קובץ יסודות וחקירות/שבועה (בממונות)
הגדרה
[עריכה]אדם שנשבע על טענתו (הוזכר בכתובות פז:, ובכל מסכת שבועות).
בערך זה נדון לגבי שבועות בדיני ממונות (כגון מודה במקצת, עד אחד ושבועת השומרים). לגבי מהות השבועה בכלל ולגבי שבועת ביטוי ע"ע שבועת ביטוי.
לדוגמא, מודה במקצת חייב שבועה (כתובות פז:). שניים אוחזין בטלית וכו' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו' (משנה ריש בבא מציעא).
מקור וטעם
[עריכה]מקורה של כל שבועה שונה (ערוך השולחן חו"מ פז-א):
א) שבועת הדיינים: מודה במקצת, שומרים, ועד אחד – מדאורייתא.
ב) שבועת הדיינים: נשבעין ונוטלין – מחכמי המשנה.
ג) שבועת היסת: כופר בכל, קרקעות, עבדים, שטרות – מחכמי הגמרא .
ד) לווה שאומר שאין לו במה לשלם – מהגאונים.
ה) גלגול שבועה: כשהשבועה העיקרית מדאורייתא גם הגלגול מדאורייתא, וכשהיא מדרבנן גם הגלגול מדרבנן .
בטעמה חוקרים ראשי הישיבות בין שתי אפשרויות (הגר"ש שקאפ בבא בתרא יט ד"ה וכ"ז, הגרנ"ט קמב, פרי משה שבועות ממון א-א):
א) סברא שאדם לא ישבע לשקר. וזה בירור המציאות האמיתית.
ב) באה רק לרצות את התובע. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך אולי הוא עדיין משקר.
בטעם שאם אינו רוצה להישבע מחוייב לשלם חקרו האם הוא מחוייב שבועה, ובגלל שאינו נשבע מתחייב לשלם, או להיפך: שהוא מחוייב לשלם, ואם נשבע נפטר מהתשלומין (קובץ שיעורים בבא בתרא קנ, ותלה בזה את המחלוקת האם מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע משלם: לצד הראשון פטור, ולצד השני חייב).
בטעם שכופר בכל פטור משבועה (מדאורייתא), ואינו כמודה במקצת שחייב שבועה – נחלקו התוס' האם היא גזירת הכתוב "כי הוא זה" שרק מודה במקצת חייב שבועה (תוס' בבא מציעא ג. ד"ה מפני) או שדווקא מודה במקצת חייב שבועה כי הוא נראה כמשקר, משא"כ כופר הכל (תוס' בבא מציעא ד. ד"ה הצד).
פרטי הדין
[עריכה]שבועת הפיקדון ושבועת העדים אינן שבועות לשעבר אלא לעתיד, דהיינו שאינו משביע את העדים "שאינכם יודעים את העדות", אלא משביעם "בואו והעידוני", וכן אינו משביע את השומר "שאין לי בידך" אלא "שבועה שתחזיר לי את הפיקדון" (קצוה"ח צו-ג).
מלך וסנהדרין יכולים להשביע אדם בעל כורחו, וכן אדון יכול להשביע את עבדו בעל כורחו (העמק דבר והרחב דבר בראשית כג-ד ד"ה ואשביעך).
נידוי – מי שנתחייב שבועה דרבנן ולא רצה להישבע – מנדים אותו. אך מי שנתחייב שבועה דאורייתא ולא רצה להישבע – בית דין יורדים לנכסיו ונותנים לתובע מה שתבע (שו"ע חו"מ פז-ט).
נקיטת חפץ – חקרו האם היא חלק מדיני השבועה (כמו שצריך להישבע בשם ה'), או רק מדין איום (אך השבועה מושלמת גם ללא נקיטת החפץ) (פרי משה שבועות ממון ו-א).
שבועת היסת – נחלקו הפוסקים האם צריך בה נקיטת חפץ (ש"ך חו"מ פז-לח).
חוזק
[עריכה]בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
עד אחד מחייב שבועה (כתובות פז:).
עד אחד המסייע נחלקו הראשונים (בבא מציעא ב) האם פוטר משבועה, וחמש דעות בזה:
א) פוטר מכל השבועות, חוץ ממחוייב שבועה שלא היה יכול להישבע ונתחייב ממון (ר"ת לפי הבנת בעל המאור ומהר"ם מרוטנבורג ורא"ש).
ב) פוטר רק משבועת עד אחד, משום שזהו עד אחד בהכחשה, וכן פוטר משבועת התקנה (ר"ן ונימוק"י).
ג) פוטר רק משבועת התקנה (ר"ת בספר הישר על פי הרמב"ן במלחמות).
ד) אינו פוטר משום שבועה (רש"י רי"ף ועוד).
ה) פוטר מכל השבועות, אך צריך להישבע שבועת היסת (תרומות).
מיגו לא מחייב שבועה (בית שמואל צו-ח).
מיגו לאפטורי משבועה היא מחלוקת ראשונים:
א) ר"י מיגש – לא פוטר, וביאר הפלפולא חריפתא ((לא על הרא"ש אלא מר' בנימין ליבעסקינד) אין הולכין בממון אחר הרוב (ד"ה והסברא) עמוד 9) שהוא משום שנחשב כאפשר לברר (ע"י השבועה), ומיגו באפשר לברר לא מועיל.
ב) ר"ן – פוטר (האריכו בזה הקובץ שיעורים והקהילות יעקב בבא בתרא כב). וביאר הקובץ שיעורים (ח"ב ו), שאין הכוונה שמיגו עדיף משבועה אלא שאין צריך להישבע, משום שכל חיוב השבועה נאמר רק כשאין לו ראיה, וכאן הרי יש לו. עוד ביאר (קובץ שיעורים בבא בתרא כז), שכל מה שפוטר משבועה הוא רק מיגו של מה לי לשקר ולא של כח הטענה . ועל פי זה כתב שמיגו דהעזה, שיש בו רק כח הטענה (אך מה לי לשקר אין, שהיה מתבייש לשקר), מועיל רק לממון ולא לשבועה.
ומשבועת עד אחד כתב הר"ן שמיגו לא יפטור, משום שעד אחד לשבועה כשניים לממון, ומיגו במקום שני עדים לא אמרינן (שבועות כו. בדפי הרי"ף). אך מהש"ך משמע שיועיל (חו"מ עה-לד, הובאו בקצוה"ח עה-ט).
רוב לא פוטר משבועה, משום שנחשב כאפשר לברר את הרוב ע"י השבועה, ורוב לא מועיל כשאפשר לבררו (פלפולא חריפתא (לא על הרא"ש אלא מר' בנימין ליבעסקינד) אין הולכין בממון אחר הרוב (ד"ה והסברא) עמוד 9).
מוחזק – בשבועות התורה ושבועות היסת רק נשבע ונפטר, ולא מוציא ממון, אך בחלק משבועות המשנה נשבע ונוטל (מוציא ממוחזק) (שבועות מד:, ערוך השולחן חו"מ פז-א).
חזקה אין אדם פורע תוך זמנו – לווה שטען ברי שפרעתי תוך זמני, שדינו שחייב – רמב"ן רי"ף ור"י מיגש כתבו שהמלווה אינו צריך להישבע שלא נפרע, והרא"ש כתב שכן (הובאו בטור חו"מ עח ודרכי משה הקצר שם אות ד, דן בזה גם חשק שלמה בבא בתרא ה:).
כללים
[עריכה]בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.
כשיש ספק האם יש בכלל חיוב שבועה, כגון במחלוקת הפוסקים האם צריך להישבע, המוחזק פטור מלהישבע (תקפו כהן קכז, אורים ותומים קכז).
ערכים קרובים
[עריכה]ערכים קרובים: גלגולשבועה, חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה עלחברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה), מודהבמקצת, מתוך שאינו יכול לישבעמשלם, ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק), שבועת ביטוי (לגבי מהות השבועה בכלל ולגבי שבועת ביטוי), שבועתהיסת, שילם ולא רצה להישבע (בשומרים), שכנגדו חשוד על השבועה.