קובץ יסודות וחקירות/פריה ורביה

הגדרה

מצווה להוליד בנים (הסוגיא ביבמות סא: והלאה, האריך בסוגיא זו מנחת חינוך א).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א-כח).
במהותו נחלקו האם המצווה בביאה (פעולה), או בלידה (תוצאה) (מנחת חינוך א-ב [יד]: תוצאה, תוס' (שהביא שם): פעולה, קובץ שיעורים ח"ב כג-ו: תוצאה. מנחת אשר בראשית ב).
בגדר החיוב נחלקו האחרונים האם מחוייב בכל יום ויום (אלא שכאשר יש לו בנים המצווה מקוימת מאליה), או שהיא מצווה אחת לכל ימי חייו. ונפק"מ למי שמשתהה מלקיימה, האם הוא מבטל מצווה (שביטל את החיוב של היום), או שאינו מבטל מצווה אלא רק משתהה ממצווה (מהרי"ט יו"ד מז: מצווה בכל יום ויום. קובץ הערות הוספות א: מצווה אחת, והביא גם את המהרי"ט).

פרטי הדין

זמנה מבן שמונה עשרה שנה (מנחת חינוך א בתחילתו).
ישנן מצוות נוספות להוליד בנים:
א) הפסוק (ישעיה מה-יח) "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (גיטין מא: במשנה), דהיינו שלא ברא הקב"ה את עולמו לחינם אלא להיות עסוקים ביישובו של עולם (רש"י יבמות סב. ד"ה לא תהו). ועשה זה אלים טפי מפרו ורבו (תוס' חגיגה ב: ד"ה לא), והוא מצווה רבה (תוס' גיטין מא: ד"ה לא). והסתפק המנחת חינוך (א-ג [כח]) האם מי שאינו מחוייב בפרו ורבו מחוייב במצוות שבת.
ב) הפסוק (קהלת יא-ו) "לערב אל תנח ידך" (יבמות סב:), והיא מצווה מדברי קבלה (מנחת חינוך א-ג [כז]). וכתב הרמב"ן (במלחמות יבמות סא:) שהוא כעין יישוב דרך ארץ ואין כופין עליו.

הבנים

דינו שיוליד בן ובת (רמב"ם אישות טו-ד ושו"ע אה"ע א-ה, אמנם נחלקו בזה במשנה יבמות סא: ובברייתא שם סב.) שיהיו בני מצוות וראויים להוליד.
חרש ושוטה, יוצא בהם ידי חובה, שנחשבים בני מצוות שהרי אסור להאכילם איסור בידיים (מנחת חינוך א-א [ו]).
בסריס ואיילונית לא יוצא בהם ידי חובה, שאינם ראויים להוליד (רמב"ם אישות טו-ד).
בא על הערווה והוליד ממזר, כתב הירושלמי שיצא ידי חובת פרו ורבו (יבמות ב-ו [יג.], האריך בזה המנחת חינוך א-א [ח]. ויש גורסים שהירושלמי נשאר בספק (שו"ת רדב"ז ח"ז ב, והביא שהרמב"ן הריטב"א והר"ן גרסו בירושלמי שיצא). והבית שמואל אה"ע א-יא הביא מספר חסידים שלא יצא כי ממזר אינו חי. והרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו את הירושלמי כלל).
בטעם שיצא, ולא אומרים שזו מצווה הבאה בעבירה, יש שלושה הסברים:
א) את מצוות פרו ורבו מקיים כשהעבירה כבר נגמרה, שהרי העבירה בזמן הביאה והמצווה בזמן הלידה (מנחת חינוך א-א [ח]) .
ב) פרו ורבו היא מצווה בתוצאה, שיש לו בנים , ובמצווה בתוצאה אין דין מצווה הבאה בעבירה (קובץ שיעורים כתובות רמט).
ג) מדובר בירושלמי שבא על הערווה באונס, ובאונס אין דין מצווה הבאה בעבירה (מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ח אות סה הראשונה ד"ה ואולם לפי חומר העניין, באמצע הדיבור (תחילת נז. בדפיו)) .
היו לו בן ובת ומתו, אם הניחו בן ובת יצא ידי חובה (רמב"ם אישות טו-ה). והתוס' סוברים שיוצא ידי חובה אפילו אם הניחו שני בנים או שתי בנות (יבמות סב: ד"ה וכל).

האב

ממזר, הסתפק הפרי מגדים האם חייב בפריה ורביה (או"ח משבצות זהב רמ-א אמצע ד"ה ובשעה).
אשה שנתעברה באמבטי (רש"י חגיגה דף טו. ד"ה באמבטי: שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה), הסתפק החלקת מחוקק האם האב קיים פריה ורביה (אה"ע א-ח).
עבד כנעני, נחלקו התוס' (חגיגה ב: ד"ה לא וגיטין מא: ד"ה לא) האם חייב בפרו ורבו. בדעת המחייבים, אע"פ שאשה פטורה מגזיה"כ (ועבד נלמד מאשה בגזירה שווה) יש שלושה טעמים (הביאם מנחת חינוך א-ג [יט] ד"ה והנה הא. וכן דנו לגבי השחתת זקן, שאשה פטורה ממנה ואעפ"כ העבד חייב):
א) הגזירה שווה נאמרה רק על מצוות עשה שהזמן גרמן, אך לגבי מצוות עשה שלא הזמן גרמן ומצוות לא תעשה – אין את הגזירה שווה (משנה למלך מלכים י-ז ד"ה והכלל).
ב) נשים עצמן אינן פטורות ממצוות אלו, אלא שאין דרכן לכבוש (ולכן פטורות מפרו ורבו) ואין דרכן לגדל זקן, אך עבד שדרכו בכך – כן חייב (פני יהושע).
ג) כיוון שגם הגויים נצטוו בפרו ורבו, אלא שבמתן תורה נפטרו ממצווה זו – עבד, שנתווספה בו קדושה – חוזר להתחייב (טורי אבן, וכמובן שתירוץ זה לא מסביר את איסור השחתת הזקן).
בן עזאי שלא נשא אשה (יבמות סג:), אינו משום פטור, שמעיקר הדין חייב בכך כמו בכל מצווה שא"א לעשותה ע"י אחרים. אלא שבן עזאי נחשב כאנוס, שלא היה יכול להסיח דעתו מהתורה (קובץ הערות הוספות סוף א).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: מצוות, מצוות בפעולה ומצוות בתוצאה.