלא היא בבחי' האין האלהי. ועכ"ז תקרא השגה ע"ד ההשגה שתשיג הנשמה כאן בהיותה מלובשת בהשגה גשמית דנפש הטבעית באלהות, וגם העונג עונג אלהי מושלל מכל בחי' יש אלא עונג רוחני אלהי ממש. וא"כ גם בחי' התפעלות בהשגה אלהית הזאת יקרא התפעלות אלהי' בבחי' אלהות ממש וכן התפעלות העונג התפעלות בעונג האלהי הוא (וכידוע הדמיון בזה בהפרש שבין עונג שבגשם כממון ומאכל, לעונג שבכבוד שהוא רוחני יותר אשר ע"כ יפקיר אדם כל תענוגיו הגשמיי' לגביה. ועד"ז גם עונג שבכבוד, גשמי יחשב לעונג האלהי שבהשגה אלהי' בנשמה שבגוף. ועד"ז גם עונג זה, גשמי יחשב לגבי עונג הנשמה בג"ע, וכך הוא הדמיון בהשגת אלהות כו'), ועד"ז יש עשר כחות בנשמה שנהנית מזיו אלהי בג"ע רצון אלהי ושכל אלהי ומדות אלהי כו' הכל בבחי' האין דאלהות ומפני שנמצא[ו] מאין האלהי כניצוץ מן השלהבת והוא חלק אלוה ממש ע"כ נהנית מזיו כו' (וכמ"ש [במ"א] ביה אחידא כו' בבחי' יחידה שבה כו'). וע"ד דוגמא זו יובן גם בירידת הנשמה האלהית דבריאה או רוח דיצירה כו' בלבוש דנפש הטבעית בגוף גשמי שעדיין לא נפסק ממנה כח ומקור חוצבה הנק' צלם וכן מזלא כידוע בענין אך בצלם כו'. ומי שיש לו רוח דיצירה מאיר בבחי' רוח זה שבגוף משרשו בבחי' רוח דיצירה כמו שהיא בג"ע דיצירה כו' וכה"ג בנשמה דבריאה או נפש דעשיה. ולפי"ז הרי מובן עכ"פ שיש בנפש האלהית המלובש בנפש הטבעית ג"כ מעין ואותה דוגמא בהתפעלות אלהי' ברצון ושכל ומדות שבה שהוא ג"כ בחי' אלהות ממש, מאחר שנקרא חלק אלוה כו' גם שירדה מטה מטה ביותר. והענין הוא שאין האור האלהי שבה מוסתר ונעלם כ"כ כמו שמוסתר ונעלם בנפש דנוגה, כי בחי' נוג"ה בעצם היא בחי' לבוש נפרד כמו בחי' הארת אור המאיר דרך המסך וכה"ג שגם שהוא [מאיר] אור גם כן אבל אינו אור העצמי כ"א אור נקנה מאחר שקיבל מאור העצם על ידי המסך. וכך הוא למעלה בחי' לבוש החשמ"ל דנוג"ה כידוע, משא"כ הנשמ' האלהית בשרשה מקבל' מאור האלהי העצמי בלי העלם ולבוש (ומה שיש לכל נשמה לבוש מנוג"ה בג"ע היינו רק בכדי שלא תתבטל במציאות כו'). וגם בהיותה מתלבש' בלבוש דנפש הטבעית אין לה הסתר והעלם מחמת זה כלל, ולזאת אין בה שינוי באופן מהות התפעלות כחות שלה שכולם הם התפעלות אלהי' ממש שאין להתפעלו' כחות נה"ט ערך לזה כלל וכלל כמשי"ת, מפני שנבדלת בעצם מנה"ט רק נתפסת בה בדרך תפיסה והלבשה בלבד כידוע.

ומעתה יש להבין ההפרש שבין התפעלות נפש האלהי' בהשגה זו עצמה שתשיג נפש הטבעית כו'. בהיות מבואר למעלה בהשג' שכל הנה"ט בענין אלהי ששומע מאיזה אדם עדיין לא נתפעל מאומה בשמיעתו כו' ואח"כ ע"י היגיעה מתפעל מהקיצור כו', הרי מאחר ש[כבר] חלף ועבר רגע אחד ושתים שלא נתפעל מגופה של ההשגה עצמה מזה מורה על היות שבחי' אלהות שבהשגה זו מוסתר בה מאד ע"כ אין לו רק מה ששומע השכל מצד עצמו לבד ואין זה שייך אליו מפני ריחוק אור האלהי שבהשגה זו ממנו עד שע"י יגיעה דוקא יאיר אפס קצהו והוא הקיצור והתמצית ממנו ש[מ] תפעל בהודאה כנ"ל (וגם זה בריחוק אור העצם מאחר שבאה ההתפעלות בלשון בכן כנ"ל). וגם כאשר מתפעל מגופה של ההשגה עצמה במחשב' הנקרא מחשבה טובה כנ"ל (עד בחי' הכוונה עצמה שנקרא דו"ר שכליים בנפש הטבעית כנ"ל שהוא התפעלות מן העצם (ולא בלשון בכן שכבר עברה ההשגה בלא התפעלות כנ"ל). אלא מיד שישיג השגה מצד עצמה מתפעל ואין ההתפעלות נפרדת כלל מן עצם המושג כו') שזה מורה על היות שאין אלהות מוסתר כ"כ בהשגה זו. מ"מ הכל הוא בבחי' אלהות המוסתר בלבוש דנוג"ה ובפרט בהשגה דבינה שבנפש זו דנוג"ה כו', אשר אין לזה ערך כלל לבחי' אור האלהי העצמי שמאיר בבינה והשגה דנה"א המלובש בהשגה זו עצמה שנפש הטבעית משגת שיש בה מעין אותו אור האלהי העצמי שבהשגה דבינה דנפש האלהית כשנהנית מזיו האלהי העצמי שבג"ע כנ"ל בלי מסך והעלם כלל.

ולזאת גם ההתפעלות שבהשגה זו דנפש האלהית תקרא בשם התפעלות אלהו' ממש ולא כמו התפעלות של דבר נפרד זולת אלהות כהתפעלות דנפש הטבעית בהשגתה. וזהו עיקר ההפרש ביניהם באותה השגה עצמה שנה"ט משגת.

ותחלה יש להקדים במה שאנו רואים דבר הפלא ופלא בשינוי אופן התפעלות [ב] נפש אלהי' בהשגה דנפש הטבעית בענין אלהי אחת ששומעים ב' בנ"א, זה יש לו חוש השמיעה בהתפעלות בעצם המושג (בל"א נק' דער הערט כו') מצד הסבר ההשגה עצמה דהיינו מפני רוב הסבר דברים המוטעמים בטוב טעם ושכל אנושי עד שנתפס ומתקבל היטב ועיקר התפעלותו מן ההסבר לבד. וזה מתפעל מיד מבחי' האלהות שבהשגה זו ובזה יש לו חוש גדול יותר שבו נכלל כל ריבוי ההסבר עד אשר יכוון מעצמו כמעט כל רוב ההסבר כי מתפעל מיד מתמציתו [האלקית] וממילא נעשה אצלו רוב הסבר לאין שיעור לאורך ורוחב ועומק גדול. (ויש בזה מדרגה היותר פחותה והוא שאינו מתפעל רק מבחי' הרוחניות של ההשגה, והוא רק דמיון שוא מכח המדמה שבבינה שבנפשו שלמטה הרבה מן ההשגה שמזה באה סיבת כח הכוזב המדומה מחמת בלבול כלי המוח או מהתגברות רתיחות הדמים עד שמטעה א"ע ביותר ושם אור לחושך וחושך לאור ומהפך ומבלבל ומערב שקר ואמת יחד. והוא הטעות הנמצא ביותר באנשי שלומינו שמדמים זה להתפעלות אלהי' שבהסבר ההשגה שלמעלה מגוף ההשגה כנ"ל שרחוק הערך ביניהם מן הקצה אל הקצה כאור וחושך ממש כו' וד"ל). והאות לזה הוא אשר בכל פרטי ההסבר יבחין בהבחנה יתירה בהתמצית והיותר פנימי בעומק המושג כו' העולה מתוך כל פרטי ההסבר [ב] משל וכה"ג, שמזה דוקא יבוא לבחי' אורך ורוחב ועומק ולהבין דבר מתוך דבר בהתרחבות עצומה בכפלי כפליים מן דברי ההסבר ששמע או ראה כתוב. משא"כ מי שאין לו רק מה שנתפס אצלו בהשגה שכליי' במה ששמע וראה לא ישאר אצלו רק דברים כהוויתן, וגם הן כגולמי חומר בלא צורה והולך ומתקצר ורחוקה ממנו זמן מה עד שיתקצר לגמרי ולא ישאר רק בחי' הכלל בלא תמצית אדרבה בבחי' החיצונית בלבד כו'. וגם אם יזכור הכלל ע"י חזרתו ורגילתו בה כל הימים עכ"ז אין בזה חיות אור אלהי להאיר בהשגה זו בנפשו ממש רק כמו הזוכר דברים של מילי דעלמא אחר שלא הרגיש בנפשו מהארת בחי' האור האלהי שבהשגה זו (וגם עוד יש בזה טעות באנ"ש שיש שמתפעלים מיד בבחי' התמצית שבהשגת ההסבר ונדמה להם שהוא מבחי' אלהות שבהשגה, ע"כ לא יוכל לסבול ההסבר [כלל] ואינו חפץ בו כלל. ובזה יפלו רבים בטעות המדומה שבאמת אין זה מהשגת האלהי' כלל אלא מצד בחי' טבעיית שמוטבע בנפשות ישראל האלהית שיתפעלו מאלהות בלי טעם ודעת כלל והוא בחי' קטנות דנפש המדריגה האחרונה שבנר"ן ח"י דנה"א שיתבאר (ובל"א פרומקייט טבעיית). אבל חוש הרגשת אלהות שבהשגה הנ"ל הוא חוש החסידות של אותה ההשגה שהוא בחי' ההיולי שבה (בל"א אשענצייע) כמו המשקה שעושים מהתפשטות חלקים רבים (אשענצייע) למזוג בה רוב משקים כידוע ונקרא חומר הפשוט וגם חומר ההיולי כידוע וד"ל):

ומעתה יובן מעין דוגמת ריחוק ערך התפעלות ההסבר לגבי התפעלות אלהות שבהסבר הנ"ל, יותר הוא ריחוק הערך כל עיקר התפעלות אלהות שבהשגה שבנפש הטבעית לגבי התפעלות אלהות שבהשגה שבנה"א. אך שהתפעלות השגה דנפש הטבעית כמו לבוש בלבד להתפעלות השגה דנה"א המסתירה ומעלימה, וכן הרצון והתענוג דנפש הטבעית לבוש לרצון ותענוג דנפש האלהית (והדמיון לזה ההפרש שבין העונג והשגה הגשמיי' לגבי עונג והשגה רוחני שבג"ע כנ"ל). ונמצא הגם שבודאי מצד עצם הערך הרי גם בחי' היותר אחרונה שבנפש האלהית שהוא כמו בחי' הקטנות ביותר והתפעלות העצמיות בנה"א בבחי' עשיה למשוך אחרי אלהות בלי טעם כמו ביציאת מצרים דכתיב לכתך אחרי במדבר כו' כתינוק שהולך אחר אביו כו'. אך זהו מצד בחי' עצמיות [נש"י] כידוע גדולה הרבה גם מהיותר עליון שבנפש הטבעית שהוא הרצון הפשוט שלמעלה מן הטעם הנקרא כוונה כנ"ל. ומ"מ מלובשים יו"ד כחות דנפש האלהית ביו"ד כחות דנפש הטבעית תענוג בתענוג רצון ברצון שכל בשכל מדות במדות כו' כידוע. ולפי"ז הרי בהשגה זו עצמה שבנפש הטבעית שהיא בינה [ש] בה מלובש בינה שבנפש האלהית, וא"כ גם בהתפעלות אלהות שבבינה והשגה דנפש הטבעית מלובש בה התפעלות אלהות שבבינה והשגה דנפש האלהית עד שרשה בהשגה ובינה שבה בהיותה נהנית מזיו בג"ע, כנ"ל בענין אך בצלם יתהלך איש דקאי על הנשמה שמלובשת בגוף כידוע. וההפרש ביניהם מבואר למעלה שהוא כמו ההפרש בין אור העצם לאור המסך וכמו התפעלות בחי' ההיולי המסתתר ונעלם בהתפעלות ההסבר כנ"ל וד"ל.

אך עדיין יש להבין מהו מהות ההתפעלות אלהו' בהשגת הנשמה המובדל בערך מהתפעלות ההשגה דנפש הטבעית כו' וכנ"ל. ותחלה יש להקדים בכלל כל עיקר מהות ההתפעלות דנשמה אחר שהיא חלק אלוה ממש, הרי בהכרח ממש שהתפעלותה נבדל לגמרי ממהות התפעלות נפש הטבעית דהיינו רק בדבר הזה שהתפעלותה הוא בחי' התפעלות עצמית אלהות ולא התפעלות נבדלת כמו כל עצמותי כו', מפני שאלהות אצלה בבחי' עצמית וטבעית כי משם לוקח עיקר מהותה (בל"א געטליכע התפעלות ניט מענשליכע התפעלות דהיינו דיא נשמה ווערט מתפעל ניט דער גוף גם הנק' דער הערט פי' דיא נשמה דער הערט ובכלל נקרא נשמה דער הערינעש וכה"ג), וכמו התפעלות המלאכים הנקראים בני [ה] אלהים שבודאי התפעלותם רק התפעלות אלהי בלבד (געטליכע התפעלות), וכמו שהנפש הטבעית תתפעל מענינים גופנים בבחי' עצמית וטבעית כי משם לוקחה כך ממש התפעלות נפש האלהית מעניני אלהו' בכל פרטיהם בבחי' עצמית וטבעית. וההכרח לומר כך שהרי ודאי לא יחייב השכל כלל שיהיה התפעלות דנפש האלהית מעניני תאוות גופנים. כמו ממאכלים וכה"ג להיות מושללת לגמרי מתאוות גשמיות (וכמו כן רחוק מנפש הטבעית הגופנית להתפעל מעניני אלהות רק ע"י יגיעה רבה. מ"מ תתפעל כנ"ל מצד שיש לבחי' נוגה גם כן שרש יניקה מכח אלהי שמהוה את הכל רק שבא שם בבחי' הסתר ביותר כנ"ל). א"כ וודאי שכל מהות התפעלות הנפש האלהית מושלל מכל הגשמת אופן התפעלות דנפש הטבעית רק שמתלבשת ונתפסת בה בדרך לבוש בלבד כנ"ל. ומה שאנו רואים מהות התפעלות בנפש האלהית בשעה שתתפעל נפש הטבעית בעניני האלהות אם במחשבה והודאה והסכם או אהבה ויראה וכוונה ורצון ותענוג כנ"ל. הנה זהו עיקר כלל ההפרש דבנפש הטבעית הוא הכל בבחי' התפעלות נבדלת מעצם אלהות, והתפעלות נפש האלהית הוא התפעלות עצמיות מצד עצם אלהות שמושרש ומוטבע בה כמו טבעיות ממש, ולהיותה כלולה גם כן מנר"ן ח"י ותתלבש בנר"ן ח"י שבנה"ט דהיינו בכלל הוא ברצון ושכל ומדות וג' לבושי' דמחשבה דבור ומעשה כו'. ע"כ ודאי שגם שהוא בחי' התפעלות אלהי העצמי עם כל זה יש בה חלוקי מדריגות קטנות וגדלות, ע"ד שאנו רואים התחלקות המדריגות בנפש הטבעית כשתחפוץ בקרבת אלהים כנ"ל. ואמנם דרך כלל כל בחי' התפעלות אלהי' שמצד בחי' הנשמה האלהי' נקרא עובדי ה' בנשמתם ולא עובדי ה' בגופם שעכ"ז נאמר ואתם הדבקים [בב' חיים] כו' דבקים ממילא בבחי' עצמיות וטבעיות וכמ"ש למעלה בחלוקה הכללית בין התפעלות אלהי להתפעלו' חיי בשר כו'. וגם בנפש דעשיה יש גם בחי' יחידה דנפש האלהית שבו שהוא בחי' התקשרות עצמיות ע"ד שאמר רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' והוא מדריגה היותר נעלה רק שיש בה חילוקי מדריגות הרבה שמתלבשת לפי אופן לבוש דנפש הטבעית כו':