קובץ יסודות וחקירות/מילה

הגדרה

מצווה לחתוך את בשר הערלה של בן שמונה ימים (סוגיות פרטי המילה בשבת קלג. והלאה (פרק רבי אליעזר דמילה) וביבמות ע. והלאה (תחילת פרק הערל). חיוב האב למול את בנו בקידושין כט., בסוגיא זו האריך מנחת חינוך ב).

מקור וטעם

מקורה מפורש בפסוקים: "ויאמר אלקים אל אברהם וגו'. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, הימול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר עורלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. הימול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר" (בראשית יז-ט והלאה).
במהותה חקרו בין שלושה צדדים (מפענח צפונות ו-כד ומנחת אשר בראשית יג-א):
א) מצווה למול (הפעולה) (מנחת חינוך ב-ג [כב] ד"ה ונראה לענ"ד).
ב) מצווה שיהיה מהול (התוצאה) .
ג) אסור שיהיה ערל (השלילה) (המידות לחקר ההלכה טו-סט חקר האם המצווה שיהיה מהול או שלא יהיה ערל).
קיום המצווה הוא רק בסוף החיתוך, ולכן אדם פסול (גוי, מומר לערלות, או אשה) יכול להתחיל את המילה ואדם כשר יגמור אותה (אור שמח מילה ב-א ד"ה נסתפקתי וד"ה אולם).
דינו שענוש כרת. לרמב"ם (מילה א-ב) חייב כרת רק כשימות והוא ערל במזיד, ולראב"ד (שם) ולתוס' (מכות יד. ד"ה לאפוקי) חייב כרת בכל יום, ואם מל נפטר מכרת. וכתב המנחת חינוך (ב-ג [כו]) שנפק"מ אם בסוף ימיו היה שוגג או אנוס: לרמב"ם פטור מכרת, שהרי מתחייב רק אם בסוף ימיו הוא מזיד, ולראב"ד ולתוס' חייב, שלשיטתם כבר התחייב כרת, והמילה היא רק תשלומין, ולא קיימם.

פרטי הדין

זמנה ביום ולא בלילה (יבמות עב.). ואם מל בלילה דנו האחרונים האם יצא בדיעבד, ויש בזה ארבע דעות:
א) לא יצא ואין צריך להטיף דם ברית (שאגת אריה נג בסופו ד"ה מ"מ הדבר).
ב) לא יצא וצריך להטיף דם ברית (ש"ך, הובא בשאלת יעב"ץ ח"א לד ד"ה והשתא).
ג) יצא (שאלת יעב"ץ שם תולה זאת במחלוקת תנאים ואמוראים).
ד) אמנם לא קיים את המצווה, אך לא עשה שום איסור ואין למחות בידו בידי אדם, וכשיגיע היום אינו מצווה למול שהרי אין לו ערלה. וכמו מי שביער את חמצו קודם הפסח (מנחת חינוך ב-ג [כב] ד"ה וכן אפילו וד"ה אם כן).
זמנה ביום השמיני. ואם מל קודם יום השמיני – כתב הרא"ש שאין צריך להטיף דם ברית (שבת פרק יט סי' ה). ונחלקו בזה האחרונים לשלוש דעות:
א) השאגת אריה (נב ד"ה וכיוון) כתב שלא יצא אפילו בדיעבד, וכוונת הרא"ש שלא יועיל להטיף דם ברית משום שהוא מעוות ולא יוכל לתקון.
ב) הש"ך (יו"ד רסב-ב) ושאר אחרונים כתבו שיצא בדיעבד, וכוונת הרא"ש שכיוון שיצא אין צריך להטיף (הביאם השאגת אריה נב ד"ה וכיוון).
ג) המנחת חינוך (ב-ג [כב] ד"ה אם כן) כתב שאמנם לא קיים את המצווה, אך לא עשה שום איסור ואין למחות בידו בידי אדם, וכשיגיע יום השמיני אינו מצווה למול שהרי אין לו ערלה. וכמו מי שביער את חמצו קודם הפסח.
שליח נחלקו המפרשים האם מועיל במילה, ומצאנו בזה שש דעות:
א) יש אומרים שיצא ידי חובת המצווה (דרכי משה יו"ד רסד-א שהקשה על האור זרוע מאי שנא ממצוות אחרות שיכול לעשות שליח במקומו).
ב) יש אומרים שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר למול (אור זרוע ח"ב קז-ה), שמבטל מצוות עשה (ש"ך יו"ד שפב-ד מוכיח מהרא"ש).
ג) יש מי שחילק שבדרך כיבוד אסור אך בדרך שליחות מותר, ששלוחו של אדם כמותו (כרתי ופלתי כח פלתי ג).
ד) יש מי שחילק להיפך, שבדרך שליחות אסור אך בדרך כיבוד מותר (תבואות שור שם יד).
ה) יש מי שחילק שיש במצוות מילה שני חיובים: מצווה על כל ישראל, ובזה יכול לעשות את חבירו שליח, ומצווה מיוחדת לכתחילה על האב, ובזה אי אפשר למנות שליח (בית הלוי ח"א י באמצע הסי' בדיוק).
ו) יש מי שאמר שהמילה כשרה אך לא קיים את המצווה (קובץ שיעורים פסחים כט בלשון "אפשר").
בדין השליח – לדעות שמועיל – כתבו הרמב"ן והרשב"א שאין צריך את דיני השליחות, ויכול להיות גם מי שאינו בר שליחות (הביאם הקובץ שיעורים פסחים כט).
מל בלי כוונה – לא קיים את המצווה, ואפילו לא נחשב שהמצווה נעשית מאליה בזה שנחתכה עורלתו. אלא רק שאין לו כעת במה לקיים את המצווה (מנחת חינוך ב-ג [יט] סוף ד"ה ויש לי ספק).
הטפת דם ברית, כגון מי שנולד בלי ערלה (שבת קלה.), מהראשונים נראה שהיא מדאורייתא, אך מהים של שלמה (יבמות פרק הערל ו) משמע שהיא מדרבנן (מנחת חינוך ב-ג [יג] ד"ה והנה הטפת וד"ה וגם).
ואפילו לדעות שהיא מדאורייתא, היא מועילה רק אם אין לו ערלה, אך מי שיש לו ערלה והטיפו לו כשהוא ערל – לא יצא ידי חובה, שהיא גזירת הכתוב רק כשאין לו ערלה (מנחת חינוך שם ד"ה והנה נראה).
בל תאחר, בפשטות לא נאמר על מילה. אמנם הירושלמי (ראש השנה א-א [ד:]) הקשה מדוע אין בה בל תאחר, ותירץ שהוא משום שלשון הפסוק היא "לא תאחר לשלמו" (דברים כג-כב) – דבר שהוא ניתן לתשלומין, יצא זה שאינו ניתן לתשלומין.
בפירוש דרשת הירושלמי נחלקו מפרשי הירושלמי: הפני משה (ד"ה א"ל, וכן האור שמח נזירות ז-יד) פירש "תשלומין" – דבר שאם משלימו ביום אחר הוא כאילו הביאו ביום שהתחייב בו (כגון קרבנות), יצאה מילה שאם מל לאחר היום השמיני לא יצא ידי חובת היום השמיני. וקרבן העדה (שם ד"ה דבר שהוא ניתן לתשלומין) פירש "תשלומין" – דבר שמתחייב בו ע"י שמקדישו (כגון קרבנות), יצאה מילה שמחוייב ועומד בה.
האחרונים הקשו על הירושלמי מה ההו"א שיהיה שייך במילה בל תאחר, והרי היא לא דבר שקדושתו חלה ע"י דיבור (אור שמח נזירות ז-יד, ותירץ שם), ועוד, שלכל דין שיש בו בל תאחר יש פסוק או דרשא, ומילה, שאין עליה שום פסוק או דרשא – מניין ההו"א שיהיה בה בל תאחר (קונטרסי שיעורים נדרים י-א ד"ה ומחומר, ותירץ שם).
זריזים מקדימים למצוות, אך נחלקו הפוסקים לגבי מילה שלא בזמנה, האם גם בה אומרים זריזים מקדימים, שהיום שנראה בו למילה (כגון שהבריא) נחשב כמילה בזמנה, או שאין אומרים בה זריזים מקדימים, דכיוון דאידחי אידחי (שדי חמד ח"ב ז-ב ד"ה זריזין עמוד 341).
בפריעה חקר הרוגאצ'ובר שתי חקירות:
א) האם היא גמר המילה (ומילה ופריעה הן מצווה אחת) או מצווה נפרדת (אלא ששתי המצוות מעכבות זו את זו) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פריעה).
ב) האם מילה בלי פריעה היא חצי מצווה ונחשב כאינו מהול, או שהוא גם מהול וגם ערל (צפנת פענח מילה א-א).

אנשים

האב חייב למול את בנו, ואם לא מלו, כשיגדל חייב בעצמו (קידושין כט.). והסתפק המנחת חינוך (ב-ב [ד] ד"ה ואני מסופק) האם כשגדל נשארת המצווה גם על האב אלא שמתווספת מצווה גם על עצמו, או שמצוות האב נפקעת.
חצי עבד וחצי בן חורין – ישראל שבא על חצי שפחה וחצי בת חורין של אדון אחר, שבנם הוא חצי עבד וחצי בן חורין – גם אביו חייב למולו מדין אב, וגם רבו (האדון של החצי שפחה) חייב למולו מדין אדון (מנחת חינוך ב-ג [י] ד"ה ואם ישראל יש לו בן).
אשה במילת עצמה – חילקו האחרונים שבמצוות מילה כיוון שאין לה ערלה היא כמהולה ואינה שייכת כלל במצווה זו, אך בהטפת דם ברית היא כן שייכת אלא שהיא פטורה מהמצווה (הגר"ח סטנסיל בבא קמא פח. ועיון בלומדות טו).
אשה במילת בנה – בגמרא (קידושין כט.) מבואר שאשה פטורה מלמול את בנה משום שנאמר (כשאברהם מל את יצחק) (בראשית כא-ד) "כאשר ציווה אותו אלקים" – אותו ולא אותה (וספר המקנה קידושין כט. הוסיף שאע"פ שאין עליה חיוב כחיובו של האב, עדיין יש עליה חיוב כשאר כל ישראל).
והקשו התוס' (קידושין כט. ד"ה אותו) שהרי לכאורה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי לילה אינו זמן מילה, וא"כ פשוט שפטורה ואין צריך פסוק. ומצאנו על כך בראשונים ובאחרונים שישה תירוצים, ויש בהם יסודות חשובים לגדרי הזמן גרמא (וכן יש ביניהם נפק"מ גדולה האם מילה נחשבת מצווה שהזמן גרמא: לתירוצים א ב וג יש בה פטור שהזמן גרמא, לתירוצים ד וה הזמן גרמא אך אין בה את פטור הנשים כשאר מצוות שהזמן גרמן, ולתירוץ ו לא הזמן גרמא):
א) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק ללמד שגם אינה מקיימת את המצווה (ונפק"מ, למשל, שאסור לה לברך) (שרידי אש ח"ג קד בתחילתו ד"ה הו"ג, בשם מהרא"י אונטרמן) .
ב) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לדעה שמלים גם בלילה, שלדעה זו פשוט שאין הזמן גרמא (תוס' קידושין כט. ד"ה אותו).
ג) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לבנות קטורה שהו"א שחייבות במילה משום שפטור מצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק לבני ישראל ולא לבני נח (מנחת חינוך סוף מצווה ב ד"ה והנראה (מבנו של המנחת חינוך)).
ד) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שיש בה כרת, ועוד, שנכרתו עליה י"ג בריתות הו"א שחייבת, ולכן צריך את הפסוק (תוס' מגילה כ. ד"ה דכתיב).
ה) באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שהמצווה אינה באשה עצמה אלא בבנה הו"א שחייבת, שכל הפטור של זמן גרמא הוא רק במצוות שבאשה עצמה, כגון לולב וסוכה (ריטב"א קידושין כט. ד"ה ואיהי).
ו) לא נחשב שהזמן גרמא, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה. וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה (טורי אבן חגיגה טז: ד"ה בני).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: מצוות.