קובץ יסודות וחקירות/שבועת היסת

הגדרה

התובע מחבירו ממון, והנתבע כפר, באופן שאינו חייב שבועה דאורייתא - חייב בשבועה מדרבנן (הסוגיא בשבועות מ:).
בפירוש "היסת" נחלקו ראשונים רבים, ומצאנו בזה שש דעות:
א) מלשון שימה, ששמו חכמים עליו שבועה (רש"י שבועות מ: ד"ה היסת).
ב) מלשון הסתה, שחכמים תיקנוה להסיתו להודות (רש"י בבא מציעא ה. ד"ה היסת).
ג) מלשון המלכה, שלא יהא אדם קופץ וכופר בלא שום המלכה (ריטב"א שבועות מ: ד"ה אמר. והוסיף שם שנאמרו בזה עוד פירושים רבים).
ד) מלשון המלכה ועצה, שנמלכו חכמים אחרונים ונתייעצו ביניהם כשראו שכופרים בהלוואות (מאירי שבועות לח: ד"ה שבועת).
ה) מלשון הסרה, להפיס דעת התובע ולהסיר מעליו כל תלונה על בית דין (מאירי שם).
ו) מלשון כבדות, שהכבידו עליו להישבע (הערוך ערך הסת).
לדוגמא, הנתבע כפר בכל, או הודה במקצת ושילמו מייד (הילך), או טענו חיטים והודה לו בשעורים – בכל אלו פטור משבועה דאורייתא, וחייב שבועת היסת (רמב"ם טוען ונטען א-ג).

מקור וטעם

מקורה מדרבנן. לגבי זמן התקנה מצאנו שלוש אפשרויות:
א) נתקנה בימי התנאים (רש"י שבועות מה. ד"ה ישבע, שפירש על המשנה שבועת היסת. וגליון הש"ס שם העיר עליו שהוא סותר עצמו בדף מח: ד"ה הא, שפירש שתיקנוה בימי רב נחמן).
ב) רב נחמן תיקנה (רמב"ן שבועות מד: ד"ה והווי, רשב"א שבועות מב: ד"ה הא).
ג) נתקנה בימי רב נחמן (רש"י שבועות מח: ד"ה הא, תוס' שבועות מה. ד"ה עקרוה) ע"י כמה חכמים (מאירי שבועות לח: ד"ה שבועת).
טעמה משום שחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו (שבועות מ:).
מהותה היא כחרם (סמ"ע חו"מ פז-נ, קצוה"ח פז-יט). אמנם האידנא נהגו להשביע היסת בשבועה (ש"ך חו"מ פז-מד).

בדינים שונים

על טענת שמא פטור משבועת היסת, שמשביעים היסת רק על טענת ברי (ריטב"א שבועות מ: סוף ד"ה רב).
עד המסייע, הטור (חו"מ פז-ד) סובר שפוטר משבועת היסת, ובעל התרומות סובר שאינו פוטר (שכא ח"ה ב, הובא בב"י חו"מ פז בתחילתו).
קנס – התובע מחבירו תשלומי קנס, והנתבע כופר, במקום שדנים דיני קנסות משביעים אותו היסת (סמ"ג עשין צה, קצוה"ח פז-כד). ועכשיו, שהחייב קנס ואינו משלם מנדים אותו, הרי הוא כמקום שדנים דיני קנסות, ומשביעים אותו (קצוה"ח שם).
נתבע שטוען "איני יודע אם פרעתיך" – חייב (בבא קמא קיח. במשנה), והתובע לא צריך להישבע היסת (מאירי שבועות מא. ד"ה הכופר).
חזקת שלוש שנים – נחלקו הראשונים האם המחזיק צריך גם להישבע שבועת היסת (שאע"פ שאין נשבעים על הקרקעות – שבועת היסת כן נשבעים): לריטב"א לא נשבע, כיוון שהחזקה עומדת במקום עדים או שטר (וכשיש עדים או שטר אין צריך להישבע), ולרמב"ם צריך להישבע (ריטב"א בבא בתרא כח. ד"ה וכל, והביא את הרמב"ם). וגם הרמב"ם מצריך שבועה רק כשהמערער בא בטענת ברי (ריטב"א שם בשם הרשב"א).

פרטי הדין

נקיטת חפץ – נחלקו הפוסקים האם צריך בשבועת היסת נקיטת חפץ (ש"ך חו"מ פז-לח).
שבועה בשם – לרמב"ם משביעים היסת בשם או בכינוי או בשבועה או באלה, ושאר הראשונים חלקו עליו וסוברים שאינה בשם וכו' אלא בשבועה סתם או בארור (שו"ע חו"מ פז-יח).
בשיעור התביעה נחלקו האם הוא שתי מעות (הר"ר ישעיה, הר"ן, המרשים) או שווה פרוטה (ש"ך. דן במחלוקתם קצוה"ח פח-ה).
נתחייב שבועה ולא רצה להישבע – בשבועה דאורייתא בית דין יורדים לנכסיו, אך בשבועת היסת מנדים אותו שלושים יום (שו"ע חו"מ פז-ט).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: שבועה (בממונות), שבועת ביטוי (לגבי מהות השבועה בכלל ולגבי שבועת ביטוי).