קובץ יסודות וחקירות/שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

הגדרה

אדם שמעיד בעצמו שהוא אסור באיזה דבר (קידושין סה. במשנה).
לדוגמא, האומר לאשה קידשתיך וכו' אסור בקרובותיה (קידושין סה. במשנה).

מקור וטעם

במקורו דנו האם הוא מדאורייתא או מדרבנן (משנת חכמים קונטרס אחרון דף קמב, הובא בספר קובץ על הרמב"ם אישות ט-טו).
בטעמו חקרו האחרונים בין ארבעה צדדים (שני הצדדים הראשונים הם הידועים יותר):
א) נאמנות, דהיינו שלרעת עצמו אין חשש שמשקר. וזה בירור המציאות האמיתית, שהוא דובר אמת.
ב) מדין נדר, שכאילו נדר לאסור על עצמו דבר זה. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו (קצוה"ח לד-ד חקר בין שני הצדדים הללו). וביאר הגר"ש שקאפ (כתובות ז סוף ד"ה בס' ש"ש) שאינו כנדר של קונמות, אלא הוא רק כעין שבועה וקבלת איסור.
והגר"ש שקאפ כתב ששני הצדדים הללו נכונים יחד (כתובות ז).
ג) מדין בעלים, שכל אדם נאמן על עצמו בדברים השייכים לו (שאילת דוד אה"ע יב ד"ה ומ"ש (ברבע הראשון)).
ד) לפי דבריו, שהוא יודע את האמת שהדבר אסור, גם אם כל העולם סוברים שמותר – לו עצמו אסור לעשות את המעשה. ולכן הבית דין כופים אותו לקיים את דבריו (תרומת הכרי א ד"ה ואת).
בדינו נחלקו האחרונים האם בית דין כופין עליו שהדבר אסור לו, או שבית דין רק מורים לו שאסור, אך אין כופין עליו, והאיסור רק לצאת ידי שמיים (פתחי תשובה אה"ע סח-ד הביא שו"ת מהריב"ל ח"ב ו שכופין, ושו"ת מהר"י הלוי לט שרק לצאת ידי שמיים).

פרטי הדין

כאשר לא חזר בו מהאיסור לא צריך להגיע לדין שוויה אנפשיה, שפשוט שנאמן שאסור, וכל מה שצריך להגיע לדין שוויה הוא רק אם חזר בו ואמר שהדבר כן מותר, שאז אינו נאמן לאוסרו כי איננו יודעים לאיזה דיבור להאמין: לדיבור שאסר או לדיבור שהתיר, ולכן אסור רק מדין שוויה (שו"ת עונג יום טוב קנ ד"ה ויש).
איסור דרבנן, כגון חלוצה לכהן, לבדק הבית (שער ב דף קטו) לא אומרים בו שוויה אנפשיה, ובשו"ת רעק"א כתב שכן אומרים (רכא-יב, והביא גם את בדק הבית).
כשגלוי לכל שהוא שקר והדבר מותר – אין דין שוויה אנפשיה, ונשאר מותר (שו"ת פרי יצחק ח"ב לז ד"ה ועפ"י).
לאסור לאחרים – דנו האחרונים האם אדם יכול לאסור מדין שוויה על אחרים, כגון האומרת שהיא אסורה לבעלה, האם האיסור יחול גם על בעלה. השב שמעתתא (ו-יט) כתב שלדעה שהוא מדין נדר יכול לאסור על אחרים, כמו שאדם יכול לאסור בנדר את נכסיו על אחרים, אך הגר"ש שקאפ כתב שאפילו לדעה שהוא נדר א"א לאסור על אחרים (כתובות ז ד"ה בס' ש"ש, והביא גם את השב שמעתתא).
לפני עיוור – הסתפק השער המלך האם מי שאמר שהדבר אסור יכול ליתנו לאחר (כגון האומר שהבשר הוא נבילה – האם מותר להאכילו לאחר), או שיש בזה איסור לפני עיוור (אישות ט-טז, דן בזה שו"ת פרי יצחק ח"ב לח ד"ה והנה השעה"מ).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
עדים נגד שוויה אנפשיה, דהיינו שהעדים מכחישים אותו ומעידים שהדבר מותר – יש בזה שלוש דעות בראשונים:
א) לרוב הראשונים שוויה אנפשיה מועיל נגדם ואסור (חתם סופר כתובות ט. ד"ה עוד יראה, ובשו"ת אה"ע ח"א קנ ד"ה ובההיא).
ב) יש ראשונים שחולקים ומתירים (חתם סופר שם).
ג) יש שהתירו רק בצנעה אך לא בפרהסיא (בכור שור יבמות פז: (הובא בפתחי תשובה יו"ד קכז-ז) בדעת הראב"ד, ומדמה זאת למקרה ההפוך: עדים שאסרו דבר ואדם אחד יודע שהוא מותר ).

כללים

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.
כשיש ספק האם ההכרעה עצמה קיימת (כלומר שהאדם מעיד על דבר מסויים שהוא ספק-איסור), שוויה אנפשיה לא מועיל (מהרי"ק המובא ברש"ש כתובות ריש ט.).

אנשים

בגוי, כגון שאומר שהבשר הוא אבר מן החי – תלוי במחלוקת בטעם שוויה אנפשיה : אם הוא נדר – אין שייך בגוי, אך אם הוא נאמנות – יהיה דין שוויה גם בגוי (שו"ת פרי יצחק ח"ב לח ד"ה ובהיותי).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: בעלים, הודאת בעל דין (לא באיסורים אלא בממונות), חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה עלחברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה), ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק), שתיקה כהודאה.