קובץ יסודות וחקירות/פטר חמור
הגדרה
[עריכה]חמור זכר בכור, מצווה לפדותו בשה ולתת את השה לכהן (הסוגיות בבכורות פרק א).
מקור וטעם
[עריכה]מקורו מפורש בתורה – "וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג-יג).
טעם איסור ההנאה שבפטר חמור (להלכה, כרבי יהודה, שאסור בהנאה, ולא כרבי שמעון שמתיר (קידושין נז:)) אינו כשאר איסורי הנאה, אלא משום הקדושה שיש בו (קובץ ביאורים בכורות א).
פרטי הדין
[עריכה]ספק פטר חמור – צריך לפדותו על שה כדי להפקיע את האיסור ממנו (רש"י בכורות ט. ד"ה מפריש). אך אין צריך ליתנו לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה (שם ד"ה והוא לעצמו).
פדיה כמה פעמים – לאחר שפדה את החמור בשה, אינו יכול לפדות עליו עוד חמור (אלא אם כן חזר וקנה את השה מהכהן) (רש"י בכורות ט. ד"ה ופודה), משום שהשה הוא כעת ממונו של כהן (מנחת חינוך כב-א [טו] ד"ה והנה שה).
פדיה כמה פעמים בספק פטר חמור – נחלקו בזה הראשונים: לרש"י גם בזה לא יכול לפדות כמה ספק פטרי חמורים על שה אחד (רש"י בכורות ט. ד"ה שני זכרים), שאע"פ שהשה שייך לישראל, לעניין האיסורים הוא עדיין ספק (מנחת חינוך כב-א [טו] ד"ה והנה רש"י). ותוס' כתבו שיכול לפדות כמה ספק פטרי חמורים על שה אחד, כיוון שמספק השה שייך לישראל (תוס' בכורות ד: ד"ה ופודה).
שה שאינו שווה פרוטה, הסתפק המנחת חינוך אם אפשר לפדות בו פטר חמור (כב-א [ה] ד"ה נסתפקתי).
בעלות – אע"פ שפטר חמור אסור בהנאה, ואף לדעות שאין בעלות באיסורי הנאה , הסתפק המנחת חינוך (נא-א [ה] בקומץ המנחה) אולי יש בעלות על הביני ביני של הפטר חמור, דהיינו שיכול לפדותו בשה והמותר שלו, ולכן אולי גם בפטר חמור עצמו יש לו בעלות על הביני ביני. ונפק"מ שחייב לשלם אם הפטר חמור הזיק, וזכאי בתשלומים אם הפטר חמור הוזק.
עריפתו – מפורש בתורה שאם לא פדאו – עורפו (שמות יג-יג). ומצוות פדיה קודמת למצוות עריפה (בכורות יג. במשנה).
מוני המצוות מנו זאת כמצווה (רמב"ם עשה פב, חינוך כג, סמ"ג קמו, סמ"ק רמד). אמנם הראב"ד סובר שאינה מצווה אלא קנס (האריך בזה מנחת חינוך כג-א [א]).
פדיון בשוויו
[עריכה]פדיון בשוויו בכל דבר – פודה את החמור בשה גם אם שווי השה פחות משווי החמור. אך לפדות בשווי החמור – יכול בכל דבר, שלא יהיה פטר חמור חמור מהקדש, שאפשר לפדותו בשוויו בכל דבר (בכורות י:).
בקרקעות עבדים ושטרות, שאין פודים בהם הקדשות, הסתפק המנחת חינוך (כב-א [ד] ד"ה ואני) האם אפשר לפדות בהם פטר חמור בשוויו.
פדה בשווה כסף ביותר משוויו של החמור – אין צריך לתת לכהן אלא רק את שוויו (מנחת חינוך כב-א [יא]). וכן הדין בפדיון מעשר שני שפדאו על יותר משוויו – תופס רק את שוויו (ירושלמי מעשר שני ד-ב [כב:], רמב"ם מעשר שני ה-ו). אך בהקדש – כל דמי הפדיון נתפסים, גם אם הם שווים יותר מההקדש. ובטעם לזה ביאר הירושלמי שאדם מצוי להיות מרבה בהקדש (מעשר שני ד-ב [כב:]), דהיינו שדרכו של אדם להוסיף ולכן אינו הקדש טעות (פני משה על הירושלמי סנהדרין א-ב [ו:] ד"ה אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו), והוא מועיל מדין אמירתו לגבוה (מנחת חינוך כב-א [יא]).
אנשים
[עריכה]כהנת, נחלקו בה הראשונים: הרא"ש כתב שאין ליתן לה בכור בהמה טמאה (וכן פדיון הבן), שנאמר "אהרן ובניו", ודורשים כהן ולא כהנת (רא"ש סוף בכורות סי' ד, וכן כתב הרמב"ם ביכורים א-י לגבי פדיון הבן). ותוס' סוברים שאפשר לתת לה (תוס' קידושין ח. ד"ה רב, בתירוץ השני, לגבי פדיון הבן), שהם סוברים "כהן ואפילו כהנת" (מצפה איתן על תוס' שם).