קובץ יסודות וחקירות/מראית העין וחשד

הגדרה

אסור לעשות מעשה שנראה לאנשים כאיסור, אע"פ שמצד עצמו אין בו עבירה.
לדוגמא, מי שנישרו כליו במים לא ישטחם לנגבם בשבת משום מראית העין, שלא יסברו שכיבסם בשבת (שבת קמו:). חצר שיש לה שני פתחים – צריך להדליק נר חנוכה בשני הפתחים, שלא יחשדוהו שלא הדליק (שבת כג.).
בחילוק בין מראית העין לחשד נחלקו הפוסקים לשלוש דעות:
א) חשד הוא כאשר הדבר נראה לעולם שקול אם הוא איסור או היתר, ומראית העין הוא כאשר נראה לעולם שהדבר אסור. ולפי זה הוסיפו שיש נפק"מ לדינא, שחשד מותר בצנעה, ורק מראית העין אסרו אפילו בחדרי חדרים (שדי חמד ח"ב ח-לג עמוד 385).
ב) בחשד אנו חוששים שהרואה יחשוד שהוא עושה איסור, אך במראית העין אנו חוששים שהרואה יסבור שמותר לעשות כן, ויעשה כך גם הוא (שדי חמד ח"ד מ-פ ד"ה והוה עמוד 190).
ג) ויש שלא חילקו ביניהם כלל (משמע מרש"י בשבת (סד: ד"ה כל שאסרו) שעל דברי הגמרא "מראית העין" פירש "שלא יחשדוהו באיסור", וכן בעבודה זרה (יב. ד"ה כל מקום) שכתב "מפני מראית העין שהרואה חושדו בדבר עבירה") .

מקור וטעם

מקור האיסור שלא יחשדוהו משלושה פסוקים:
א) הפסוק (במדבר לב-כב) "והייתם נקיים מה' ומישראל" (משנה שקלים ג-ב, והירושלמי שם (סוף הלכה ב, ט. בדפי הדפוס שנדפס בבבלי) כותב על פסוק זה שהוא המחוור שבכולם. פסחים יג. לעניין האיסור על גבאי תמחוי למכור לעצמן, שהוא משום שלא יחשדום (רש"י ד"ה ואין)).
ב) הפסוק (משלי ג-ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם" (משנה שקלים ג-ב).
ג) הפסוק (יהושע כב-כב) "וישראל הוא ידע" (ירושלמי שקלים ג-ב בסופו, ט. בדפי הדפוס שנדפס בבבלי).
(ולגבי לעז בנישואין הגמרא (יבמות כד:, כתובות כב:) מביאה את הפסוק (משלי ד-כד) "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך").
האיסור של מראית העין הוא דרבנן (מפורש בשבת סד: ובעוד מקומות), לגבי האיסור של חשד (לדעות שהוא איסור נפרד ממראית העין ) נחלקו המפרשים אם הוא דרבנן (שו"ת פני יהושע ח"ב ב) או דאורייתא (כנסת הגדולה יו"ד יח).

פרטי הדין

ברכת המצוות – נחלקו הפוסקים האם מברכים על דין שאינו מצווה בפני עצמה אלא רק מפני החשד. כגון אכסנאי שמשתתף בנר חנוכה עם בעל הבית, אך יש לו פתח פתוח לעצמו, שצריך להדליק בפתח זה רק משום החשד (מגן אברהם או"ח תרעז-ד: אין צריך לברך, פרי מגדים אשל אברהם תרעז-ד: מברך).
חשדא דרבים (פירוש "רבים" לעניין זה הוא אפילו שניים (שדי חמד ח"ב ח-נד (ד"ה והנה) עמוד 403)) – נחלקו הפוסקים האם להקל בו, שהרואה לא יחשוד ברבים שיעברו איסור, ויש בזה ארבע דעות (שדי חמד ח"ב ח-נד עמוד 401):
א) אסור.
ב) מותר.
ג) באיסור חמור – מותר, שהרבים לא חשודים על כך, אך באיסור קל – אסור.
ד) באיסור דאורייתא – אסור, אך באיסור דרבנן – מותר, שלא החמירו בו.
חשד לשעבר, דהיינו שיחשדוהו שכבר עבר עבירה (שלא כחשד להבא – שיחשדוהו שיעבור עבירה) – מקילים בו יותר. לכן בדרבנן מתירים חשד לשעבר, וכן בדאורייתא מתירים חשד לשעבר אם החשד שקול (ורק כשיש הוכחה יותר לאיסור אוסרים חשד לשעבר בדאורייתא) (כלכלת שבת לד (הבונה) סוף ד"ה והגאון וד"ה ואפשר).
דווקא בשבת עצמה אסרו משום מראית העין, ולכן מי שנישרו כליו במים לא ישטחם לנגבם בשבת שלא יחשדוהו שכיבסם בשבת. אך אם שטחם לנגבם בערב שבת – אינו חייב לסלקם קודם השבת (ב"י או"ח שא-מה (ב) בשם שו"ת הרשב"א, שו"ע או"ח שא-מה).
אוושא מילתא חקרו בו האם איסורו משום מראית העין – שיחשדו שבשבת התחיל לטחון, או שהוא איסור נפרד – שמא יאמרו שמזלזל בקדושת השבת (מנוחת עמי יח-1 עמוד 119).
בחדרי חדרים – ע"ע מראית העין בחדרי חדרים.

ערכים קרובים

ערכים קרובים: איסורים, דרבנן, מראית העין בחדרי חדרים.