קובץ יסודות וחקירות/ספירת העומר

הגדרה

מצווה לספור ארבעים ותשעה יום ממחרת הפסח ועד שבועות (הסוגיא במנחות סה.).

מקור וטעם

מקורה מהפסוקים "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג-טו).
במהותה נחלקו הפוסקים האם כל הימים הם מצווה אחת כוללת או שכל יום הוא מצווה נפרדת (משנה ברורה תפט-לו).
לדעה שכל הימים הם מצווה אחת, הסתפק המנחת חינוך (שו-א [ו] ד"ה אך) בקטן שמנה ונתגדל בתוך ימי הספירה, האם מחוייב מדאורייתא להמשיך למנות בגדלותו בשנה זו.

פרטי הדין

ימים ושבועות – מצווה למנות גם את הימים וגם את השבועות (חגיגה יז:). ונחלקו הראשונים האם מונים את השבועות בכל יום, או רק בימים שבהם השבועות שלמים (חינוך שו ד"ה ויש).
בזמן הזה נחלקו הראשונים לשלוש דעות:
א) לרוב הראשונים דרבנן. וחידש הברכת אברהם (סוכה כט: פסולי יום ראשון ב: בדעת הגרי"ז) שאינה תקנת חכמים שתיקנו מצוות ספירת העומר מדרבנן, שהרי בזמן הזה אין עומר, אלא שתקנו מצוות זכר למקדש ע"י הספירה.
ב) לרמב"ם דאורייתא (תמידים ומוספים ז-כד).
ג) לרבינו ירוחם ספירת הימים דאורייתא, אך ספירת השבועות בזמן הזה דרבנן (ה-ד).
זמן גרמא – בפשטות היא מצוות עשה שהזמן גרמא (מנחת חינוך שו-א [ד], אבני נזר או"ח שפד), אך הרמב"ן חידש שאין הזמן גרמא (קידושין לג:, והובא באבני נזר שם).
שומע כעונה – השומע מחבירו, הב"י (או"ח תפט-ג) כתב שיוצא, והמגן אברהם (או"ח תפט-ב) כתב שאינו יוצא (ובדעת הרשב"א נחלקו הפוסקים: הב"י שם כתב בדעתו שיוצא, והפרי מגדים אשל אברהם תפט-ב כתב בדעתו שאינו יוצא).
המסופק מהו המספר, לא יספור מספק. שספירה נחשבת רק כאשר יודע בהחלט מהו המניין (שערי יושר א-ה, דבר אברהם ח"א לד-ג).
ספר בלשון הקודש ואינו מבין, נחלקו הפוסקים האם יצא ידי חובה (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סוף קלט) או שלא (מגן אברהם תפט-ב).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: דיבור כתיבה ודעת, חדש.