קובץ יסודות וחקירות/תנאי

הגדרה

אדם מחיל דין באופן שהוא יחול רק אם יקרה מעשה מסויים (הסוגיא בגיטין עד., בכל דיני תנאי האריך השו"ע אה"ע לח).
לדוגמא, הנותן לאשתו גט ואומר לה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז" – אם תיתן הרי זו מגורשת, ואם לא תיתן אינה מגורשת (גיטין עד.).
דינים דומים: גם בברירה דין העבר תלוי במקרה שיקרה בעתיד. את החילוק בין תנאי לברירה ביארנו בערך ברירה בסעיף "תנאי".

מקור וטעם

מקורם של דיני תנאים נלמד מתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר לב-כט) "אם יעברו בני גד ובני ראובן איתכם וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא יעברו וגו' ונאחזו בתוככם בארץ כנען" (גיטין עה., ומלשון הגמרא כתובות עד. משמע שגם עצם דין תנאי נלמד משם).
במהות התנאי חקרו האחרונים האם המעשה קיים, ורק אם יתבטל התנאי יתבטל המעשה, או להיפך – המעשה לא קיים, ורק אם יתקיים התנאי יתקיים המעשה. כגון, המקדש אשה מעכשיו "על מנת שירדו מחר גשמים": האם מקודשת, ורק אם לא ירדו יתבטלו הקידושין למפרע. או שאינה מקודשת, ורק אם ירדו – יחולו למפרע (קובץ שיעורים כתובות ב, המידות לחקר ההלכה ב-ב. הגרנ"ט כ: הרמב"ם מסתפק בזה).
והנר אהרן (שיעורים ט) חילק בין לשונות התנאים: בלשון "אם" המעשה קיים והתנאי מבטלו, ובלשון "מעכשיו" המעשה לא קיים, והתנאי מקיימו.
בזמן החלות חקרו האחרונים האם חל מעכשיו ממש, או שכאשר יתקיים התנאי יחול למפרע (אבן האזל מכירה יא-ג: "על מנת" – מעכשיו ממש, "אם וכו' מעכשיו" – לכשיתקיים למפרע. וכן חקר הקובץ שיעורים ביצה לה האם חל למפרע רק לאחר שהתנאי קרה בפועל, או שחל מראש משום שהיה עומד לקרות בכח).
ובגדר למפרע האריכו האחרונים בין שלושה צדדים: האם הוא למפרע ממש, או שחל בעתיד (מכאן ולהבא למפרע), או שחל בעבר .
הרצון – חידש הגר"ש שקאפ (יבמות לב ד"ה ולענ"ד דענין) שהמעשה אינו תלוי בקיומו של התנאי, אלא ברצונו של העושה, והרצון תלוי בקיום התנאי. כגון המקדש אשה על מנת שירדו גשמים, הקידושין אינם תלויים בירידת הגשמים, אלא ברצונו של הבעל, ורצונו של הבעל נקבע לפי ירידת הגשמים.

בדינים שונים

בחלויות מכח המעשה , כגון חליצה, שהיבמה רק חולצת ליבם וממילא היא מותרת לשוק, ולא שהיבם עצמו מתיר אותה ע"י החליצה, אי אפשר להטיל בהן תנאי, שכיוון שלא האדם הוא הפועל את הדין, אין לו את הכח להחליט מתי יחול הדין ומתי לא. ורק בחלויות מכח האדם, כגון קידושין, שהאיש הוא האוסר את האשה ע"י נתינת הכסף, כיוון שהוא הפועל את הדין, יש לו את הכח לתלות את הדין בתנאי (קובץ הערות עו) (יוצאות מן הכלל הזה הן המצוות, שאע"פ שהן כח המעשה, אפשר להתנות בהן למאן דאמר מצוות צריכות כוונה ).
מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, כלומר דין שאי אפשר לעשותו ע"י שליח, כגון חליצה, אי אפשר להטיל בו תנאי (כתובות עד.). בטעם לזה מצאנו שלוש שיטות:
א) אם אינו בשליחות, זו ראיה שהוא כח המעשה ולא כח האדם (כלומר שלא האדם בעצמו מחיל את החלות אלא היא חלה ממילא) , וממילא לא יועיל בו תנאי, שהרי תנאי מועיל רק בחלויות מכח האדם (קובץ הערות עו-ז, וכן משמע מתוס' שם).
ב) אם אין בו שליחות מוכח שהמעשה (חליצת המנעל) הוא העיקר ולא התוצאה (התרת הזיקה). וכיוון שהמעשה הוא העיקר – לא אתי דיבור (תנאי) ומבטל מעשה (חליצה). ולכן תנאי יועיל רק בדין שיש בו שליחות, שאז לא המעשה הוא העיקר (אור שמח אישות י-ב סוף ד"ה אולם בזה).
ג) מכך שכל התנאים הכתובים בתורה הם בדינים שיש בהם שליחות, משמע שתנאי מועיל רק בדין שיש בו שליחות (גזירת הכתוב) (תוס' גיטין עה. ד"ה לאפוקי, וכן כתבו לגבי הדין של מתנה על מה שכתוב בתורה ).
בדין שבדיבור מועיל תנאי אפילו אם אין בו שליחות, מדין אתי דיבור ומבטל דיבור (מנחת חינוך שסח-א [יד] ד"ה ולכאורה (לגבי נזירות שמשון), מקור חיים תמח, הובא בספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) לג-ח (לגבי הפקר)).
דין שחל גם בטעות – לא מועיל בו תנאי (קונטרסי שיעורים נדרים ב-ז אות ג. וכן כתב המשנה למלך ערכין וחרמין פרק ו שדין שחל גם בטעות לא מועילה בו שאלה).
המתנה תנאי על המצווה, כגון שקרא קריאת שמע ביחידות על מנת שלא יספיק לקרותה שוב במניין בזמנה, וכן הניח תפילין על מנת שיתנו לו מאתיים זוז, חידשו המגן אברהם (או"ח תפט-ז) והחתם סופר (בשו"ת אה"ע ח"ב צ) שתלוי במחלוקת האמוראים האם מצוות צריכות כוונה: לדעה שצריכות כוונה נחשב שכוונתו תלויה בתנאי ואם לא התקיים התנאי לא יצא ידי חובה (ואפילו במצווה שאין בה שליחות, כגון סוכה ותפילין, ולפי זה הוא תנאי שלא מדיני שאר תנאים כקניינים וכדומה ואין חלים בו כל דיניהם), ולדעה שאינן צריכות כוונה יצא ידי חובה אפילו אם לא התקיים התנאי.
בנזירות (ובנדרים) אפשר להתנות (תוס' נזיר יא. (ד"ה דהוי) מוכיח מהגמרא שם), ובגדר התנאי יש שלוש שיטות:
א) כשאר תנאים, ולכן צריך שיהיה כתנאי בני גד ובני ראובן (תוס' נזיר יא. ד"ה דהוי, לגבי נזירות).
ב) מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, כיוון שנזירות היא בדיבור (הפלאה כתובות עד., מנחת חינוך שסח-א [יד] ד"ה ולכאורה (לגבי נזירות שמשון) לגבי נזירות).
ג) בין בנזירות ובין בנדרים תנאי מועיל משום שאם לא יתקיים התנאי ממילא אינו "האדם בשבועה", כמו נדרי שגגות וכמו נדר ופתחו עימו, וממילא הנדר בטל (הגרי"ז ריש נזירות תחילת ד"ה והנה. וכן דנו בזה הגר"ח סטנסיל רג וחידושי ר' שמואל נדרים עמוד מו, נד (לגבי נדרים ושבועות)), ומעין זה כתב הרמ"א (יו"ד רכ-טו) שאין צריך תנאי כפול בנדרים, שתנאי שאינו כפול לא גרע מכוונת הנודר לנדור רק על צד מסויים (ויש להוסיף שלדברי השערי יושר ה-כא שנדר ונזירות הם כח המעשה, ולדברי הקובץ הערות עו שבחלויות מכח המעשה אי אפשר להטיל תנאי, ממילא מוכרח שתנאי בנדרים ונזירות לא יכול להיות מדיני שאר תנאים) .
בשבועה אפשר להתנות, ומשמע מהצל"ח שהוא מדיני כל התנאים שבש"ס (בני גד ובני ראובן) (ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, שהוכיח שיש בשבועה (ונדר) שליחות מכך שיש בה תנאי, ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי) . אמנם הירושלמי נוקט שאין תנאי בשבועות (נדרים ג-א [ח:]).
בשכחה פירשו הרמב"ם והברטנורא שיש דיני תנאי (על המשנה פאה ו-יא, שכתוב במשנה שאם אמר "הרי אני קוצר על מנת שמה שאני שוכח אני נוטל" התנאי לא מועיל ויש בו דין שכחה, ופירשו שהוא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה, ומשמע שיש בו דיני תנאים). אולם הרעק"א (בתוספותיו על המשנה שם אות סט) הקשה עליהם שהרי בשכחה לא שייכים כלל דיני תנאים, שהרי תנאי שייך רק בדבר שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, כגון מכירה (וכן גיטין וקידושין), שאם לא יתקיים התנאי – המכירה תתבטל, אך בקצירה – הרי לא שייך לומר שאם לא יתקיים התנאי (שלא יטול את מה שישכח) תתבטל הקצירה. ונשאר בצ"ע.
בקידושי ביאה לבבלי מועיל תנאי (כתובות עד.), אך לירושלמי (קידושין ב-ה [כז:]) ולתוספתא (קידושין ג-ח) לא (ע"פ הבנת דרכי משה דרכי הקניינים ה-ט ד"ה ובאמת).
בחופה הסתפק האור שמח האם מועיל תנאי (אישות י-ב).
בחליצה תנאי לא מועיל, כגון החולץ על מנת שתיתן לו מאתיים זוז – חליצתה כשרה גם אם לא נתנה לו. והטעם לזה הוא שמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי (כתובות עד.).
הזמנה, תנאי מועיל בה, ולכן אם התנה על הסודר מתחילה שיצור בו זוזים – מותר לעשות זאת אפילו אם הקצה אותו לתפילין וצר בו אותם (רמ"א או"ח מב-ג).
בהפקר (כשמפקיר נכס) חקר הבית אפרים האם יועיל תנאי, שהרי שליח אינו מועיל בהפקר , ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי (כתובות עד.). אך המקור חיים (תמח) כתב שאפשר להפקיר על תנאי, וביאר שכיוון שהפקר הוא בדיבור, אתי דיבור (של התנאי) ומבטל דיבור (של ההפקר) אע"פ שאינו בשליחות (הביאם ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) לג-ח). והקובץ שיעורים כתב שאפשר שתנאי מועיל בהפקר (קובץ שיעורים בבא בתרא תנא, לגבי "על מנת שלא יזכה בו פלוני").
בדבר שלא בא לעולם תנאי מועיל, כגון שהתנה עם חבירו "על מנת שתיתן לי או לפלוני מהפירות כך וכך בכל שנה" (רמ"א חו"מ רט-ח).
מי שפרע (מקללים את מי שחוזר בו מקניין) – מכר מטלטלין בקניין כסף (שהקניין לא חל, אלא שחייב במי שפרע) והתנה תנאי בלי משפטי התנאים (כגון תנאי בני גד ובני ראובן), ולא נתקיים התנאי – כיוון שהדין הוא שהתנאי בטל והמעשה קיים (כיוון שאינו במשפטי התנאים) חייב במי שפרע (דברי גאונים סג-ג).

פרטי הדין

תנאי שלא התקיים, כתב השערי יושר (ז-ח ד"ה אמנם גם) שאינו מבטל את המעשה, אלא רק את הדין. כגון המקדש אשה על מנת שירדו גשמים ולא ירדו, איננו אומרים שנחשב כאילו לא נתן לה את כסף קידושיה, אלא נתן לה, ורק הקידושין לא חלים.
מחילה – אפשר למחול על תנאי. וחקר הקובץ שיעורים (בבא בתרא א) האם הוא משום שכאילו התנה שכל התנאי הוא רק אם יקפיד, או משום שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי. ומעין זה חקר ר' שמואל (בחידושים גיטין וקידושין עמוד קסז) האם התנה שהתנאי הוא רק אם יקפיד, או שמבטל את התנאי.
תוך כדי דיבור – כתב הבית מאיר שכשם שאפשר לחזור בו מהקניין תוך כדי דיבור, כך אפשר גם להטיל תנאי תוך כדי דיבור, והט"ז חלק עליו (הובאו בפתחי תשובה חו"מ קצה-טו).
תפוס לשון ראשון או אחרון – נחלקו בזה בגמרא (בבא מציעא קב:). אך בדיני תנאי ודאי שעיקר כוונת האדם על גמר דבריו. ולכן אם התנה "אם תיתן מקודשת, ואם לא תיתן לא תהיה מקודשת, ואם תיתן מקודשת" תופסים את לשון אחרון (ולא את ה"אם תיתן" הראשון) וממילא התנאי בטל משום שהוא לאו קודם להן (ערוך השולחן אה"ע לח-כז).
הא בהא תליא ותרתי דסתרי – תנאי יכול לגרום לכך שהחלות תהיה תלויה בעצמה, והם שני סוגי מקרים: שהחלות נגרמת ע"י עצמה ("הא בהא תליא"), ושהחלות פוקעת ע"י עצמה ("תרתי דסתרי"). הארכנו בזה בערך חלויות בסעיף "תלוי בעצמו".

דיני תנאי

יש כמה דינים שצריך בתנאי (גיטין עה.):

א) תנאי כפול (לרבי מאיר, הסוגיא בקידושין סא.).
ב) הן קודם ללאו.
ג) תנאי קודם למעשה.
ד) תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר.
ה) אפשר לקיימו ע"י שליח .
לגבי תנאים שונים נחלקו הראשונים האם הם צריכים את דיני התנאים או שמועילים גם בלעדיהם:
א) תנאי דלעבר, כגון המקדש אשה על מנת שאין עליה מומין – לר"ן אין צריך דיני תנאי (בחידושיו גיטין מו) ולרא"ש כן צריך (שו"ת הרא"ש כלל לה, במחלוקתם דן הקובץ שיעורים בבא בתרא תלח, תלט).
ב) תנאי דמעכשיו או על מנת – נחלקו האם צריך תנאי כפול ושאר דיני תנאי (שו"ע אה"ע לח-ג, מאירי קידושין סא. ד"ה ומכל).
ג) תנאי לעצמו, כגון אם אוביר ולא אעביד – יש אומרים שאין צריך תנאי כפול (מאירי קידושין סא. ד"ה וכן).
ד) להוציא ממון, שהתנו שאם יתקיים התנאי יוציא ממון מחבירו – יש אומרים שאין מוציאין עד שיקיים את תנאו אע"פ שלא כפלו (ולא אומרים שכיוון שאינו כפול התנאי פסול ומוציא ממון גם בלי שיתקיים), ולדבריהם צריך תנאי כפול רק להחזיק ממון (מאירי קידושין סא. ד"ה וכן).
ה) שליח – יש אומרים שהמשלח על תנאי לא צריך תנאי כפול (מאירי קידושין סא. (ד"ה וכן) מביא שאילתות פרשת מטות).
ו) דיני ממונות – חידשו מקצת הגאונים שכל דין תנאי כפול לא נאמר כלל בדיני ממונות אלא רק בגיטין וקידושין (רמב"ם אישות ו-יד בשם מקצת גאונים אחרונים, וחולק עליהם. וכן הובאו במאירי קידושין סא. ד"ה וכן. ומעין זה מבואר בירושלמי שלדעת רבי מאיר צריך תנאי כפול רק בעריות (קידושין ג-ג [לה:], ודנו בזה מפרשי הירושלמי שם)).
ז) נדרים – אין צריך בהם תנאי כפול (רמ"א יו"ד רכ-טו), שתנאי שאינו כפול לא גרע מכוונת הנודר לנדור רק על צד מסויים.
ח) אומדנא דמוכח – כאשר יש אומדנא, יש דברים שלא צריכים תנאי כפול אך צריכים תנאי פשוט (אמנם רוב הדברים אינם צריכים תנאי כלל כשיש אומדנא ) (תוס' קידושין מט: ד"ה דברים).

אנשים

גוי שהתנה, נחלקו האחרונים האם תנאו מועיל, או שהתורה לא חידשה בו את דין תנאי, ולכן המעשה יחול גם אם התנאי לא התקיים (דן בזה פרי עץ הדר כרך ה אות ג (עמוד 24), והביא דעות וצדדים לכאן ולכאן).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אסמכתא (התחייבות) (שהיא לא מועילה), אתי דיבור ומבטלדיבור, ברירה (ושם בסעיף "תנאי" הארכנו בחילוק בין תנאי לברירה), דעת לקניין, חלויות מכח האדם וחלויות מכחהמעשה, למפרע, מתנה על מה שכתובבתורה, מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, מתנה על מנת להחזיר, תוך כדי דיבור.